יז – רוח הקודש

א – נבואה ורוח הקודש

ארבע מדרגות של גילויים עליונים ישנן: א) נבואה (לעיל פרק טז). ב) רוח הקודש, ולה ענפים רבים (להלן ד-ח). ג) אורים ותומים, שהם אחד מענפי רוח הקודש. ד) בת קול.

הן בנבואה והן במדרגות הגבוהות של רוח הקודש, הגילוי האלוהי נקלט בבירור ובלא ספק או טעות, מעל ומעבר למה שאדם רגיל לקלוט בדרך הרגילה על ידי שכלו. אולם מדרגת הנבואה גבוהה מרוח הקודש, שאור הנבואה בהיר וחזק יותר, ועל ידה הדבקות בה' גדולה יותר והגילוי ודאי ומוחשי יותר, בדומה לדבר שאדם רואה ומרגיש בחושיו (דרך ה' ח"ג ג, א-ד). גם כאשר הגילוי האלוהי היה בחלום, היה ברור לנביא אם מדובר בגילוי אלוהי במדרגת נבואה או במדרגה של רוח הקודש (מו"נ ב, מה).

בעת שהנביא מקבל נבואה, כל מחשבותיו, הרגשותיו ותחושותיו בטלות, ומתוך דבקות עצומה במקור החיים כולו נעשה כלי לקבלת הנבואה. אולם בעת קבלת רוח הקודש, האדם נשאר עם מחשבותיו, הרגשותיו ותחושותיו, ובאופן זה הוא זוכה לגילוי אלוהי. כדוגמת דוד המלך שחיבר את מזמורי תהלים והנהיג את ישראל בעזרת רוח הקודש. שנאמר (שמואל ב' כג, א-ג): "וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים, נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל, מְשִׁיחַ אֱלֹוהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל. רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי, וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי. אָמַר אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל (להיות) מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלוֹהִים".

כיוון שמדובר בשתי מדרגות, ישנה בתנ"ך חלוקה בין חלק ה'נביאים' שהספרים הכלולים בו נכתבו בנבואה, ל'כתובים' שנכתבו ברוח הקודש. גם נביאים שזכו לקבל גילויים בנבואה, זכו לעיתים לגילויים ברוח הקודש. כמו שמואל הנביא, שכתב את ספר שופטים וספר שמואל בנבואה, ולכן הם כלולים ב'נביאים', ואילו את מגילת רות כתב ברוח הקודש, ולכן היא ב'כתובים'. וכן ירמיהו כתב את ספרו ואת ספר מלכים בנבואה, ואת מגילת איכה כתב ברוח הקודש. כמו כן, מסתבר שכאשר נביאים ענו לשאלות אישיות, נעזרו ברוח הקודש (עי' מו"נ ב, מה; רבנו בחיי ויקרא ח, ח; רד"ק הקדמה לתהלים; אור ה' מאמר ב' ד, ב; אברבנאל שמות טו).

אף שמדרגת הנבואה גבוהה יותר, מצד מסוים יש מעלה לרוח הקודש על הנבואה, מפני שאורה מתפשט דרך החכמה ומעניק הבנה כוללת ורחבה יותר. מבחינה זו היתה מעלת דניאל, שלא היה נביא אך זכה לרוח הקודש, גבוהה ממעלת הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, שלא ראו את התמונה הגדולה אודות עתיד העולם והתנגשויות המלכויות (מגילה ג, א). כיוצא בזה אמרו: "חכם עדיף מנביא" (כמבואר להלן ז).^[1]

ב – אורים ותומים

אורים ותומים הם אחד מסעיפי גילויי רוח הקודש. החושן היה אחד משמונת בגדי הכהן הגדול, ובו היו אבנים טובות שעליהן שמות האבות ושנים עשר השבטים. שנאמר (שמות כח, כט): "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד". צוותה התורה (שם כח, ל): "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים", שהם כתב שם המפורש שהניחו בתוך כפלי החושן, ועל ידם היו אותיות החושן מאירות את התשובות לשאלות (רש"י ורמב"ן שם). תפקיד האורים והתומים לגלות את משפט בני ישראל, היינו הדרכות הנוגעות לכלל ישראל. שנאמר (שם): "וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה', וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד". כאשר ביקשו מנהיגי ישראל לשאול בה', היו באים לכהן הגדול, והכהן הגדול היה עומד ופניו כלפי הקודש, והשואל עומד אחריו ושואל את שאלתו בקול שקט. בתגובה היו האותיות שבחושן מאירות, והכהן הגדול בעזרת רוח הקודש היה מצרף את האותיות המאירות כפי סדרן לכדי מילים בעלות משמעות, ומשיב את תשובת ה' (עי' רש"י ורמב"ן שם; רמב"ם כלי המקדש י, יא). ואף שגזירת נביא בשם ה' לעיתים חוזרת, כגון שחזרו בתשובה והתבטלה הגזירה (לעיל טז, יד), גזירת אורים ותומים אינה חוזרת. לכן נקראו אוּרִים וְתֻמִּים, אוּרִים – שמאירים את דבריהם, תֻּמִּים – שמשלימים את דבריהם עד תום (יומא עג, ב).

משה רבנו לא נזקק לשאול באורים ותומים, מפני שבכל עת היה יכול לשאול את ה' (לעיל טז, ט), נמצא שהאורים והתומים נועדו למנהיגים שקמו אחריו. כפי שאמר ה' למשה רבנו, בעת שצווה אותו למנות את יהושע בן נון לממשיכו: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה', עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כז, כא).

בדרך כלל היו מנהיגי ישראל שואלים באורים ותומים לפני החלטה על יציאה לקרב. גם בעת חלוקת הארץ לשבטים בימי יהושע בן נון, נעזרו ברוח הקודש ובאורים ותומים (ב"ב קכב, א). לעיתים, כאשר היה עוון חמור במלך או בעם, לא זכו לקבל תשובה באורים ותומים, כפי שאירע פעמיים לשאול המלך (שמואל א' יד, לז; כח, ו); או שהתקבלה תשובה שהובילה לתבוסה בקרב, כפי שאירע לעם ישראל במלחמה עם בנימין (שופטים כ, יח; כג).

בתחילת ימי בית המקדש השני, לאחר שמתו הנביאים האחרונים, בטלו האורים והתומים (משנה סוטה ט, יב), והם אחד מחמשת הדברים שהיו בבית המקדש הראשון ולא היו בבית המקדש השני (יומא כא, ב). האורים והתומים בטלו מפני שהם תלויים ברוח הקודש, ובהסתלקות הנבואה הסתלק גם החלק הדומה לנבואה שברוח הקודש, וממילא בטלה האפשרות להיעזר בהם.^[2]

ג – בת קול

אמרו חכמים (סוטה מח, ב): "משמתו נביאים האחרונים – חגי, זכריה ומלאכי – נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול". דוגמה לכך, לאחר שיונתן בן עוזיאל תרגם את ספרי ה'נביאים' על פי מסורת הפירוש שהועברה מהנביאים האחרונים, חגי, זכריה ומלאכי, "יצאה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגיליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצאה בת קול ואמרה לו: דייך", מפני שמתוך תרגום הכתובים הוא עלול לגלות את קץ המשיח. בעקבות בת קול זו, נמנע מלתרגם את הכתובים (מגילה ג, א). גם בתקופת האמוראים עוד מסופר על גילויים נדירים של 'בת קול' (עי' עירובין נד, ב; ב"ב נח, א). לאחר מכן פסקו גילויים אלו לגמרי (זוהר ח"א רלח, א).

בת קול היא גילוי אלוהי שמעביר מסר, מעין נבואה, ונקרא 'בת קול' מפני שהוא תולדה של הקול האלוהי שמתגלה בנבואה, כמו ההד החוזר מהקול המקורי, כי לא את הקול האלוהי עצמו שומעים אלא את הקול הנולד ממנו (תוס' סנהדרין יא, א). כיוון שכך, בדרך כלל 'בת קול' אינה מכוונת לאדם מסוים, אלא היא ידיעה כללית, שכל הראוי לה קולט אותה. כדוגמת מה שאמרו חכמים: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו, ב). "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני" (מו"ק יח, ב). כמו כן, לאחר ששלמה המלך תיקן עירובין ונטילת ידיים, יצאה בת קול שהסכימה לדבריו (שבת יד, ב). לעיתים בת הקול היתה מכוונת לאנשים מסוימים, שרק הם שמעו אותה, כדוגמת נבוכדנצר ששמע בת קול שקראה לו להחריב את בית המקדש (מדרש תהלים עט, ב). כיוון שבת הקול היא מעין נבואה, פעמים שהיא מדברת בשם ה'. וכן מסופר על רבי יוסי, שנכנס לחורבה ושמע בת קול שאומרת: "אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות" (ברכות ג, א).

ד – רוח הקודש אחר הסתלקות הנבואה

כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, אמרו חכמים (סוטה מח, ב): "משמתו נביאים האחרונים – חגי, זכריה ומלאכי – נסתלקה רוח הקודש מישראל". ביארו חכמים (יומא ט, ב), שהנבואה הסתלקה בתחילת ימי בית המקדש השני, כאשר התברר שלמרות שנפתחה האפשרות לעלות לארץ ולמרות דברי הנביאים האחרונים שעודדו את העלייה, ההתיישבות ובניין המקדש, רוב ישראל נותרו בגלות בבל. וכפי שלמדנו (לעיל טז, ו), הנבואה תלויה בארץ ישראל, שכל הנביאים התנבאו בארץ ישראל או בעבורה, וקדושת הארץ אינה מופיעה כראוי כאשר רוב ישראל אינם יושבים בה (ראו פנה"ל כשרות יב, ב).

אמנם לא כל ענפי רוח הקודש נפסקו עם הסתלקות הנבואה, אלא רק החלק הדומה לנבואה, שהוא הגילוי האלוהי ששורה על אישים מישראל ברצון שמיים, ובלא זאת גם מי שיזכך את עצמו באופן המושלם ביותר, לא יזכה לנבואה או לסוג זה של רוח הקודש. לכן, מאז ימי בית המקדש השני, כיוון שישראל שרויים במצב שאינו ראוי לנבואה, גם הגדולים ביותר לא זכו לנבואה או לרוח הקודש שנועדו למען כלל ישראל. וכדרך שסיפרו חכמים (סוטה מח, ב): "פעם אחת היו מסובים בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא. ושוב פעם אחרת היו מסובים בעלייה ביבנה, נתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה להם: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאי לכך. נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת, הספידוהו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל".

אבל גילויים והשראה של רוח הקודש שתלויים במעשי האדם, לא נפסקו, וכל הזוכה לקדש את עצמו בלימוד התורה, בזיכוך המידות ובמעשים טובים, זוכה לרוח הקודש. וכפי שמובא בתנא דבי אליהו (רבה י): "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ: בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשה שעושה – כך רוח הקודש שורה עליו". לכן, גם לאחר הסתלקות הנבואה, היו חכמים, כדוגמת רבן גמליאל, רבי מאיר ורבי שמעון בר יוחאי, שראו דברים ברוח הקודש (עירובין סד, ב; ירושלמי שביעית ט, א; סוטה א, ד, ועוד).

כמו כן, מאות שנים אחר שבטלו הנבואה ורוח הקודש, ביאר רבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ, ב) את דרך העלייה במידות עד להשגת רוח הקודש: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים". וכן מצינו בספר 'שער רוח הקודש', שהאר"י חיבר כוונות וייחודים להשגת רוח הקודש, וכן תלמידו רבי חיים ויטאל כתב ספר 'שערי קדושה' ובו הדרכה לכך.

נמצא אם כן שכאשר אמרו חכמים שעם מות הנביאים האחרונים נסתלקה רוח הקודש, כוונתם לרוח הקודש שהיא כעין נבואה, ששורה על האדם ברצון שמיים ולמען כלל ישראל. אבל רוח הקודש השורה על חכמים מכוח התעלותם ומעשיהם לא פסקה.^[3]

ה – מדרגות במקורם של גילויים רוחניים

ביאר רבי חיים ויטאל (שערי קדושה ג, ז), שישנם חמישה אופנים של התגלויות רוחניות, לאחר שפסקה הנבואה:

האחד, שיימשך אל נפשו אור עליון משורש נשמתו שבעליונים, ועל ידי כך יזכה להשגות גבוהות, וזו המדרגה הרגילה של רוח הקודש (שם ג, ה). אמנם צריך זהירות גדולה בזה, כי מי שאינו נקי מחטאים, גם הגילויים שיקבל יהיו מעורבים בטוב ורע, אמת ושקר.

