מצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים בלילה שבו יצאנו ממצרים לחירות עולם. ואמנם בכל יום מצווה לזכור את יציאת מצרים, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". דרש בן זומא: יְמֵי חַיֶּיךָ – הימים, כֹּל – לרבות הלילות (ברכות יב, ב). כדי לזכור בכל יום ולילה את יציאת מצרים אנו מוסיפים בקריאת שמע את פרשת 'ויאמר', שנאמר בה: "אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם" (במדבר טו, מא).
אלא שיש הבדלים משמעותיים בין המצווה שבכל יום למצווה בליל הסדר: א) בכל יום המצווה להזכיר את יציאת מצרים בלבד, ואילו בליל הסדר המצווה לספר בהרחבה את מעשה יציאת מצרים. ב) בליל הסדר מצווה מיוחדת לספר לילדים. ג) בליל הסדר המצווה לספר כשהמצה והמרור מונחים לפנינו. ד) בליל הסדר המצווה לספר בדרך של שאלה ותשובה.
ה) ממצוות זכירת יציאת מצרים שבכל יום נשים פטורות, ואילו במצווה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר נשים חייבות.[1]
ככלל צריך לדעת שיציאת מצרים היא יסוד אמונת ישראל, שאז נתגלתה לראשונה השגחתו של הקב"ה בעולם לפני עם שלם באותות ובמופתים גדולים, ונתברר כי בחר ה' בישראל להיות עמו, שמגלה דברו לעולם. לכן כל השבתות והחגים הם זכר ליציאת מצרים, כפי שאנו אומרים בתפילה ובקידוש. ומכח המצווה המיוחדת לספר ביציאת מצרים בליל הסדר מתבסס היסוד האיתן של האמונה, וניתנת משמעות לכל ההזכרות הקצרות של יציאת מצרים במשך כל השנה.