חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – כלאי זרעים

א – כלאי זרעים

נצטווינו שלא לזרוע בשדה שבארץ ישראל שני מיני זרעים יחד אלא כל מין לעצמו, שנאמר (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ… שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם". כלאיים פירושו תערובת. בכלל האיסור מיני תבואה, קטניות וירקות הראויים לאכילה. אבל מיני צומח שמיועדים לנוי או לרפואה, אינם בכלל האיסור. איסור כלאי זרעים הוא במיני צומח חד שנתיים, שהם תבואה, קטניות וירקות, אבל אין איסור לזרוע עצים בערבוביה, וכן אין איסור לזרוע מיני עצים עם מין חד שנתי. מפני שגם כאשר העצים בערבוביה, מפאת גודלם, לכל עץ יש את המקום המיוחד שלו. וגם לזרעים שביניהם יש מקום מיוחד, הואיל והעצים צומחים לגובה ושורשיהם מסתעפים למרחק רב, כך שלמין החד שנתי נותר מקום להתקיים ביניהם.

גם המשקה או מזבל או מנכש קוצים או מסייע בדרך אחרת לצמיחת הכלאיים עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. וגם כאשר הכלאיים גדלו מאליהם בתוך שדהו, כל זמן שהוא רוצה בהם או שנראה כאילו הוא רוצה בהם, חובה עליו לעוקרם, שאסור לקיים כלאיים בשדה (רמב"ם כלאים א, א-ג).

עבר וזרע כלאיים במזיד, הגידולים מותרים באכילה, מפני שהאיסור הוא לזרוע ולגדל כלאיים אך אין איסור לאכול את הצומח מהם (רמב"ם שם א, ז). ורק בכלאי הכרם הגידולים נאסרים באכילה.

איסור כלאי זרעים חל בארץ ישראל, ואפילו בקרקע ששייכת לגוי אסור לישראל לזרוע כלאיים. אבל בחוץ לארץ מותר לישראל לזרוע כלאיים, הואיל והאיסור נאמר על שָׂדְךָ, ורק ארץ ישראל נחשבת שָׂדְךָ. ואף חכמים לא אסרו כלאי זרעים בחוץ לארץ, ורק את כלאי הכרם אסרו בחוץ לארץ משום חומרתם היתירה שהם אסורים באכילה ובהנאה (לעיל ד, ד).

גם בעציץ שבארץ ישראל אסור לזרוע שני מינים יחד, אלא שאם יש לעציץ נקב, הוא נחשב מחובר לקרקע והאיסור מהתורה, ואם אין לו נקב, הוא מנותק מהקרקע והאיסור מדברי חכמים.[1]


[1]. העושה מעשה כדי לזרוע את הכלאיים או להצמיחם – נענש במלקות, ואם עלו מעצמם והוא רוצה בהם – כל זמן שלא עקרם עובר באיסור תורה ואינו לוקה, הואיל ואין בו מעשה (ירושלמי כלאים ח, א, וכ"כ רוב ככל הראשונים ורוב האחרונים, ויש אומרים שאסור מדרבנן – גר"א וחזו"א). לרוב הפוסקים האיסור מהתורה בזריעתם 'במפולת יד', כלומר בזריעת שני הזרעים יחד. ובכלל זה גם עשיית מעשה להצמיחם יחד, כגון מחפה בעפר, משקה, מזבל ומנכש עשבים שוטים (תוס', ר"ש, גר"א ועוד). ויש אומרים שגם הזורע מין אחד בצד מין שני בלא לטפל בשניהם יחד עובר באיסור תורה (כפתור ופרח ומשנה ראשונה). גם בזמן הזה איסור כלאיים מהתורה, והוא חל בגבול עולי מצרים (להלן יב, ב, 2).

מאכל בהמה עם מאכל אדם – כלאיים, אולם כל מאכלי הבהמה נחשבים כמין אחד שאין בעירובם כלאיים (כסף משנה, ט"ז ועוד). ויש אומרים שאין איסור כלאיים במאכל בהמה אפילו עם מאכל אדם (רדב"ז, משפט כהן כו). יש אומרים שכל צמח, כאשר מגדלים ממנו שדה שלם, כמו כותנה, אף שלא נועד למאכל אדם, חל עליו איסור כלאים עם מאכל אדם (מבי"ט). י"א שגם בתוך בית איסור כלאיים מהתורה (ישועות מלכו א, א; חזו"א), וי"א שמדרבנן (משפט כהן מט, ארץ חמדה עמ' כא-כב). ונראה שבחממה האיסור מהתורה הואיל וכך דרך גידולם.