השני, כל אדם שמקיים מצווה, בורא על ידי כך מלאך טוב, היינו כוח רוחני שמוסיף ברכה בעולם ומלמד עליו זכות. כדברי המשנה (אבות ד, יא): "העושה מצווה אחת – קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת – קונה לו קטגור אחד". ככל שאדם זוכה לדבוק יותר בה', ללמוד תורה לשמה ולהדר יותר בקיום המצוות, כך הוא זוכה לברוא מלאכים גדולים וקדושים יותר, עד שיוכל לזכות על ידם לגילויים, והם הנקראים 'מגיד'. אך אם יהיה פגם בתורתו ובכוונת מצוותיו, גם המגיד שיתגלה אליו יהיה מעורב בטוב ורע, אמת ושקר (עוד על כך בהלכה הבאה).

השלישי, יש שבמקום לקבל מגיד זוכים לקבל גילוי של אליהו הנביא, וכפי מידת חסידותו כך יגדל הגילוי. הזוכים ל'גילוי אליהו' הם ההולכים בדרכו של אליהו הנביא, שמסר נפשו על כבוד ה' ועל כלל ישראל (כמסופר במלכים א פרקים יח-יט).

הרביעי, יש זוכים שמתגלה אליהם נפש צדיק מהנביאים או מהחכמים הראשונים או האחרונים, וזה כאשר הם קשורים לשורש נשמתו והולכים בדרכו, כגון שלמדו בשיטתו או זכו לעשות מצווה כתיקונה כמותו. על מדרגה זו כתב רבי חיים ויטאל שהיא "הגדולה מכולם", "והזוכה למעלה זו ישיג שיודיענו חכמות וסודות גנוזים שבתורה עד להפליא, וכל זה כפי מעשיו".^[4]

החמישי, הם הזוכים לגילויים מעין ארבעת הראשונים, אך בחלום, ומדרגה זו נמוכה מארבע הראשונות (על החלומות ראו להלן פרק כז. יש חלום נבואי, היינו שנודע לו בנבואה שחלום זה הוא נבואה ממש, מו"נ ב, מה).

אמר האר"י ז"ל, שיוכל אדם להאמין שהגילויים שקיבל הם אמת, אם יתברר לו בבדיקה נאמנה שכל מה שאמר המגיד נכון ואמת ולא נפל מדבריו אפילו אות אחת, וגם יידע על פי הגילוי לבאר רזי התורה וסודותיה, וגם כוונת הגילוי לשם שמיים (שער רוח הקודש דרוש א; שערי קדושה ג, ח).

ו – היחס למגידים ולשאר הגילויים

כאמור, אחד מסוגי הגילויים שזוכה להם האדם הוא על ידי 'מגיד', שנברא מכוח מעשיו הטובים או לימודו בתורה. אחד מהגדולים שזכו לגילויים של מגיד היה רבי יוסף קארו, שמכוח לימוד המשנה שהיה רגיל בו, נברא מגיד שגילה לו סודות בתורה, ורבי יוסף קארו כתב את הגילויים הללו לעצמו בכתב ידו. כשבעים שנה לאחר פטירתו, ליקטו מהגילויים הללו שכתב לעצמו והדפיסום בספר שנקרא 'מגיד מישרים'.

ביאר האר"י (שער רוח הקודש דרוש א): "עניין המלאכים המתגלים אל האדם, ומודיעים אותם עתידות וסודות ונקראים בספרים 'מגידים', כי אלו נבראים מעסק האדם בתורה ובמצוות". "וגדול הוא כוח המלאך הנעשה מעסק התורה, מכוח המלאך הנעשה על ידי אותה המצווה". עוד ביאר: "יש מגידים אמיתיים לגמרי, והם הנעשים מן התורה או המצוות הנעשים בשלימותם, ויש מגידים משקרים במקצת דבריהם, ויש בהם תערובת כזב ושקר. והטעם הוא, כי אם האדם היה לו איזה בחינה רעה, או דבר שקר באותה התורה או באותה המצווה שעשה, הנה גם המלאך הנברא משם הוא כלול טוב ורע, ובחינת הטוב שבו אומר דברי אמת, והרע שבו אומר דברי כזב". עוד ביאר האר"י (שם): "יש אנשים שאין המגידים הנזכרים מתגלים להם כלל, ויש מי שמתגלים להם, והכל הוא כפי בחינת נשמותיהם". כלומר, יש צדיקים שנשמתם מתאימה לגילוי מגידים, ואזי המגידים מתגלים אליהם, וכן מצינו מקובלים וחסידים שרצו לקבל מגידים שיגלו להם סודות בתורה. ויש צדיקים שאין מתגלים אליהם מגידים, כי אין הדבר מתאים לנשמתם. כפי הנראה, צדיקים אלו זוכים להעמיק ולדייק בהבנת התורה, שזה הגילוי הגדול ביותר (ראו בהלכה הבאה), ואינם רוצים להטות את דעתם ולערב בלימודם גילויים שצריכים ליבון ובדיקה.

העיד רבי חיים מוולוז'ין, ששמע מרבו הגאון רבי אליהו מווילנה (בהקדמה לספרא דצניעותא), "שפעמים רבות השכימו לפתחו כמה מגידים מן השמים בשאלתם ובקשתם, שרוצים למסור לו רזין דאורייתא בלא שום עמל. ולא הטה אזנו אליהם כלל. ואחד מן המגידים הפציר בו מאד. עם כל זה לא הביט אל מראהו הגדול, וענה ואמר לו: איני רוצה שתהיה השגתי בתורתו יתברך שמו על ידי שום אמצעי כלל וכלל. רק עיני נשואות לו יתברך שמו, מה שרוצה לגלות לי וליתן חלקי בתורתו יתברך שמו בעמלי אשר עמלתי בכל כחי, הוא יתברך שמו יתן לי חכמה מפיו דעת ותבונה, שיתן לי לב מבין וכליותי יעשו כשתי מעיינות, ואדע כי מצאתי חן בעיניו. ואיני רוצה אלא ממה שבתוך פיו. וההשגות על ידי המלאכים המגידים ושרי התורה אשר לא עמלתי ולא חכמתי – אין לי בהם חפץ". עוד סיפר, שפעם שלח אותו הגאון מווילנה לאחיו הצעיר, הגדול בתורה, "לאמר לו בצווי משמו שלא יקבל שום מלאך מגיד אשר יבא אצלו, כי בזמן לא כביר יבא אליו מלאך מגיד". והוסיף שאף "כי מרן ה'בית יוסף' (רבי יוסף קארו) היה לו מגיד, היה זה לפני ב' מאות שנה, שהיו הדורות כתקנן, והיה שרוי על אדמת הקודש. לא כן עתה שרבו המתפרצים, ובפרט בחוץ לארץ, אי אפשר כלל שיהיה כולו קודש קודשים בלי שום עירוב כלל. ובפרט הגילויים אשר בלא תורה (היינו אודות עתידות וכיוצא בזה), נפשו בחלה בהם. ולא היו נחשבים אצלו כלל וכלל". אמנם גילויים של נשמות צדיקים היו יקרים בעיניו (האופן הרביעי בהלכה הקודמת). גם גילויים שזכה להם בעת שנתו על ידי עליית נשמה, היו חביבים עליו, אך לא נחשבו אצלו כעיקר, כי באו בלא עמל תורה.^[5]

ז – רוח הקודש הנסתרת שבלימוד התורה

מדרגות רבות של רוח הקודש ישנן, והמשותף לכולן הוא שבזכות התעלותו של האדם בתורה ובחכמה, בזיכוך המידות ובמעשים טובים, הוא זוכה להשראה עליונה. לעיתים מדובר בהשראה גלויה, באופן שהזוכה לה מודע לכך שקיבל הארה אלוהית, ועל ידה הבין רעיון או זכה לקבל את ניסוחו, או שהיא העניקה לו תעצומות נפש לעשיית מעשים גדולים למען כלל ישראל.

ולעיתים רוח הקודש שורה בהסתר, היינו מעניקה השראה שבעזרתה תלמיד חכם זוכה להבין ולדייק יותר בתורה, ולהצליח להסביר על ידי רעיון אחד דברים רבים, ורק לאחר זמן מתברר שאותה הבנה היתה בהשראת רוח הקודש. וכן כל הביאורים והחידושים האמיתיים של חכמי ישראל הם בהשראה אלוהית, כעין נבואה ורוח הקודש. וכפי שאמרו חכמים (ב"ב יב, א): "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים… ומן החכמים לא ניטלה… וחכם עדיף מנביא". ביאר רמב"ן: "אף על פי שניטלה נבואת הנביאים, שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים – שהיא בדרך החכמה – לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם". ועל ידי כך משיגים בשכלם דברים שלא היו משיגים בשכל באופן טבעי (ריטב"א שם). ואף שרק לעיתים נדירות חכמי ישראל היו מודעים בעת לימודם לרוח הקודש שמפעמת בהם ומסייעת להם להבין יותר מכפי שיכלו להבין לפי שכלם, לאחר זמן, כאשר דברי תורתם התיישבו ונכללו בכלל התורה שבעל פה, התברר שדבריהם ברוח הקודש נאמרו. כפי הנראה, גם מעשים טובים שנעשו בגדלוּת מתוך כוונה טהורה, או עצות טובות במיוחד או ניחומים עמוקים במיוחד, גם הם ברוח הקודש הנסתרת.^[6]

ח – רוח הקודש מתוך מסירות לעם ישראל

הופעה נוספת של רוח הקודש ישנה, שמעצימה את הזוכה לה לעשות מעשים גדולים להושיע יחידים או ציבור. ביאר הרמב"ם (מו"נ ב, מה), שיש שתים עשרה מדרגות של רוח הקודש ונבואה. המדרגה הראשונה של רוח הקודש, שממנה אפשר לעלות למדרגות הבאות, היא זו שמניעה את האדם לעשות מעשים גדולים, ולה זכו כל השופטים שהושיעו את ישראל. שנאמר (שופטים ב, יח): "וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים, וְהָיָה ה' עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם". וכפי שנאמר על יפתח, שהתנדב להושיע את ישראל מידי בני עמון: "וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה'" (שופטים יא, כט, אברבנאל שם). וכן נאמר על שמשון (שופטים יג, כה): "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ", וכך החל להושיע את ישראל מיד פלשתים. וכן נאמר על שאול המלך, כששמע שהעמונים איימו להרוג את כל אנשי יבש גלעד, ורק אם יסכימו שהעמונים יעקרו לכולם את עין ימין כאות כניעה וקלון יסכימו לקיימם, "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלוֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד" (שמואל א' יא, ו). ויאסוף את כל ישראל למלחמה בעמונים והיכם, והושיע את אנשי יבש גלעד. וכן אסתר המלכה, בעת שהיתה מוכנה למסור את נפשה על הצלת ישראל, זכתה לרוח הקודש, שנאמר (אסתר ה, א): "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ", אמרו חכמים (מגילה יד, ב): "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" – "שלבשתה רוח הקודש". ואף משה רבנו, מעת שהחל לדאוג על ישראל, זכה לרוח הקודש במדרגה זו, ומכוחה היכה את המצרי, הפריד בין הניצים, ובא לעזרת בנות יתרו. ואמר מורנו ורבנו הרצי"ה קוק זצ"ל, שרוח גבורה מעין זו שרתה על מנהיגי ישראל כשהחליטו בה' באייר תש"ח על הקמת המדינה למרות החששות הכבדים (אור לנתיבתי מ"ה).

למעלה זו זוכים אנשים שמוכנים למסור את עצמם למען זולתם, וכפי שלמדנו משוטרי ישראל במצרים. לאחר שבאו משה ואהרן אל פרעה ודרשו בשם ה' שישלח את ישראל, צווה פרעה את הנוגשׂים המצרים להכביד את העבודה על ישראל, שעד אז היו רגילים לספק להם תבן לצורך ליבון הלבנים, ומעתה ישראל יביאו בעצמם את התבן, ועם זאת חייבום להמשיך לייצר את אותה כמות לבנים שהיו רגילים לייצר. פרעה גם מינה שוטרים ישראלים שיהיו אחראים על אכיפת הפקודה החדשה. "וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן. וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר: כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן. וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר, מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם" (שמות ה, יב-יד). אמרו חכמים (שמו"ר א, כח) שעל כל עשרה ישראלים היה ממונה שוטר ישראלי אחד, ועל כל עשרה שוטרים היה ממונה נוגש מצרי אחד. וכאשר לא הספיקו לייצר את כמות הלבנים, הנוגשים המצרים היכו את השוטרים הישראלים, על מנת שהם יכו את ישראל כדי שיתאמצו לקיים את גזירת פרעה. אולם השוטרים ספגו את המכות ולא היכו את ישראל, כי חסו עליהם. לימים, כאשר אמר ה' למשה לְמַנות שבעים זקנים שיישאו איתו במשא העם, אמר משה לפני ה': "איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי". אמר לו ה' (במדבר יא, טז): "אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ". אמרו חכמים (במדב"ר טו, כ): "לפי שמסרו עצמם ללקות על הצבור, לפיכך: וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם (במדבר יא, יז). ללמדך שהשוום הקב"ה למשה. מכאן אתה למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש".

ט – אין פוסקים הלכה על פי נבואה או רוח הקודש

אמרו חכמים שאין פוסקים הלכה על פי נבואה, רוח הקודש או בת קול, מפני שאחר שנתן ה' את התורה לישראל על ידי משה רבנו, חכמי ישראל צריכים להכריע בשאלות ההלכתיות על פי לימודם בתורה ולא על פי ידיעות שקיבלו מהשמיים. וכן אמרו חכמים (תמורה טז, א): "שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע: שאל את ה' [על ידי נביא או אורים ותומים]. אמר להם: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא (דברים ל, יב)". פנו אל פנחס בן אלעזר הכהן שיבקש תשובה שמיימית להלכות שנשתכחו. השיב אף הוא: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא". פנו אל אביו, אלעזר בן אהרן, שהיה אז הכהן הגדול. השיב: "אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה", אלא חכמי ישראל צריכים להכריע את ההלכה על פי לימודם בתורה. שנאמר (ויקרא כז, לד): "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי", וכיוון ש"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת" – "אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה" (מגילה ב, ב). אכן אמרו חכמים (תמורה שם), שעתניאל בן קנז, על ידי התעמקותו ופלפולו בתורה, הצליח להחזיר ולהעמיד אלף ושבע מאות הלכות מתוך ההלכות שנשתכחו לאחר מות משה רבנו. כיוצא בזה אמרו חכמים, שלאחר יותר משלוש מאות שנה, כשעמד לישראל שמואל הנביא, גדול הנביאים שאחר משה רבנו, פנו אליו בבקשה שישאל בנבואה כיצד צריך לנהוג בהלכות שנשתכחו. השיב: "אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה". וכן נהגו כל הנביאים, שבעודם עוסקים בהלכה, לא נעזרו בנבואה אלא דנו בתורה על פי שִׂכלם, מפני שהנבואה נועדה להדרכת העם בענייני מוסר והנהגה, או להוראות שעה, ולא לפסיקת הלכה.

כיוצא בזה מסופר (ב"מ נט, א-ב), שנחלקו חכמים בדין 'תנורו של עכנאי', שהיה תנור חרס שנחתך לחוליות, והורכב מחדש כאשר בין חוליה לחוליה הונחה שכבה של חול, ומבחוץ שכבה דקה של טיט שחיברה בין החוליות. לדעת רבי אליעזר הכלי נחשב שבור ואינו מקבל טומאה, כי החול שאינו מקבל טומאה מפריד בין החוליות. ולדעת חכמים כיוון ששכבה של טיט מחברת בין החוליות, הכלי נחשב שלם ומקבל טומאה. הוויכוח ביניהם גבר, וכל טענותיו של רבי אליעזר לא התקבלו. אמר להם רבי אליעזר: "אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה… אמרו לו: אין מביאים ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאים ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. נטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטים ועומדים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר? שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… שכבר נִתנה תורה מהר סיני", שבה נאמר (שמות כג, ב) "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". וכן פסקו חכמים להלכה ולמעשה.

י – אפשר להיעזר ברוח הקודש להוראת הלכה

אמנם מצינו שבהכרעה לפסוק כבית הלל נעזרו בבת קול, שהיא מעין נבואה. אמרו חכמים (עירובין יג, ב): "שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל". שאלו על זה חכמים: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?", השיבו: "מפני שנוחים ועלובים (ענוותנים) היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם".

רבים ביארו, שאמנם אין פוסקים הלכה על פי גילויים שמימיים כנבואה, רוח הקודש ובת קול, אבל ניתן להיעזר בהם כאשר לאחר כל הדיונים ההלכתיים נותר ספק שקול. כגון במחלוקת בית שמאי ובית הלל, שמצד אחד בית הלל היו מרובים יותר, ומאידך בית שמאי היו חריפים יותר (יבמות יד, א), ונעזרו בבת קול שאמרה שהלכה כבית הלל (תוס' יבמות יד, א; חיד"א).

ויש אומרים, שגם במצב של ספק אסור להכריע הלכה על פי גילויים שמימיים. ואפילו יהיו אלף נביאים סוברים כדעה אחת, וכנגדם אלף ואחד חכמים, הולכים אחר הרוב ואין מתחשבים בכך שהם נביאים (הקדמת הרמב"ם למשנה). לדעה זו, גם במחלוקת בית שמאי ובית הלל הפסיקה כבית הלל היתה כי הם הרוב, וכפי שצוותה התורה (שמות כג, ב): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". ובת הקול שיצאה והכריזה שהלכה כבית הלל נועדה לעודד אותם ולחזקם על שפסקו כהלכה.^[7]

יא – הלכה וקבלה

ישנם בתורה שני ענפים מרכזיים: האחד, ענייני הלכה, שבהם עסקו בעלי המשנה והגמרא וממשיכיהם המפרשים והפוסקים בכל הדורות, שביררו את הדרכת התורה הלכה למעשה. השני, התכנים הרוחניים שבפנימיות התורה, שנקראים גם 'סתרי תורה' ו'דברי קבלה', שבהם עסקו הנביאים, בעלי האגדה, המחשבה והמקובלים. מצד אחד ענייני הרוח גבוהים יותר, והם נשמת התורה, ורוח הקודש מפעמת בגדולים העוסקים בהם יותר בגלוי. מאידך, סמכותם של הרבנים העוסקים בחלק הנגלה של התורה לפסוק הלכה – גדולה יותר, הואיל ומאז שניתנה התורה, פוסקים הלכה רק לפי הבנתם של החכמים בתורה, ולא על פי גילויים שמימיים. לפיכך, כאשר ישנה התנגשות בין הוראה לפי ההלכה להוראה שכתובה בספרי הקבלה, כדוגמת ספר הזוהר וספרי האר"י, יש לפסוק לפי ההלכה. וקל וחומר הוא, שאם אפילו לנביא, שנבואתו במדרגה גבוהה יותר, אסור לפסוק הלכה על פי הנבואה או רוח הקודש, קל וחומר שאין לפסוק הלכה על פי דברי קבלה, שנאמרו בדרגה נמוכה יותר של רוח הקודש.

הוסיף הגר"א וביאר, שאין מחלוקת בין הגמרא לזוהר, וכל הטוענים שיש ביניהם מחלוקת, או שלא הבינו את הגמרא או שלא הבינו את הזוהר (כתר ראש מאמרים טו). וכך עולה מדברי הזוהר, שהתנאים והאמוראים סידרו את התלמוד על פי סודות התורה (זוהר חדש רעיא מהימנא ח"ג רמד, ב). אולם אחר הכל, אם ייראה לפוסקים שיש בדין מסוים התנגשות בין הלכה לקבלה, יש לפסוק על פי כללי ההלכה, שכן הסמכות לפסיקה נתונה לחכמים על פי כללי התלמוד.

אכן בפועל לא מצאנו מחלוקות בין ההלכה לקבלה, אלא שפעמים נאמרו בדברי הקבלה הדרכות שאינן מובאות בגמרא ובדברי הפוסקים. ואזי כתבו הפוסקים, שאפשר לנהוג על פי הקבלה, אך אין לחייב בכך את הציבור, כי מדברי הקבלה אפשר ללמוד הנהגות טובות ולא לקבוע הלכות. לכן לדוגמה, אי אפשר לחייב את החזן לחזור ולומר בסוף קריאת שמע "ה' אלוהיכם אמת", כדי להשלים רמ"ח מילים בקריאת שמע (שו"ת ר' אליהו מזרחי א). אמנם לעיתים, בעידוד החכמים, הציבור קיבל מנהג על פי הקבלה, כמו במנהג החזן לחזור ולומר "ה' אלוהיכם אמת", וכיוון שכך נהגו, כך צריך לנהוג מכוח המנהג.

לעיתים מבואר בזוהר או בכתבי המקובלים שהלכה כאחת השיטות שנזכרו בדברי הפוסקים. ואף שמוסכם שאין להכריע הלכה על פי גילויים שמימיים, רבים מגדולי הרבנים פסקו בהשראת דברי המקובלים כשיטה ההלכתית שתואמת את שיטת המקובלים, במיוחד בדיני תפילה וברכות. כן סברו רבי דוד בן זמרא, רבי יוסף קארו והחיד"א. ויש שהורו על פי כללי הפסיקה והמנהג שהיה מקובל בניגוד לדברי המקובלים, וכן הורו הרמ"א ורש"ל.^[8]