חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט"ו – ההגדה

א – והגדת לבנך

מצוות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, ולבאר את החסדים הגדולים שגמל ה' לנו, שהצילנו מיד המצרים ונקם בהם את נקמתנו, ומפרש את האותות והמופתים שהראה ה' אז בארץ למעננו, ועוסק בהלכות פסח, ומאריך בהודאה לה' – הרי זה משובח. עיקר המצווה לספר לילדים, שנאמר (שמות יג, ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". אמנם גם מי שאין לו ילדים מצווה מן התורה שיזכור בליל פסח את יציאת מצרים, שנאמר (שם ג): "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה".

בשתי מצוות נצטווינו בתורה לחנך את הילדים: האחת ללמדם תורה, כדי שידעו להבין את העולם כראוי ולחיות בו על פי ההדרכה האלוקית, ובכלל זה להרגילם בקיום המצוות, מפני שאי אפשר ללמדם על מצוות שבת, כשרות וכיוצא בהן בלא שיתרגלו לקיימן (פנה"ל שבת כד, א). השנייה, לספר להם ביציאת מצרים בליל הסדר. לכאורה קשה, הלא היה אפשר לכלול את הסיפור ביציאת מצרים בכלל מצוות לימוד התורה, ומה נתווסף בליל הסדר? אלא שמגמת לילה מיוחד זה להעביר לילדים את יסודות האמונה שקודמים ללימוד התורה הרגיל. שידעו איך עם ישראל נוצר, וידעו שבחר ה' בישראל להיות לו לעם סגולה, והועיד לו תפקיד גדול לקבל את התורה ולהביא ברכה ותיקון לעולם. ההורים הרי לא יחיו בעולם הזה לעד, והילדים הם שיצטרכו להמשיך לשאת על כתפיהם את לפיד המסורת, את התפקיד הגדול והנורא שהועיד ה' לישראל, עד לתיקון השלם. זה המסר של ליל הסדר, וכל המצוות שבלילה זה נועדו לשם כך.

גם חלק מהחיוב ללמוד תורה נלמד מן הפסוק "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (דברים יא, יט), ולמדו חכמים שמי שמחויב ללמד את בנו צריך ללמוד בעצמו (קידושין כט, ב). שכן רק על ידי הדוגמא האישית של דבקות ההורים בלימוד התורה בשקידה ובאהבה, יוכלו להנחיל את ערך לימוד התורה לילדים. אפשר ללמוד מהמצווה ללמד את הילדים, שעניינה העיקרי של התורה הוא להשפיע ולהוסיף חיים בעולם ולא רק לרומם את לומד התורה. לכן הבליטה התורה במצווה זו את המצווה ללמד את הבנים, שזאת עיקר מגמת התורה להשפיע על כל ישראל בכל הדורות. יתר על כן, כאשר אדם לומד על מנת ללמד – לימודו יסודי ועמוק יותר. וכן במצווה לספר ביציאת מצרים, המגמה שזיכרון יציאת מצרים והייעוד הגדול של עם ישראל יהיה חי בלבבות ההורים באופן עמוק ומוחשי כל כך, עד שיוכלו להעבירו לילדיהם. לשם כך ההורים צריכים להתעמק בלימוד משמעות יציאת מצרים ומצוות החג, ולשמש דוגמא לילדיהם, כיצד ראוי לומר את ההגדה ולקיים את מצוות הפסח, ומתוך כך יוכלו לספר להם ביציאת מצרים ולהדריכם בקיום מצוות ליל הסדר.

בנוסף, התכלית של פסח וליל הסדר לחזור בכל שנה מחדש אל היסודות הבסיסיים של האמונה והתורה, ודרך ההתמקדות בסיפור לילדים, גם המבוגרים זוכים לחזור אליהם בכל שנה.

ב – המצווה לספר ביציאת מצרים בליל פסח

מצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים בלילה שבו יצאנו ממצרים לחירות עולם. ואמנם בכל יום מצווה לזכור את יציאת מצרים, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". דרש בן זומא: יְמֵי חַיֶּיךָ – הימים, כֹּל – לרבות הלילות (ברכות יב, ב). כדי לזכור בכל יום ולילה את יציאת מצרים אנו מוסיפים בקריאת שמע את פרשת 'ויאמר', שנאמר בה: "אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם" (במדבר טו, מא).

אלא שיש הבדלים משמעותיים בין המצווה שבכל יום למצווה בליל הסדר: א) בכל יום המצווה להזכיר את יציאת מצרים בלבד, ואילו בליל הסדר המצווה לספר בהרחבה את מעשה יציאת מצרים. ב) בליל הסדר מצווה מיוחדת לספר לילדים. ג) בליל הסדר המצווה לספר כשהמצה והמרור מונחים לפנינו. ד) בליל הסדר המצווה לספר בדרך של שאלה ותשובה.
ה) ממצוות זכירת יציאת מצרים שבכל יום נשים פטורות, ואילו במצווה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר נשים חייבות.[1]

ככלל צריך לדעת שיציאת מצרים היא יסוד אמונת ישראל, שאז נתגלתה לראשונה השגחתו של הקב"ה בעולם לפני עם שלם באותות ובמופתים גדולים, ונתברר כי בחר ה' בישראל להיות עמו, שמגלה דברו לעולם. לכן כל השבתות והחגים הם זכר ליציאת מצרים, כפי שאנו אומרים בתפילה ובקידוש. ומכח המצווה המיוחדת לספר ביציאת מצרים בליל הסדר מתבסס היסוד האיתן של האמונה, וניתנת משמעות לכל ההזכרות הקצרות של יציאת מצרים במשך כל השנה.


[1]. שו"ע תעב, יד. אמנם נחלקו הפוסקים אם חיוב הנשים בהגדה הוא מהתורה או מדברי חכמים. לדעת החינוך סוף מצווה כ"א חייבות מהתורה, והסברה, שהואיל וחייבות בפסח ובמצה מהתורה, חייבות גם במצוות הסיפור ביציאת מצרים שנאמר עם אכילת הפסח המצה והמרור. ויש אומרים שכיוון שזו מצוות עשה שהזמן גרמה אינן חייבות מהתורה, אלא שחייבות בכל מצוות ליל הסדר מדברי חכמים, מפני שאף הן היו באותו הנס, וכך משמע מתוס' פסחים קח, ב. ועי' בשו"ת חזו"ע סי' כ' שהאריך בהבאת הדעות.

ג – המצווה לפתוח את הסדר בשאלה

מצווה לספר ביציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה, שנאמר (דברים ו, כ-כב): "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר… וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם…" וכן נאמר (שמות יב, כו-כז): "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'…" ועוד נאמר (שם יג, יד): "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם…"

על ידי השאלה, הלב והמוח נפתחים לקבלת התשובה, וכיוון שהמסר שאנו צריכים להעביר בליל הסדר חשוב ויסודי, נצטווינו להעבירו בצורה הטובה ביותר – על ידי שאלה ותשובה.

זה הטעם הבסיסי למצוות המיוחדות של ליל הסדר, אכילת מצה, קרבן פסח ומרור – לעורר את הילדים לשאול 'מה נשתנה', כדי שיבינו שמדובר בלילה מיוחד במינו שצריך להבין את מהותו. כהמשך לכך תיקנו חכמים לשנות בכמה דברים מן ההרגלים הקבועים, כדי לעורר יותר את הילדים לתמוה ולשאול. תחילה מחלקים להם אגוזים וקליות, ועל ידי כך הם מבינים שזהו לילה חגיגי ומיוחד. אחרי הקידוש תיקנו ליטול ידיים ולאכול כרפס טבול במשקה, מה שלא עושים בכל השנה. ולא זו בלבד אלא שאח"כ במקום להתחיל בסעודה מוזגים את הכוס השנייה, ומפנים את הקערה והמצות מן השולחן, וכל זה כדי לעורר את הילדים להבין כי לילה מיוחד הוא הלילה הזה, ויתעניינו באמת במשמעותו, וישאלו מעומק ליבם 'מה נשתנה'.

אפשר אולי לומר, כי בתוך שאלת 'מה נשתנה' מקופלת שאלה גדולה ונוראה על כל עניינו של עם ישראל, שמדוע נשתנה מכל העמים, באמונתו, במצוותיו, בייסוריו, בהישגיו הרוחניים, בגלותו ובגאולתו. זו שאלה שאי אפשר לענות עליה תשובה שלימה, ורק על ידי ההתבוננות ביציאת מצרים ובבחירת ישראל נבין כי זהו עניין אלוקי, שאת חלקו ביכולתנו להבין ואת כולו לעולם לא נבין. וכך השאלה הזו דוחפת אותנו מעלה מעלה, להבנה יותר עמוקה ויותר גבוהה עד אין סוף. אולי לכן הורתה התורה לעסוק בליל פסח בסיפור יציאת מצרים וסגולת ישראל בדרך של שאלה ותשובה, כי
בסיסו הרעיוני של עם ישראל מונח בשאלה הפותחת אותנו לשפע רעיונות אין סופיים. ובלא העברת התורה והסיפור לילדים, לא יתעוררו שאלות חדשות ולא נוכל להמשיך להתעלות.

ד – נוסח "מה נשתנה"

כדי לתת לשאלה מסגרת מסודרת תיקנו חכמים נוסח 'מה נשתנה', שעל ידו הילדים יביעו את התמיהה על השוני שבליל זה, ומתוך כך יספרו להם ביציאת מצרים. בנוסח 'מה נשתנה' כללו חכמים שאלות על כל מצוות האכילה שבליל הסדר: מצה, מרור ופסח, ועל הטיבול פעמיים. לאחר שנחרב בית המקדש, אין שואלים על הפסח ובמקום זה הוסיפו שאלה על דרך האכילה הנעשית בהסבה.

במקום שאין ילדים ששואלים 'מה נשתנה', ישאל הצעיר שבמסובים 'מה נשתנה'. וגם כשכל המסובים חכמים שבקיאים בסיפור יציאת מצרים, ישאל אחד מהם 'מה נשתנה'. ואפילו יחיד העושה לבדו את ליל הסדר צריך לפותחו בשאלת 'מה נשתנה'. שכך הוא הסדר, לפתוח בשאלה, שעל ידי כך הסיפור יהיה שלם יותר. וכיוון שאחד הילדים או המסובים אמר 'מה נשתנה', שוב אין צריכים שאר המסובים לחזור על השאלות, אלא מיד מתחילים "עבדים היינו" (שו"ע ורמ"א תעג, ז).[2]


[2]. לדעת כמה ראשונים, כל שהילד שאל איזו שאלה על עניין ליל הסדר, כבר יצאו ידי חובת השאלה ושוב אין צורך לומר נוסח 'מה נשתנה', וכך כתבו הרוקח והמהרי"ל ועוד. אולם לדעת רוב הראשונים, וביניהם תוס' ורמב"ם, גם כשהילד שואל מעצמו איזו שאלה סביב עניין הסדר, צריך לומר את כל נוסח 'מה נשתנה', וכן נפסק להלכה. ועי' בברור הלכה על פסחים קטו, ב (עמ' קלד), בסיכום הדעות. (מ"מ יש להשתדל שהבן ישאל מעצמו איזו שאלה, שבזה יקיים מה שאמרה התורה "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ").

יש מי שכתב, שרק כאשר הבן שואל יש מצווה מהתורה לספר ביציאת מצרים, ואם לא שאל, אזי המצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים ולא צריך לספר בהרחבה, ורק מדברי חכמים בכל מקרה צריך לספר ביציאת מצרים. וכך משמע מתשובות הרא"ש כלל כד, ב. אבל אין כן דעת רוב הפוסקים, אלא בכל אופן יש מצווה מהתורה לספר ביציאת מצרים, ומי שיש לו בן מצווה שיספר לו, וכמו שנאמר לגבי הבן שאינו יודע לשאול (שמות יג, ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". (בהגהות רבנו ירוחם פרלא על הסמ"ג מצווה ל"ב כתב שדעת רמב"ן ועוד כמה ראשונים, שמי שאינו אוכל מצה פטור מסיפור ביציאת מצרים, שנאמר: בַּעֲבוּר זֶה – בשעה שמצה לפניו. ועי' בסדפ"כ ו, 2, שמזכיר חילוק בין אם הבן שואל שאז חייב לספר בהרחבה, לאם אינו שואל שדי בהזכרה קצרה. ואפשר לומר שאם שואל מצווה להרחיב כפי שאלתו, ואם לא שאל, מצווה מהתורה לספר לו ביציאת מצרים, אבל אין מצווה להרחיב, כי ההרחבה תלויה ברצון הבן להקשיב ולקבל תשובות. עי' בשועה"ר תעג, מב). מכל מקום ברור שמדברי חכמים יש לומר בכל מקרה את כל נוסח ההגדה, שאף אם הוא יושב לבדו, הוא שואל את עצמו, כפי שמובא בגמ' פסחים קטז, א, ועל ידי כך ממשיך חיוב על עצמו.

ה – כנגד ארבעה בנים דברה תורה

מצינו בתורה ארבע פעמים שצריך אדם להגיד לבנו עניין יציאת מצרים ופסח, ובכל פעם נקטה התורה לשון אחרת, ומזה למדנו שיש לבאר את סיפור יציאת מצרים באופן המתאים לכל בן לפי כישרונו ותכונותיו.

פעם אחת נאמר (דברים ו, כ): "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ אֶתְכֶם". מזה שהבן שאל באופן מפורט, "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים", משמע שמדובר בבן חכם. מהמשך הפסוקים למדנו, שבתשובה לבן החכם צריך לבאר בהרחבה את כל עניין יציאת מצרים ומצוות הפסח וייעודו של עם ישראל, ולכן התשובה הכתובה לבן החכם היא הארוכה והמפורטת ביותר (כמובא בהלכה הבאה).

במקום אחר נאמר (שמות יב, כו): "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". בן זה הוא הרשע, שקורא למצוות 'עבודה' כי קשה לו לקיימן, והוא אומר: "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם", כי אינו חש שותפות במצוות. אע"פ כן צוותה התורה להתייחס אליו ולבאר לו את עניין סגולת ישראל, שבא לידי ביטוי בקרבן הפסח, מפני שתמיד צריך להאמין, שאולי יכנסו הדברים לליבו, והוא יתאזר בגבורה ואמונה, יקדש את ה' ויעביר את לפיד המסורת הלאה.

עוד נאמר (שמות יג, יד-טו): "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה". כיוון ששאל 'מַה זֹּאת' משמע שהוא תם שאינו יודע לפרט את שאלתו, וצוותה התורה לבאר לו לפי יכולת הבנתו את המאורעות המרשימים שהיו ביציאת מצרים, את המכות הגדולות שקיבלו המצרים, ואת קשיות ליבו של פרעה, שנשברה לבסוף על ידי מכת בכורות. אלו הדברים שהתם קולט ומהם הוא מתרשם ביותר.

גם כשהבן אינו מתעורר כלל לשאול, צריך לספר לו ביציאת מצרים, שנאמר (שמות יג, ז-ח): "מַצּוֹת יֵאָכֵל… וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". כיוון שלא שאל שום שאלה, צריך לעורר את התעניינותו על ידי דברים מוחשיים. לכן אומרים לו 'בַּעֲבוּר זֶה', היינו בזכות המצות המרור וקרבן הפסח עשה לנו ה' את הניסים והוציאנו ממצרים. ולכן בליל הסדר מניחים את הקערה על השולחן, כדי שכל מאכל ומאכל שבקערה ימחיש את אחת המשמעויות של ליל הסדר.[3]


[3]. ראוי לשים לב שהתשובה לבן הרשע נאמרה ביחס למצוות הקרבת הפסח במצרים ולדורות (שמות יב), שהקרבן והזאת דמו מעוררת אצל הרשע את השאלה הגדולה ביותר, והתשובה אינה מתחמקת אלא עוסקת בסגולת ישראל עצמה, שהיא עניין גבוה ששורשו מעל השכל האנושי וענפיו מתגלים במציאות ההיסטורית. ההגדה לשאינו יודע לשאול נאמרה אחרי המצווה לאכול מצות בפסח (שמות יג, ח), שכפי הנראה מתוך אכילת המצות המוחשית נוכל לבאר לו עניין יציאת מצרים עד שיגיע להבנה טובה. ('שאינו יודע לשאול' אינו טפש, אלא אינו מתעניין). תשובת התם נאמרה בהקשר למצוות קדושת הבכורות, כי הוא אינו נבון כל כך, ולכן צריך לחנך אותו ליראת שמים וכבוד לקדושה, וזה נעשה על ידי ההתבוננות בחוזק היד ובמכת בכורות, ומתוך כך הוא מקבל את המצוות שבאו לקדשנו ולהבדילנו מן העמים. שאלת החכם ותשובתו לא נזכרו בקשר למצוות הפסח דווקא, אלא בדברים פרק ו' העוסק ביסודות האמונה והייעוד של ישראל, וכיוון שיסוד הכל ביציאת מצרים, הבינו חכמים ששאלתו על מצוות ליל פסח, ומתוך כך מבארים לו את כל יסודות האמונה.

ו – המסר המרכזי של ההגדה

כדי להבין בשלמות את מגמת ההגדה והסיפור ביציאת מצרים, צריך להתבונן בשאלת הבן החכם ובתשובתו, שהוא הבן המובחר, ותפילתנו שכל הבנים יתפתחו ויתעלו להיות חכמים.

כראוי לבן החכם הוא שואל באופן מפורט, שנאמר: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ אֶתְכֶם" (דברים ו, כ). בתחילה התשובה עוסקת ביציאת מצרים, ומתוך כך ההסברה מתרחבת לייעודו הכללי של עם ישראל: לבוא לארץ ישראל, לדבוק בה' ולקיים את כל מצוותיו, ולזכות בטובה האלוקית. שנאמר (דברים ו, כא-כה): "וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ". הרי לנו, שהמגמה של ליל הסדר – שמתוך הסיפור ביציאת מצרים – ניטע בלבבות הבנים והבנות חשק להשתייך לעם ישראל, לנחול את הארץ המובטחת, לדבוק בה' ולקיים את כל מצוותיו.

כדי שנוכל לספר ביציאת מצרים לבן החכם בלא להשמיט אחד מן המרכיבים המרכזיים שבסיפור, תיקנו אנשי כנסת הגדולה, שחיו בראשית תקופת הבית השני, את נוסח ההגדה. במשך הדורות הוסיפו גדולי התנאים והאמוראים והגאונים עוד פסקאות שיש בהם יסודות חשובים הקשורים למצוות ההגדה, עד שלפני כשמונה מאות שנה נתקבל נוסח מוסכם על קהילות ישראל, ויסודו בנוסח רב עמרם גאון.

נוסח ההגדה הוא אם כן הסיפור השלם, שכל האומר אותו כולל בתוכו את כל ענייני יציאת מצרים. ואע"פ כן כל המרבה לפרש את ההגדה ולהרחיב ברעיונות וסיפורים והלכות סביב עניין הפסח ויציאת מצרים – הרי זה משובח.[4]


[4]. נוסח ההגדה הוא התשובה השלימה לבן החכם. אמנם בהגדה נאמר שהתשובה לחכם היא: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", אלא שהכוונה ללמדו את כל סדר ההגדה והדינים, עד ההלכה האחרונה, שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. בהלכה זו גם מודגשת החביבות של מצוות הסדר, עד שאיננו רוצים לאכול דבר אחר האפיקומן, כדי שיישאר טעם המצה בפינו. עוד נראה שלעיתים הבן החכם נוטה לפלפל ולדקדק בעניינים צדדיים, אבל בליל הסדר המגמה להבין את העניינים הכלליים בעומק פשטותם, ולכן אומרים לו: אל תפטיר אחר הפסח אפיקומן, תתמקד בעיקר, בלי להתרחב לפלפולים צדדיים.

היו שנהגו לברך קודם אמירת ההגדה: "על מצוות סיפור יציאת מצרים", אבל אין נוהגים כן. כמה הסברים לכך: יש אומרים שיוצאים בברכת 'אמת ואמונה' שאחר ק"ש של ערבית (מאירי). ויש אומרים שיוצאים בברכת הקידוש (רבינו ירוחם). ויש אומרים שאין צורך כלל לברך על אמירת ההגדה, כי עיקר המצווה לקיים את מצוות האכילה ותוך כדי כך להסביר מה ששואלים, ומברכים על אכילת המצה והמרור (שו"ת הרא"ש כד, ב). ויש אומרים שעיקר המצווה בזה היא בהבנת הלב, ועל הבנת הלב אין מברכים (מהר"ל גבורות ה' פרק סב). ויש אומרים שהברכה שבסוף אמירת ההגדה 'אשר גאלנו' היא הברכה (שבולי הלקט). ויש מוסיפים, שכיוון שכבר מברכים בהגדה 'אשר גאלנו' אין לברך לפניה, כמו שאין מברכים לפני ברכת המזון (מעשה ניסים).

ז – פותחים בגנות ומסיימים בשבח

אמרו חכמים שצריך לפתוח את סיפור יציאת מצרים בגנות ולסיימו בשבח. השאלה על איזה גנות מדובר. יש אומרים גנות הגוף, שעבדים היינו לפרעה במצרים, ומררו את חיינו בכל עבודה קשה, ואח"כ גאלנו ה' מידם (דעת שמואל). ויש אומרים גנות הרוח, שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבות אבותינו, תרח ולבן, ובתהליך ארוך של בירורים נעשינו עם שלם של מאמינים בה' אחד (דעת רב). למעשה אנו נוהגים כשתי השיטות, ומתארים בהגדה את תהליך יציאתנו מעבדות לחירות, ואת התהליך שעברנו מעבודה זרה עד שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וזכינו לאמונה שלימה (פסחים קטז, א).

במבט ראשון נראה שעדיף לעסוק רק בסיפורים היפים והטובים, אולם במבט שני מעמיק יותר, ברור שככל שנתבונן יותר בצרת השעבוד ובגנות העבודה הזרה שעבדו אבות אבותינו, כך נבין יותר את גודל הגאולה. שמתוך החושך רואים את האור טוב יותר.

בנוסף, על ידי העיסוק בגנות אנו מבינים טוב יותר את סגולת ישראל שאינה תלויה בהצלחותינו או במעשינו הטובים אלא יסודה בבחירה אלוקית עליונה, שהיא מעל ומעבר לכל שיקול אנושי. ולמרות שלא היינו עם מכובד אלא עבדים בזויים, בחר בנו ה' מכל העמים והוציאנו ממצרים באותות ובמופתים. ולמרות שאבות אבותינו היו עובדי עבודה זרה, בחר ה' להתגלות אלינו ולתת לנו את התורה. הרי שסגולת ישראל אינה תלויה בדברים הנעשים בעולם הזה אלא בקביעה אלוקית.

אפשר ללמוד מזה גם על כוחם המיוחד של ישראל להפוך את החושך לאור ואת הרע לטוב ולהביא גאולה לעולם. לכן מדגישים בתחילה את הגנות, כדי להראות איך מתוך העבדות ובערות העבודה הזרה הגענו להישגים עצומים. ויש בכך גם עידוד ונחמה, שכמו אז, כך גם מכל הצרות והיסורים שלנו בדורות האחרונים הגאולה הולכת ומתגלה.

בנוסף לכך, העיסוק בזה שהיינו עבדים מסכנים מעורר בלבבנו רגישות והתחשבות בגר ובכל מי שסובל וזקוק לעזרה ורחמים, כמו שנאמר (שמות כג, ט): "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ח – משמעות עשר המכות

התורה מרחיבה בתיאור עשר המכות, בלא לדלג על אחת מהן. משמעויות רבות לכך. הפשוטה שבהן, שיש דין ויש דיין בעולם, וסוף רשע לבוא על עונשו. ורשעים גדולים כמצרים, ששעבדו עם שלם בעבודת פרך נוראה והטביעו את ילדיהם הזכרים ביאור, ראוי שיבואו על עונשם המלא, וילמדו כל הדורות לקח זה.

בנוסף לכך יש כאן גם רמז עמוק. כידוע העולם נברא בעשרה מאמרות (ר"ה לב, א). וזה מה שמבואר בקבלה על עשר ספירות, שעל ידן הקב"ה ברא את עולמו, ועל ידן ממשיך לקיים את העולם ולהחיותו. אלא שכל זמן שלא התגלה עם ישראל בעולם, אף המאמרות הללו, שבהם הקב"ה מחייה את העולם היו נעלמים ונסתרים. וכשם שעשרת היסודות הרוחניים היו נעלמים, כך גם בני ישראל, כל עוד לא הגיעו לבשלותם לצאת אל הפועל כעם – היו משועבדים במצרים.

וכשהגיעה השעה שבני ישראל הגיעו לבשלותם, ומנו ששים ריבוא (כמבואר לעיל א, ד), הגיעה השעה שיצאו לחירות. אז נצטווה משה על ידי הקב"ה לבוא אל פרעה ולצוותו "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר". אבל פרעה מלך מצרים סרב לשלח את ישראל לחופשי, ואמר: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, א-ב). גם אח"כ הוסיף והקשה את ערפו פעמים רבות כלפי הצו האלוקי. אולם עצת ה' היא תקום, ואין שום בשר ודם שיכול לעמוד מול הצו האלוקי, ואפילו אם יעמוד בראש האימפריה החזקה ביותר בעולם. וכך על ידי אותם עשרת היסודות שבהם ברא הקב"ה את העולם, החל לזעזע את האימפריה המצרית, במכה אחר מכה, עד שכל אותם עשרה מאמרות התגלו כעשר מכות, וכל כוחם של המצרים נשבר, וישראל יצאו לחירות.

כשבאנו להר סיני גילה לנו הקב"ה את משמעותם של אותם עשרה מאמרות בעשרת הדברות, שהם יסוד התורה.

ט – פסח מצה ומרור

שנינו במשנה (פסחים קטז, א): "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור".

הכוונה שגם מי שאינו יכול לומר את כל ההגדה צריך לכל הפחות לעסוק בשלוש מצוות האכילה של ליל הסדר. כמו שנאמר בפסוק העוסק במצווה ללמד את הבן שאינו יודע לשאול: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). דרשו חכמים: בעבור זה – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך (מכילתא בא פי"ז). ובזמן שבית המקדש היה קיים גם בשר קרבן הפסח. מכאן שצריך לכל הפחות להתבונן בטעמי שלושת המאכלים שנצטוונו לאכול בליל הסדר. ואף שכיום אין אנו יכולים להקריב את קרבן הפסח, מצוּוים אנו לזכור את משמעותו.[5]

כיוון שלמדנו שכל עניין ליל הסדר צריך להיות בדרך של שאלה ותשובה, אנו אומרים בנוסח ההגדה: "פסח זה שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים על שום מה?", וכן "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?", ו"מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?".

שלושה דברים הם: קרבן הפסח מבטא את סגולת ישראל, המצה את החירות והאמונה, והמרור את משמעות השיעבוד.

הפסח מבטא את סגולת ישראל, שהבדיל ה' בין ישראל לעמים באופן ניסי, והכה בכורי מצרים ופסח על בתי ישראל. אפשר לומר, שכל עוד בית המקדש חרב, אין סגולת ישראל מתגלה לעין כל, ולכן איננו יכולים להקריב את קרבן הפסח.

אבל המצה שמבטאת את החירות והאמונה, מצוותה תמידית, מפני שמעלת החירות והאמונה שקנינו ביציאתנו ממצרים נשארה לתמיד. שביציאת מצרים נתקשר עם ישראל לקב"ה בקשר מוחלט, וזוהי החירות האמיתית, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וגם כשאנו משועבדים בין העמים, רוחנו נשארת בת חורין, מפני שעל ידי האמונה והתורה אנו יכולים להתעלות אל מעבר לשעבוד החומר.

והמרור – בזמן שאין מקריבים את הפסח מצוותו מדברי חכמים. המרור רומז לצער ומרירות השעבוד, ואפשר לומר שכאשר אנו זוכים להקריב את קרבן הפסח, אנו יכולים לעמוד על משמעותם המלאה של היסורים שממרקים ומזככים, ולהבין בפועל איך מכל הצרות צמחו ישועות, ולכן מצוות אכילת המרור מהתורה. אבל כאשר בית המקדש חרב ואין אנו זוכים להקריב את הפסח, אנחנו אמנם צריכים להאמין שכל הייסורים לטובה, אבל קשה לנו לעמוד על מלא משמעותם ולראות איך מכולם צמחו בפועל ישועות, ולכן מצוות המרור מדברי חכמים.


[5]. מי שאמר את כל ההגדה חוץ ממה שכתוב על הפסח המצה והמרור, לדעת ר"ן ורמב"ן יצא ידי חובה, אלא שלא קיים את המצווה כראוי. ויש שהבינו מתוס' ורמב"ם (חמץ ומצה ח, ד), שהדברים כפשוטם, ואם לא אמר פסח מצה ומרור לא יצא ידי סיפור ביציאת מצרים. ואין הכרח להבין כדבריהם, אלא אפשר לפרש שמדובר באדם שלא סיפר כלל ביציאת מצרים, שאם אמר פסח מצה ומרור – יצא ידי חובה, ואם לא אמרם – לא יצא. ועי' בברור הלכה פסחים קטז, ב, שם מבואר שנחלקו המפרשים לצורך מה מזכירים פסח מצה ומרור: יש אומרים לצורך מצוות אכילת פסח מצה ומרור, שבלא לפרש טעמיהם אין יוצאים ידי אכילתם כראוי. ויש אומרים לצורך מצוות הסיפור ביציאת מצרים. וכתב בבנין ציון ל' שהנפקא מינא בזה לפסח שני, שאם הוא לשם מצוות האכילה צריכים לאומרם, אבל אם לצורך הסיפור ביציאת מצרים אין צריך לאומרם.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן