חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – פתיחה

א – מצוות ההודאה

הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה. יסוד זה פשוט כל כך עד שאמרו חכמים (ברכות לה, א), שהתורה לא ציוותה אותנו לברך לה' על הנאותינו כי אין צורך לצוות על כך, שכן הדבר מובן מסברה פשוטה, שאדם צריך להודות על מה שקיבל מבוראו.

כדי להבין יותר את ערך הכרת הטוב, נפתח בהכרת הטוב שבין אדם לחבירו. אדם ישר ועניו יודע להעריך את חבריו על הטוב שהם מעניקים לו, הוא אינו סבור שהכל חייבים לשרתו, ולכן הוא מכיר בערכן של כל הטובות והמתנות שבני משפחתו וחבריו מעניקים לו. אך לא די שיכיר להם טובה בליבו, ראוי שגם יבטא זאת במילים של תודה, ובכך יְשַׂמֵּחַ אותם והאהבה שביניהם תגדל, והחשק שלו ושלהם לעשות מעשים טובים יתעצם, וטובה תתפשט מהם לכל הסובבים אותם. אבל כפוי הטובה חוטא בגאווה, לחשוב שכולם חייבים לשרתו, ועל כן אינו מרגיש צורך להודות להם על הטוב שהעניקו לו. הוא גם לא יהיה מאושר, כי תמיד ירגיש שלא שירתו אותו כראוי ולא התייחסו אליו מספיק יפה. הוא גם מזיק לסביבתו, בכך שהוא גורם לבני משפחתו ולחבריו להתאכזב ממעשיהם הטובים, והרצון שלהם להיטיב נחלש.

ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם, שברא את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים. הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. רבים יודעים שיש בורא לעולם, אבל כל זמן שהם אינם מודים לו על הטובה, אמונתם ריקה מתוכן. ההודאה לה' היא הביטוי הממשי של האמונה, ועל ידה האדם מתרגל לראות תמיד את החסד האלוקי שמלווה אותו ולשמוח בו. כדי להדריך אותנו בכך, לימד אותנו רבונו של עולם לראות בטובו של העולם, שנאמר בסוף מעשה הבריאה (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". מתוך ההתבוננות וההודאה על כל הטוב שברא ה', האדם יכול להעצים את רצונו לדבוק בה' וללכת בדרכיו, להוסיף טובה וברכה בעולם, ולפעול למען תיקונו בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים.

במידה מסוימת, חטא אדם הראשון התחיל בכפיות טובה. את כל עצי הגן נתן ה' לאדם הראשון, ורק מעץ הדעת ציווהו שלא לאכול. אילו היו אדם וחוה אסירי תודה על כל הטוב שנתן להם ה', היו זוכים ליהנות מן העולם, מהעצים הנפלאים ומהפירות הטעימים, ולא היו מתאווים לאכול מעץ הדעת. אבל כיוון שלא הכירו בטובה, כל המתנות הטובות שקיבלו נעשו מובנות מאליהן, ולא מצאו בהן נחת, ורק נשארה להם טינה כבושה על האיסור לאכול מעץ הדעת. וכשבא הנחש להסיתם, נפלו וחטאו. גם לאחר החטא המשיך אדם הראשון לכפור בטובה, ואמר (בראשית ג, יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". מי יודע, אולי אם היה מתוודה ואומר: "אתה ה' אלוהי נתת לי אשה לשמוח עימה, ואני במקום להודות לך, שקעתי במחשבות אנוכיות ומתוך כך נתקלקלנו וחטאנו", אולי היה נסלח לו ולא היה מגורש מגן עדן. נמצא אם כן שבאמירת הברכות בכוונה אנחנו מתקנים את חטא אדם הראשון.

על פי כל זה מובן מדוע דקדקו כל כך חכמים בדיני ברכות עד שתקנו ברכה מיוחדת לכל סוג של הנאה, ודייקו בשיעור החייב בברכה אחרונה, כדי שעל כל הנאה והנאה תינתן הודאה לה' באופן המשובח והנאה ביותר.

ב – האוכל ואינו מברך מועל וגוזל

השמים מספרים כבוד א-ל, והארץ מלאה כבודו. העצים והעשבים מרננים תהילתו, החיות מתהלכות וזוחלות לפניו, העופות פורחים כנגדו, הים וכל אשר בו גועש ונע לכבודו. וכולם יחד וכל אחד לחוד אומרים לפניו שירה.

לכל נברא ונברא שברא הקב"ה בעולמו יש ייעוד משלו, והוא מגלה פן נוסף מהשפע האלוקי האין סופי, שאין הקב"ה בורא דבר בעולמו לבטלה. לענבים ייחוד משלהם ולתאנים ייחוד משלהם, וכך לכל פרי ופרי. יש מתוקים ויש חמצמצים, יש מזינים ויש מעוררים, יש שמרקמם קשה ויש שהוא רך, ואף צבעו וצורתו של כל פרי ופרי משרים אווירה מיוחדת. וגם לכל ענב וענב שגדל בעולמו של הקב"ה ייחוד משלו, ואין ענב אחד יכול להחליף את חבירו. ואף שאיננו עומדים על סודו של כל פרי ופרי, הבורא שבראו יודע את סודו ונתן בו ניצוץ מיוחד שמכוחו הוא חי ומכוחו הוא גדל.

וכל הנוטל דבר מן העולם בלא רשות, פוגע בהרמוניה הכללית של העולם ונחשב לגוזל. אבל אם הוא מברך ומכיר טובה לקב"ה, הוא נחשב כנוטל רשות. וזהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א): "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל… וכאילו נהנה מקדשי שמים". עוד אמרו (ברכות לה, ב): "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל". כי המגמה של כל הבריאה היא לגלות את דבר ה' בעולם, וזה גם ייעודם של ישראל, שנאמר (ישעיהו מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". וכאשר אדם נהנה מן העולם בלא לברך, הרי הוא גוזל את הקב"ה ואת ישראל. אבל אם הוא מברך לה', לא רק שאינו פוגע בבריאה, אלא להיפך, הברכה נחשבת לגילוי שם ה' במדרגה גבוהה יותר מעצם קיומו של אותו נברא. שהברכה מגלה את שורשו של המאכל הטעים והיפה, שהקב"ה בראו. וזוהי תכליתו העליונה של כל נברא, שיתקדש על ידו שמו של ה' בעולם.

גם המברך עצמו זוכה על ידי הברכה להתרומם ולהתקשר לה', ומתוך כך הנאתו נעשית עמוקה ועשירה יותר, והוא לומד לשמוח יותר בכל הדברים הטובים שבחייו. שכן הוא אינו מקבל אותם כמובנים מאליהם, אלא לומד להתפעל מכל המעשים הקטנים והגדולים שעושים למענו, וכל חיוך קטן ומילה טובה משמחים את לבו ומעצימים את רצונו לדבוק בה', ללכת בדרכיו ולהוסיף טובה וברכה לעולם. זהו שאמרו חכמים (ברכות לה, ב), שלפני הברכה, כל הארץ ומלואה שייכת לה', ואין לאדם רשות ליהנות ממנה, שנאמר (תהלים כד, א): "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ". אבל אחר שהאדם מברך, ה' רוצה שיהנה מכל אשר ברא למענו ויהיה שותף עמו בשכלול העולם ובתיקונו, שנאמר (תהלים קטו, טז): "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם".

עוד מבואר שם בתלמוד, שמי שאינו יודע לברך, תקנתו שילך אצל חכם וילמדנו ברכות. כפי הנראה לא מספיק ללמוד את הברכות בשטחיות, צריך ללכת לחכם, כדי ללמוד את הלכותיהן ולעמוד על משמעותן, ולדעת כיצד לקדש על ידן את שמו של הקב"ה כראוי.

ג – יסוד הברכה

חסד גדול עשה ה' עמנו, שגילה לנו שטוב לפניו שנברך ונודה לשמו, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ". הוא יתברך כמובן אינו זקוק לשבחים שלנו, אלא שרצה הקב"ה להיטיב לנו, ונתן לנו מתנה גדולה, את האפשרות להודות לה' ולברך לפניו. וזו זכות נפלאה, לומר לה' ברכה ולדעת שיש לה ערך בעיני ה'. כל החיים מקבלים משמעות על ידי כך. כבר איננו כבעלי החיים שנולדים ומתים בלא פשר, אלא כבני אדם הזוכים להתקשר לרבונו של עולם, ולומר לפניו ברכה, ולהוסיף על ידי כך שפע של חיים לעולם.

יסוד הברכה הוא ביטוי התודעה שה' הוא מקור הברכה, ולכן בכל ברכה אנו מזכירים את שמו – "ה' אלוהינו". וכדי שיהיה ברור שה' שאנו פונים אליו אינו רק רם ונישא בגובהי מרומים, אלא גם מחיה את העולם, משגיח על בריותיו ומנהיגם, אנו מזכירים את מלכותו – "מלך העולם". וכל ברכה שלא הזכירו בה את שמו יתברך או את מלכותו – אינה ברכה (ברכות מ, ב).

אף שה' התגלה אלינו ביציאת מצרים ומתן תורה והורה לנו דרך לברכו, רק מעט מאורו נתגלה, כי את כל אורו אין נברא שיכול לקלוט. ולכן בנוסח הברכה רמזו חכמים לשתי המדרגות הללו, למה שמתגלה אלינו, ולמה שמעבר לכך. בהזכרת שמו אנו אומרים שני שמות: הראשון, ה', רומז למדרגה עליונה, שרק מעט מזער ממנה מתגלה אלינו. ואילו השני, אלוהינו, רומז למה שמתגלה אלינו. יתר על כן, בתחילת הברכה אנו פונים אליו ישירות ואומרים: "ברוך אתה ה' אלוהינו". אולם לאחר מכן אנו עוברים לדבר אליו כאל נסתר, ואומרים: "שהכל נהיה בדברו", "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שאז אנו מתכוונים כלפי מה שלגמרי מעבר להשגתנו.

משמעות לשון 'ברכה' – תוספת וריבוי. כמו שנאמר (שמות כג, כה): "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ", והכוונה יוסיף וירבה את לחמך. וכן נאמר (דברים ז, יג): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ", והכוונה שירבה ויוסיף על פרי בטנך ואדמתך. אם כן מהו שאנו מברכים את ה', הלא הוא שלם ואין סופי, ומה אפשר להוסיף ולהרבות בו? אלא שהכוונה לריבוי גילוי שכינתו בעולם, שעל ידי שאנו נהנים מעולמו ויודעים שהכל ממנו, ואומרים זאת, אורו ושכינתו מתגלים יותר בעולם (נפש החיים שער ב', פרקים ב-ד). מתוך כך מתווספים חיים לעולם, שכן חיי העולם וכל אשר בו תלויים בקשר של העולם אל הבורא, מקור החיים. הרי שבכל ברכה שאנו מברכים, נוצר צינור של שפע, שדרכו יורדים טללי ברכה וחיים אל העולם. ולזה רמזו חכמים שאמרו, שהרוצה להיות חסיד ידקדק בענייני ברכות (ב"ק ל, א), שעל ידי ברכותיו הוא מוסיף חסד וברכה לעולם.

ד – הברכות שלפני האכילה

שני סוגים של ברכות על האוכל ישנן, לפני האוכל ואחריו. הברכה שלפני האוכל, היא הברכה שמברכים לה' על ההנאה מהאוכל, והסברה מחייבת זאת, שאין לאדם ליטול דבר להנאתו מעולמו של הקב"ה בלא נטילת רשות ממנו. סברה זו פשוטה ומחייבת כל כך, עד שלא הוצרכה התורה לצוות על זה, כי נכון שיעשה זאת האדם מדעתו.

כשם שראוי לאדם שמקבל מתנות מחבירו להודות באופן ייחודי על כל מתנה, ואילו זה שמודה על הכל בנוסח סתמי, מראה שאינו מבחין במהות המתנה, וממילא תודתו מאבדת את משמעותה, כך ראוי לאדם לנהוג כלפי שמיים. לפיכך תקנו חכמים להודות בברכה מיוחדת על כל סוג וסוג של מאכל (להלן ח, ד). על לחם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ" (להלן ג, א). על מיני מזונות: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מיני מזונות" (להלן ו, א). על יין: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן" (להלן ז, ג). על פירות העץ: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ". על פירות האדמה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי האדמה" (להלן ח, א-ב). ועל שאר מאכלים שאינם גדלים מהארץ, כדוגמת בשר וחלב: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו" (להלן ח, ג). כל ברכה וברכה מגלה את שורשו האלוקי המיוחד של המאכל, ולכן יש לדקדק מאוד בברכות, שלא לברך על מין אחד את ברכתו של חבירו.

ה – הברכה שלאחר האכילה

הברכה שלאחר האכילה יש בה חידוש, שכן לאחר שכבר הודינו לה' בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך להודות לה' לאחר האוכל. ועל כן נצטווינו בתורה, שגם לאחר שנאכל ונשבע, נתבונן בכל הטובה שהשפיע ה' לנו ולכל ישראל, ונודה לה' ונברך על כך, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". ועל ידי כך, נתחזק מכוח האכילה שאכלנו להוסיף טובה וברכה לעולם.

יש במצווה זו הדרכה חשובה מאוד. בדרך כלל, כאשר אדם רעב, הוא יודע שהוא זקוק לעזרה, והוא צועק אל ה'. אבל כשהוא שבע וטוב לו, הוא עלול להסתפק בשמחה הפשוטה והמגושמת שיש לו מן האוכל ולשכוח את ה' ואת האידיאלים שניצבים לפניו – להתגדל באמונה, לגלות שכינה בארץ הטובה אשר נתן לנו ה', להתקשר אל הברית שבין ישראל לה', להתקשר אל התורה הקדושה, לבקש על ישראל ועל ירושלים ובית המקדש, ולתקן עולם במלכות שד-י. כל היסודות הללו, באים לידי ביטוי בברכות שאנו אומרים בברכת המזון, כמבואר בהמשך (ד, א-ד).

לברכת המזון המלאה זוכה רק מי שאכל פת. גם מי שאכל משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ובכלל זה כל חמשת מיני דגן, זוכה למעין זה, שהוא מברך ברכה אחת שהיא תמצית שלוש הברכות של ברכת המזון, ועל כן היא נקראת 'מעין שלוש'. נחלקו הפוסקים בשאלה, האם חיוב ברכת 'מעין שלוש' מהתורה או מדברי חכמים (להלן י, א-ב).

כהמשך לכך תקנו חכמים, שכל מי שאכל או שתה ונהנה ממאכלים שאינם משבעת המינים, יברך לאחר אכילתו ושתייתו ברכה קצרה לה' – ברכת 'בורא נפשות' (להלן י, ד).

כדי לברך ברכה אחרונה צריך לאכול כמות שנותרת ממנה תחושה של נחת, שהיא כשיעור נפח כ'זית', או לשתות כשיעור 'רביעית' (שיעורים אלו יבוארו להלן י, ה-י).

כאן המקום להוסיף, כי לעיתים מתפשטת בנפשו של האדם עגמומיות לאחר האכילה. אולי בגלל התקווה שהיתה לו לפני שהתחיל לאכול, שהמאכל הטעים יפיג את עצבונו ויביא אותו אל סיפוקו, והנה הוא אכל ונשאר עצוב. לפעמים תחושת הכבדות שמתגברת לאחר הסעודה, גורמת לדיכאון מסוים. לפעמים הוא מצטער על כך ששוב נכשל באכילה יתירה, ועתה בטנו מלאה והוא מרוגז ומיואש מעצמו. על ידי אמירת ברכת המזון בכוונה, יכול האדם להעלות את עצמו מן התחושות השליליות הללו, ולהעניק לאכילתו משמעות ערכית. ואפילו אם הפריז ואכל יתר על המידה, אם יאמר את הברכה בכוונה יתירה, הברכה תוכל לתקן את מה שפגם, ולהפוך את הכבדות והייאוש לחיוניות ושמחה (עי' מידות ראיה, העלאת ניצוצות ו). וזה עניינה של כוס היין, שמברכים עליה את ברכת המזון בסעודות גדולות, כדי לסיים את הסעודה בהתעלות של הודאה ושמחה לפני ה' (ראו להלן ה, יג).

ו – נוסח הברכות

אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר, תקנו את נוסח הברכות והתפילות (ברכות לג, א). ואמנם יסודה של ברכת המזון מהתורה, ועיקרי ברכותיה נתקנו על ידי משה רבנו, יהושע בן נון, דוד המלך ושלמה המלך, כפי שיבואר בהמשך (ד, א), אולם הנוסח הסופי שלה נחתם על ידי אנשי כנסת הגדולה (החינוך תל).

שלושה סוגים של ברכות תקנו חכמים: א) ברכות הנהנין, שהן ברכות שבח על ההנאה שאדם נהנה בעולמו של הקב"ה, ועיקר ספרנו מוקדש להם. ב) ברכות על המצוות, ועניינן לכוון את דעתו של האדם למצווה שהוא עומד לקיים. ג) ברכות הודאה ושבח, כדוגמת ברכות השחר וברכות הראייה (להלן פרק טו). ויש ברכות שבח שיש בהן בקשה, כמו הברכות שבתפילת עמידה (רמב"ם הל' ברכות א, ד).

אין לשנות בנוסח הברכות, ואם שינה בנוסח הברכה, כל שלא אמר 'ברוך', או שלא הזכיר את שם ה' (ה' או אלוהינו) ומלכותו (מלך העולם), או שהשמיט את עיקר תוכנה של הברכה, לא יצא ידי חובה (שו"ע ריד, א, וכמבואר להלן יב, ו).

אמר את הברכה בתרגום לשפה אחרת, יצא ידי חובה (שו"ע קפה, א). אמנם לכתחילה יש לומר את הברכות בעברית, שהיא לשון הקודש ובה תקנו חכמים את נוסח הברכה (מ"ב קפה, א). מי שאינו מבין עברית, יכול לכתחילה, כל עוד לא למד עברית, לברך בלשון תרגום (ראו פניני הלכה תפילה יז, ח).

ז – דרך אמירת הברכה וכבודה

צריך המברך להוציא את הברכה בשפתיו כך שלכל הפחות הוא ישמענה באוזניו. ולכתחילה טוב לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה, ועל ידי כך גם יוכלו חבריו לזכות בעניית 'אמן' ויתרבה קידוש השם בעולם. בדיעבד, אם הוציא את הברכה בשפתיו בלא שהשמיע אותה לאזניו, יצא ידי חובה. אבל אם לא ביטא את הברכה בשפתיו אלא רק הרהר בה, לא יצא ידי חובה, ועליו לחזור ולברך (שו"ע קפה, ב-ג, מ"ב ב-ג).[1]

הואיל וברכות הנהנין נקבעו כדי להודות ולשבח לה', ראוי לאומרן באופן מכובד. אמרו חכמים (ברכות מז, א): "לא יזרוק ברכה מפיו", כלומר, לא יאמר את הברכה במהירות, כאילו היתה עליו כמשא כבד שהוא רוצה להיפטר מחובתה.

מכבוד הברכה שלא לעשות מלאכה בעת אמירתה. ואפילו מלאכה קלה אסורה, למשל, אין לסדר את הצלחות והסכו"ם בעת ברכת המזון (שו"ע קצא, ג. ראו להלן ד, יב). מותר לומר ברכות בהליכה, ורק ברכת המזון שהיא חשובה במיוחד צריכה להיאמר בישיבה. ויש אומרים שדין ברכת 'מעין שלוש' כדין ברכת המזון, ואף היא צריכה להיאמר בישיבה (להלן ד,יב; י, ג).

אסור לדבר באמצע הברכה, ואם הפסיק באמצע ברכה קצרה, כיוון שההפסקה מבטלת את משמעות הברכה – הפסיד את הברכה. ואם הפסיק באמצע ברכה ארוכה במקום שאינו מבטל את משמעות הברכה, יכול להמשיך בברכה (ח"א ה, יג).

בעת שאדם מברך, צריך שערוותו תהיה מכוסה, ואצל גבר צריך שתהיה גם חציצה בין הלב לערווה, וכל דבר שיהיה צמוד לגוף ביניהם, נחשב חציצה (שו"ע או"ח סי' עד). לכתחילה עדיף ללבוש מכנסיים וחולצה בעת אמירת ברכות, ובעת אמירת ברכת המזון ראוי להקפיד יותר, ולאומרה בלבוש מכובד (מ"ב קפג, יא, להלן ד, יב). גברים צריכים לכסות את הראש בעת הברכה. נשים אינן חייבות לכסות את ראשן בעת אמירת ברכה, וגם אשה נשואה, כשהיא לבדה או עם בני ביתה, אינה חייבת לכסות את הראש בעת אמירת ברכות (פניני הלכה תפילת נשים י, ה-ו).


[1]. אמנם לרמב"ם וסמ"ג גם הרהור כדיבור, אבל לר"ח, אשכול, תר"י, רא"ש, או"ז, ראב"ד, מרדכי ועוד רבים, הרהור אינו כדיבור. לכן, אם הרהר את הברכה בלא להוציא את המילים בשפתיו – לא יצא, ועליו לחזור לברך, וכפי שכתב בבאו"ה סב, ד, 'יצא' (ליבי"א ח"ד או"ח ג, כיוון שספק ברכות להקל, אם הרהר ברכה שהיה חייב בה, לא יחזור לברך. ראו פנה"ל תפילה א, ט, 2).

ח – ניקיון וטהרה בברכה

הנצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אסור לו לברך ברכות. ואם בירך, בדיעבד יצא ידי חובתו. ואם יכול להתאפק 72 דקות, רשאי לברך (כמבואר בפנה"ל תפילה ה, ט).

שתוי יכול לברך לכתחילה. שיכור שאינו יכול לעמוד בכבוד לפני המלך, לכתחילה לא יברך, אבל אם עד שימתין שיתפקח מיינו, יפסיד את זמן הברכה, יברך כשהוא שיכור. אבל שיכור כלוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות, וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (כמבואר שם ה, יא).

עשה צרכיו או שנגע בידיו במקומות המכוסים שבגופו, צריך לשטוף את ידיו במים לפני הברכה. ואם אין לו מים, ישפשף את ידיו בבגד או בדבר אחר שינקה אותן, ואח"כ יברך. וסתם ידיים, אינן צריכות שטיפה לפני ברכה (שו"ע ד, כג, מ"ב נט-סא).

אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה (כמבואר בפנה"ל תפילה ג, יא). וכן אסור לומר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה ושאר דברים שמסריחים כמותה. האיסור הוא בתוך ארבע אמות של צואה או במקום שרואים אותה. ואם ריחה מתפשט, צריך להרחיק ארבע אמות ממקום שכלה ריחה. בדיעבד, אם בירך במקום צואה, למרות שעשה איסור, לא יחזור לברך. אבל אם התפלל עמידה במקום צואה, לא יצא ידי חובתו (שם ג, ט-י).

תינוק בן פחות משנה, כיוון שצואתו אינה מסרחת כל כך, בשעת הדחק מותר לברך לידה. ואם התינוק הגיע לגיל שנה ועשה את צואתו בבגדיו, ובשעה שאמו מברכת הוא בא אליה. אם היא באמצע ברכה קצרה – תתרחק למקום שלא תרגיש בריחו, ותסיים את ברכתה. ואם היא בברכת המזון שזמן אמירתה ארוך, ואין ביכולתה להתרחק או להניח אותו במקום אחר עד שתסיים את כל ארבע הברכות של ברכת המזון; כיוון שממילא אסור לה להמשיך בברכה כשהיא מריחה את צואתו, תנקה אותו ותחליף לו את החיתול, תיטול את ידיה, ותמשיך מתחילת הברכה שהפסיקה בה (שו"ע או"ח סה, א, באו"ה קפג, ו, 'אפילו', פנה"ל תפילת נשים יא, ט).

ט – מצוות עניית אמן

השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו 'אמן' (שו"ע רטו, ב, וראו להלן יב, ח). ומי שעונה 'אמן' בכוונה, מעלתו גדולה. אמרו חכמים (שבת קיט, ב): "כל העונה 'אמן' בכל כחו – פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו, ב): פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים". ביארו שם בגמרא, שהכוונה במילת 'אמן' – 'אל מלך נאמן', היינו שבעניית 'אמן' יש ביטוי של אמונה בה'. ומי שלמרות החושך וההסתר שבעולם הזה, שומר אמונים לה' ועונה 'אמן' בכל כוחו, הרי שהוא דבק בה' באמת, ופותחים לו שערי גן עדן.

עיקר משמעות עניית 'אמן' 'בכל כוחו' – בכל כוח כוונתו. אולם יש חשיבות גם לענות בקול רם, שעל ידי כך כל כוחותיו שותפים בעניית ה'אמן'. ועוד, שהענייה בקול מעוררת את הכוונה, ומרבה קידוש השם בעולם. אבל לא יגביה העונה את קולו יותר מקולו של המברך (שו"ע קכד, יב). ואם הוא רוצה לעורר את השומעים לענות בקול, מותר לו להגביה את קולו מעט יותר מקולו של המברך (מ"ב מז).

אמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה 'אמן' יותר מן המברך". ואמנם זה שאמר את הברכה זוכה לקבל שכר תחילה, שבזכותו היה אפשר לענות 'אמן'. אבל מעלת העונה 'אמן' גבוהה ממעלת המברך, ולכן לבסוף שכרו גדול יותר. משום שהמברך אומר ברכה בדבר מסוים, ואילו העונה 'אמן' בכוונה, מתרומם מתוך כך אל כלל האמונה. (הדבר רמוז במילה 'אמן', שבגימטריא שלה יש שני שמות קדושים, הויה ואדנות, והם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. מחזור ויטרי קכו).

בנוסף לאמונה הכללית שבאה לידי ביטוי בעניית 'אמן', יש בה משמעות מפורטת, שאמת הוא מה שאמר המברך. שאם שמע, למשל את ברכת "המוציא לחם מן הארץ", יכוון בענייתו: אמת היא שה' מוציא את הלחם מן הארץ. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת' שבעמידה, יכוון: אמת שה' חונן הדעת, וגם: הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).

עניית 'אמן' מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך, וכשהאמונה פגומה, היכולת שלנו לקלוט את החיים שה' משפיע לנו נפגמת. וזהו שאמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה – יהיו בניו יתומים, חטופה – יתחטפו ימיו, קטופה – יתקטפו ימיו. וכל המאריך ב'אמן' – מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).

לפיכך, לא יחטוף את ה'אמן', לאומרה לפני שהמברך סיים את הברכה. ולא יקטוף את ה'אמן', להבליע את אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית ה'אמן' מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (שו"ע קכד, ח).

אלא צריך לענות 'אמן' בקול נאה, ולא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו 'א-ל מלך נאמן' (שו"ע קכד, ח). ואף המברך צריך לכוון דעתו ל'אמן' שעונים אחריו (רמ"א קסז, ב).[2]


[2]. היו מגדולי הראשונים שנהגו לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל, אצל יוצאי אשכנז בעיקר בחזרת הש"ץ, ואצל יוצאי ספרד גם בברכות נוספות. אמנם אין בזה חיוב, ולכן בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, אין לענות "ברוך הוא וברוך שמו", כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תקנו חכמים. ואמנם למנהג צפון אפריקה עונים "ברוך הוא וברוך שמו" גם בברכות אלו (מעשה רוקח על רמב"ם ברכות א, יא; שמ"ש ומגן ח"ב או"ח לד-לז, ועוד רבים), אולם מנגד, לערוה"ש קכד, י, ואג"מ או"ח ח"ב סו"ס צח, אם ענה בהן "ברוך הוא וברוך שמו" לא יצא. לפיכך, זולת בתי כנסת של בני עדות צפון אפריקה, אין לענות "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, ובדיעבד אם ענה – יצא ידי חובתו, מפני שלא הסיח את דעתו מהברכה בענייה זו (ברכ"י ריג, ג; מ"ב קכד, כא). בבתי כנסת שלא נהגו לענות "ברוך הוא וברוך שמו", הרוצה לענות – יענה בלחש, כדי שלא לבלבל את המברך והמתפללים.

י – כללי הוצאה ידי חובה בברכות

שניים שאוכלים יחד, יכול אחד לברך בקול וחבירו יענה אחריו 'אמן' ויצא ידי חובתו, ובתנאי שהמברך יתכוון להוציא את השומע, והשומע יתכוון לצאת בשמיעתו. וגם אם השומע התרשל ולא ענה 'אמן', כל זמן שכיוון לצאת בשמיעתו – יצא (שו"ע ריג, ב-ג, וראו להלן ג, 4, אם דיבר בין הברכה לאכילה. ולהלן יב, ז).

אלא שצריך לדעת שיש הבדל עקרוני בין ברכות המצוות לברכות הנהנין. בברכות המצוות יכול אחד לברך עבור חבירו אף שהוא עצמו אינו צריך לברך כלל. לדוגמה, אדם המניח תפילין ואינו יודע לברך, יכול חבירו לברך עבורו, למרות שהוא עצמו אינו מניח תפילין, וכך בכל המצוות. וזאת משום שכל ישראל ערבים זה לזה, ולכל אחד מישראל יש שותפות במצוות שמתקיימות על ידי חבירו, לפיכך יכול אחד לברך עבור חבירו.

אבל ברכות הנהנין שאנו מברכים על מאכל ומשקה, הן ברכות רשות, שהנהנה צריך לברך עבור עצמו, ומי שאינו נהנה אינו קשור לאכילה של חבירו, ולכן אינו יכול לברך עבורו. לכן, מי שאינו אוכל לחם, אינו יכול לברך 'המוציא' עבור חבירו. וגם אם חבירו אינו יודע לברך, אין הוא יכול לברך עבורו, אלא יאמר את הברכה לאט, וחבירו שאוכל יחזור אחריו מילה במילה וכך יצא ידי חובתו (ר"ה כט, ב, שו"ע ריג, ב).

לעיתים ברכת הנהנין היא גם ברכה של מצווה, כגון ברכת היין בקידוש והבדלה של שבת ויום טוב, ואז דינה כברכת המצוות, וגם מי שאינו שותה מהיין יכול לברך על היין בקידוש עבור מי שישתה (שו"ע קסז, יט-כ).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן