חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י – כללי הוצאה ידי חובה בברכות

שניים שאוכלים יחד, יכול אחד לברך בקול וחבירו יענה אחריו 'אמן' ויצא ידי חובתו, ובתנאי שהמברך יתכוון להוציא את השומע, והשומע יתכוון לצאת בשמיעתו. וגם אם השומע התרשל ולא ענה 'אמן', כל זמן שכיוון לצאת בשמיעתו – יצא (שו"ע ריג, ב-ג, וראו להלן ג, 4, אם דיבר בין הברכה לאכילה. ולהלן יב, ז).

אלא שצריך לדעת שיש הבדל עקרוני בין ברכות המצוות לברכות הנהנין. בברכות המצוות יכול אחד לברך עבור חבירו אף שהוא עצמו אינו צריך לברך כלל. לדוגמה, אדם המניח תפילין ואינו יודע לברך, יכול חבירו לברך עבורו, למרות שהוא עצמו אינו מניח תפילין, וכך בכל המצוות. וזאת משום שכל ישראל ערבים זה לזה, ולכל אחד מישראל יש שותפות במצוות שמתקיימות על ידי חבירו, לפיכך יכול אחד לברך עבור חבירו.

אבל ברכות הנהנין שאנו מברכים על מאכל ומשקה, הן ברכות רשות, שהנהנה צריך לברך עבור עצמו, ומי שאינו נהנה אינו קשור לאכילה של חבירו, ולכן אינו יכול לברך עבורו. לכן, מי שאינו אוכל לחם, אינו יכול לברך 'המוציא' עבור חבירו. וגם אם חבירו אינו יודע לברך, אין הוא יכול לברך עבורו, אלא יאמר את הברכה לאט, וחבירו שאוכל יחזור אחריו מילה במילה וכך יצא ידי חובתו (ר"ה כט, ב, שו"ע ריג, ב).

לעיתים ברכת הנהנין היא גם ברכה של מצווה, כגון ברכת היין בקידוש והבדלה של שבת ויום טוב, ואז דינה כברכת המצוות, וגם מי שאינו שותה מהיין יכול לברך על היין בקידוש עבור מי שישתה (שו"ע קסז, יט-כ).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן