שנינו במשנה (פסחים קטז, א): "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור".
הכוונה שגם מי שאינו יכול לומר את כל ההגדה צריך לכל הפחות לעסוק בשלוש מצוות האכילה של ליל הסדר. כמו שנאמר בפסוק העוסק במצווה ללמד את הבן שאינו יודע לשאול: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). דרשו חכמים: בעבור זה – היינו בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך (מכילתא בא פי"ז). מכאן שצריך לכל הפחות להתבונן בטעמי שלושת המאכלים שנצטוונו לאכול בליל הסדר. ואף שכיום אין אנו יכולים להקריב את קרבן הפסח, מצוּוים אנו לזכור את משמעותו.[5]
כיוון שלמדנו שכל עניין ליל הסדר צריך להיות בדרך של שאלה ותשובה, לכן אומרים: "פסח זה שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים על שום מה?", וכן "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?", ו"מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?".
שלושה דברים הם: קרבן הפסח מבטא את סגולת ישראל, המצה את החירות, והמרור את משמעות השיעבוד.
הפסח מבטא את סגולת ישראל, שהבדיל ה' בין ישראל לעמים באופן ניסי, והכה בכורי מצרים ופסח על בתי ישראל. ואפשר לומר, שכל עוד בית המקדש חרב, אין סגולת ישראל מתגלה לעין כל, ולכן איננו יכולים להקריב את קרבן הפסח.
אבל המצה שמבטאת את הגאולה ממצרים, מצוותה תמידית, מפני שמעלת החירות שקנינו ביציאתנו ממצרים נשארה לתמיד. שביציאת מצרים נתקשר עם ישראל לקב"ה בקשר מוחלט, וזוהי החירות האמיתית, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וגם כשאנו משועבדים בין העמים, רוחנו נשארת בת חורין, מפני שעל ידי התורה אנו יכולים להתעלות אל מעבר לשעבוד החומר.
והמרור – בזמן שאין מקריבים את הפסח מצוותו מדברי חכמים. המרור רומז לצער ומרירות השעבוד, ואפשר לומר שכאשר אנו זוכים להקריב את קרבן הפסח, אנו יכולים לעמוד על משמעותם המלאה של היסורים שממרקים ומזככים, ולהבין בפועל איך מכל הצרות צמחו ישועות, ולכן מצוות אכילת המרור מהתורה. אבל כאשר בית המקדש חרב ואין אנו זוכים להקריב את הפסח, אנחנו אמנם צריכים להאמין שכל הייסורים לטובה, אבל קשה לנו לעמוד על מלא משמעותם ולראות איך מכולם צמחו בפועל ישועות, ולכן מצוות המרור מדברי חכמים.