ב – מראית עין בכלאי זרעים

איסור כלאיים מהתורה הוא כאשר אדם זורע או מקיים ברצונו שני מינים יחד, אבל כשצמחו בשדהו בלי שירצה בהם, אין איסור. אולם חכמים אסרו לבעל השדה לקיים בשדהו כלאיים גם כאשר אינו מעוניין בהם, משום מראית עין, שהואיל והשדה גלוי לכל, יחשבו העוברים ושבים שלא אכפת לבעל השדה משמירת המצוות, ונמצא שם שמים מתחלל. לפיכך, הרוצה לזרוע את שדהו בחיטים וראה שהתערבו לו בין זרעי החיטים זרעי שעורים, כל שאין בשעורים שיעור שיכול להצמיח אחד חלקי עשרים וארבע מהשדה (1/24 – 4.16%), יכול לזרוע את השדה בזרעים שבידו, מפני שבשיעור מועט שכזה אין חשש מראית עין, שכל הרואים מבינים שהשעורים גדלות שם בניגוד לרצונו. ואף שגם שעורה אחת אסור לזרוע בשדה חיטה, ואם עירב בכוונה שעורה אחת בין החיטים, אסור לו לזרוע את החיטים בלא שיוציא את השעורה. אבל כשאינו רוצה בשעורים שהתערבו בחיטים, וטורח עליו להוציאן, כל שאין בהן שיעור 1/24, אין חשש מראית עין ומותר לזורען בשדה. ואם יש בהן כדי להצמיח 1/24 בשדה, צריך למעט את השעורים או להרבות את החיטים עד שיהיה בטוח שהשעורים יצמיחו פחות מ-1/24 בשדה. כמו כן הזורע שדהו מין אחד וראה שצמח עמו מין אחר, אם הוא מעוניין במין השני, עליו לעקור את כולו הואיל והוא כלאיים. אבל אם אינו מעוניין בו, אם חלקו פחות מ-1/24 מהשדה, אינו צריך למעטו, ואם חלקו 1/24, עליו למעטו עד שיהיה פחות מ-1/24.[2]

מפני חשיבות המצווה וחומרת חילול השם של העוברים עליה, בכל שנה בראש חודש אדר, בעת שהתבואה והירקות מתחילים לצמוח בשדות, היו שליחי בית הדין מעוררים את ישראל להיזהר מכלאיים (משנה שקלים א, א). בט"ו באדר היו שליחי בית הדין יוצאים לראות את השדות, אם מצאו כלאיים, עקרו את המין המועט והשליכו אותו לפני בהמותיו של בעל השדה. והיו בעלי השדות שמחים שתי שמחות, אחת על שניכשו את שדותיהם, ואחת על שהאכילו את בהמותיהם, ולא היו טורחים לעקור בעצמם את הכלאיים. התקינו שיעקרו השליחים את הכלאיים וישליכו אותם בדרכים לטובת כלל הבהמות. ועדיין היו בעלי השדות שמחים שניכשו את שדותיהם, ולא היו טורחים לעקור את הכלאיים. התקינו שיהיו שלוחי בית הדין מפקירים את כל הגדל בשדות שמצאו בהם כלאיים, ומאז נזהרו בעלי השדות מכלאיים (מו"ק ו, ב). יש לציין שמרגע שנציגי בית הדין הפקירו את הכלאיים, שוב אין בעל השדה עובר עליהם באיסור, שאין איסור כלאיים בהפקר.


[2]. משנה כלאים ב, א; רמב"ם כלאים ב, א-י. יש אומרים שמהתורה המיעוט בטל ברוב הואיל ובעל השדה אינו רוצה בקיומו, אלא שחכמים אסרו לזרוע או לקיים את המיעוט כשיש בו 1/24 משום מראית עין, שיחשבו שעירבם בכוונה, אבל כשהם פחות מ-1/24 אין חוששים למראית עין, כי לא מקובל לערב פחות מ-1/24 בכוונה, ולהפך, מקובל ששיעור מועט כזה מתערב שלא בכוונה (ר"ש, רא"ש, רע"ב, רש"ס). ויש אומרים שגם בלא רצון אם יש במיעוט 1/24 הכלאיים אסורים מהתורה, כי איסור התורה תלוי במראית העין, ונראה שהוא רוצה כלאיים בשדהו (רמב"ם לרוב מפרשיו). ואין אומרים שהמיעוט בטל ברוב, כי רק במין מנוגד, כגון איסור בהיתר, המיעוט בטל, ואילו כאן ששני המינים מותרים, אין המיעוט בטל ברוב. בנוסף לכך, כשהמיעוט ניכר הוא אינו בטל. אלא שהואיל וכמעט ולא ניתן להקפיד ששום זרע לא יתערב בזרע אחר, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, למדו חכמים שכוונת התורה שכל זמן שאין כוונה לזרוע כלאיים, רק כאשר התערב שיעור ניכר של 1/24 שיש בו מראית עין הדבר אסור מהתורה (שו"ת רשב"א א, רנט). כי על שיעור כזה הקונים מקפידים (ב"ב צד, א). כאשר ניכר לכל שאינו רוצה בקיום המין השני, כגון שידוע שהוא מזיק, אין צריך למעטו גם כשהוא 1/24.

ג – ההרחקות הנדרשות בכלאי זרעים

הכלל היסודי בהלכות כלאי זרעים, שאם שני המינים נראים מובדלים זה מזה – מותר, ואם הם נראים מעורבים – אסור. ככל שהשדה גדול יותר כך צריך הרחקה גדולה יותר, כדי שיהיה ניכר ההבדל שביניהם. וכן הדין תלוי בריבוי העלים, גודלם ואורכם, שבתבואה שגבעוליה גבוהים צריך הבדל גדול, ובירקות הבדל קטן, זולת ירקות שעליהם גדולים במיוחד.

ירקות: מהתורה שיעור ההרחקה בין ירק לירק טפח אחד (כ-8 ס"מ), וחכמים הוסיפו סייג והצריכו הרחקה של טפח וחצי (כ-12 ס"מ). כאשר הרחיקו בין שני המינים כדין, וגדלו הענפים עד שנצמדו זה לזה, כיוון שיש הפרש של טפח וחצי בין הגבעולים היוצאים מהאדמה, אין בהם איסור כלאיים. זולת מיני ירק בודדים כדלעת, שעליהם גדולים במיוחד ונוטים להשתרג במין שלידם, שצריך להקפיד שעלי שני המינים לא יגיעו זה לזה. כל זה בערוגות שבגינה, אבל אם מדובר בשני שדות של ירק, צריך להבדיל ביניהם על ידי ריבוע של אמה על אמה (אמה – כחצי מטר), ובשאר הגבול שבין השדות ראוי להרחיק כשיעור טפח.[3]

תבואה: כיוון שרגילים לזרוע תבואה בשטחים גדולים, שיעור ההרחקה ביניהם גדול יותר. מהתורה שיעור ההרחקה הוא אמה, וחכמים הוסיפו סייג וקבעו שאמה מספיקה רק כאשר מדובר בשטחים קטנים שרוחבם פחות מאמה, אבל אם זרעו את התבואה בשטחים בינוניים (מישר) שרוחבם לפחות אמה, צריך להבדיל ביניהם במרובע של שתי אמות על שתי אמות (כמטר על מטר) שאח"כ מתקצר באלכסון: עד שנשאר כל שהוא בין השדות. ואם זרעו את התבואה כמקובל בשדות גדולים, צריך להבדיל ביניהם במרובע של כחמישה מטר על חמישה מטר (בית רובע), ובשאר השטח ראוי להשאיר רווח של אמה לאורך שני השדות.[4]

לגבי קטניות נחלקו אם דינן כתבואה או ירקות, ומחמת הספק בכל גודל של שדה, צריך שתהיה אמה בין שני הגידולים.[5] כאשר זורעים תבואה ליד ירק או קטניות, או ירק ליד קטניות, הדינים מורכבים ותלויים בגודל השדה, ובכל אופן אינו חמור יותר מתבואה.

אם היתה מחיצה בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) בין שני השדות, אפילו היתה מחיצה של קנים שאין בין קנה לקנה יותר מג' טפחים, כבר אין צורך להפריד בין השדות, כי המחיצה היא המפרידה ביניהם. ואף אם ידוע שמתחת לאדמה שורשי שני המינים משׂתרגים זה בזה, כל שניכר ההבדל ביניהם על ידי מחיצה, אין בהם איסור כלאיים. וכן אם היתה בין השדות דרך ברוחב של ארבע אמות (1.84 מטר), או מקום חרוש ברוחב זה, אין צורך בהבדלה של המרובע הגדול (חמישה מטר על חמישה מטר).


[3]. לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מהתורה מספיק טפח להבדיל בין ירקות, ומדברי חכמים טפח וחצי. וכך דעת: ר"ח, רמב"ם, ר"ש, רא"ש, רע"ב, כפתור ופרח ושו"ע רצז, לד, ועוד. (וי"א שמדברי חכמים צריך שלושה טפחים – רש"י, ר"ת וריטב"א. וי"א ששה טפחים – גר"א. וי"א שגם מדברי חכמים מספיק טפח – גאונים, רס"ג).ערוגה שמספיקה לה הרחקה של טפח וחצי היא באורך של עד אמה (ששה טפחים, כחצי מטר), שדה שצריך הרחקה של אמה מרובעת, לחזו"א שטחו בית רובע, כ-22 מטר מרובע (10.2 אמות על 10.2 אמות). ולרב ישראלי בית תשעה קבין – כ-780 מטר מרובע. כאשר שטח הגידול יותר מערוגה ופחות משדה, לחזו"א צריך הבדלה של טפח וחצי או תלם שעומקו טפח ורוחבו טפח, ולרב ישראלי לעולם צריך תלם (לר"ש לאורך כל השטח, ולרמב"ם לאורך ששה טפחים ואח"כ די בהפסקה של טפח).

השיעורים המדויקים: טפח 7.6 ס"מ, אמה – ששה טפחים – 45.6 ס"מ, בית רובע – עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש – 4.65 מטר על 4.65 מטר (פנה"ל סוכות ב, 1). בשו"ע רצו, סח, מבואר שבכלאיים צריך להרחיב השיעורים לטפח ואמה שֹׂוחקים. והוספנו לעגל למעלה: טפח ל-8 ס"מ כשיעור ר"ח נאה, ובאמה לחצי מטר.

[4]. שדה: כפי שלמדנו בהערה הקודמת לעניין ירקות, שדה לחזו"א כ-22 מטר מרובע, ולרב ישראלי כ-780 מטר מרובע, וכן נראה. מבואר בירושלמי (כלאים ב, ד) לגבי מישר, היינו שדה תבואה קטן שרוחבו יותר מאמה, ששיעור ההפסקה בין מישרים – מרובע שתי אמות על שתי אמות "ומיצר והולך אפילו כל שהוא". ונחלקו האם גם ביחס להפסקה בין שדות ירק שהוא אמה על אמה, ובין שדות תבואה שהוא בית רובע (מרובע של כעשר אמות), צריך שיהיה מיצר והולך באלכסון עד כל שהוא. לחזו"א (כלאים ו, א, א) צריך שאחר הריבוע יהיה מיצר והולך בקו אלכסון, ויותר מזה אין צריך להפריד בין המינים. לתפארת ישראל (כלאים ב, עג) יכול להסמיך מיד לאחר סיום הריבוע את שני המינים. ולמו"ר הרב ישראלי כך הוא עיקר הדין, אולם ראוי לשמור על הרחקה של טפח בין מיני ירק ועל אמה בין מיני תבואה לאורך כל השדה, כפי השיעור מהתורה. וכן נראה למעשה, כפי העיקרון הראשי של כלאי זרעים, שצריך להבדיל בין המינים.

[5]. למו"ר הרב ישראלי דין קטניות כירק, אמנם גם בשיעורים קטנים של ערוגה צריך תלם ביניהם ואין להסתפק בטפח וחצי (ארץ חמדה עמ' פה, קמד-קמט), לחזו"א קטניות כדין תבואה (ו, ב; ח, ב). ומחמת הספק במה שנוגע לספק תורה יש להחמיר, שגם בשטחים קטנים צריך הבדלה של אמה, אולם גם אם יזרעו מהן שדות גדולים, אפשר להסתפק באמה שהיא חובה מהתורה ואין להצריך את ההבדלה שהוסיפו חכמים, שספק דרבנן לקולא (הלכות הארץ של 'מכון התורה והארץ' כלאים ה, יד).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן