חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י"ג – הזכרת גשמים ובקשתם | תפילת נשים

א – דילוג וטעות בתפילה

אנשי כנסת הגדולה תקנו את נוסח התפילה כמקשה אחת הכוללת את כל הבקשות העיקריות, ואף הקפידו על סדר הברכות, וסמכו זאת על פסוקים (מגילה יז, ב). לפיכך, המדלגת על אחת מברכות שמונה עשרה של תפילת עמידה, לא יצאה ידי מצוות תפילה. ואף אם שינתה את סדר הברכות, למרות שבפועל אמרה את כולן – לא יצאה ידי חובתה (שו"ע קיט, ג).

וגם מי שטעתה באחת הברכות טעות שפגעה בעיקרה של הברכה, כגון שלא אמרה את חתימתה, או שאמרה בה דבר שאינו שייך כלל, כגון שביקשה על הגשמים בקיץ, הרי היא כמי שלא אמרה את אותה הברכה (באו"ה קיט, ג). וכן אם שכחה לומר "יעלה ויבוא" בראש חודש ובחגים, עליה לחזור להתפלל תוך הזכרת "יעלה ויבוא".

ובכל הדינים האלו, דין האשה כדין האיש, ובכל מקום שאיש היה צריך לחזור ולהתפלל, גם אשה חוזרת. ובכל מקום שאיש צריך לחזור שוב לאותה ברכה שטעה, גם אשה חוזרת (כפי שיבואר בהלכה הבאה). וגם כאשר התפללה תפילה שאינה חייבת בה, כגון אשה שנוהגת להתפלל שחרית בלבד, ובאותו יום החליטה להוסיף ולהתפלל מנחה וטעתה בה, עליה לחזור להתפלל בלא טעות. וכן מי שרגילה להתפלל שחרית ומנחה, והוסיפה והתפללה מעריב וטעתה בתפילתה, עליה לחזור להתפלל בלא טעות. שהואיל וכבר התחילה להתפלל, עליה להתפלל כפי שתקנו חכמים, ואם שינתה ממטבע שתקנו חכמים, עליה לחזור ולתקן.[1]


[1]. אמנם יש סוברים שאינה חייבת לחזור לתקן תפילה שאינה חייבת בה, אבל דעת הפוסקים רובם ככולם שצריכה לחזור, כשם שאיש שטעה בערבית חייב לחזור על תפילתו אף שהיא תפילת רשות. וע' בהליכות ביתה ו, ט. וכן כתב יבי"א ו, יח, והוסיף שלכתחילה טוב שתתנה בליבה שאם אינה חייבת לחזור הרי זו תפילת נדבה. (אמנם בהליכות שלמה טו, הערה ה' סובר, שאם אינה רגילה להתפלל בקביעות ושכחה יעלה ויבוא בשחרית ומנחה של ראש חודש, תוכל לבחור אם לחזור ולתקן או שלא לחזור).

ב – טעות והפסקה באמצע התפילה

אשה שנזכרה באמצע תפילתה שדילגה או טעתה באחת משלוש עשרה הברכות האמצעיות, עליה לחזור לאותה ברכה שטעתה בה, ומשם ואילך תמשיך להתפלל כסדר. ואע"פ שהיא חוזרת על ברכות שכבר אמרה, כיוון שכל הברכות שאמרה אחרי הדילוג או הטעות היו שלא על פי הסדר, נחשב כאילו לא אמרה אותן, ועליה לחזור לאומרן כסדר (ברכות לד, א כפירוש הרשב"ם; שו"ע קיט, ג).

ואם דילגה או טעתה באחת משלוש הברכות הראשונות או האחרונות – אם כבר סיימה את אותה הברכה בטעות, או שדילגה עליה והתחילה את חברתה, כשתבוא לתקן עליה לחזור לתחילת שלוש הברכות. מפני שעניינן של שלוש הברכות הראשונות אחד, וכן עניינן של שלוש הברכות האחרונות אחד (ע' לעיל יב, ט), ולכן הן נחשבות כמקשה אחת, וכל הטועה באחת מהן כאילו טעתה בכולן, ועליה לחזור לתחילתן (ברכות לד, א; רמ"א קיד, ו. דוגמא לדין זה להלן יג, ח).

ואם כבר סיימה את תפילתה, ונזכרה שדילגה או טעתה באחת מן הברכות, עליה לחזור ולהתפלל. ואפילו אם עדיין לא פסעה שלוש פסיעות אחורנית, אם סיימה את כל התחנונים ועמדה לפסוע – עליה לחזור לתחילת התפילה (שו"ע קיז, ה).

מי שהפסיקה באמצע תפילת שמונה עשרה בדיבור או בשתיקה, אם ההפסקה היתה קצרה, ממשיכה להתפלל ממקום שהפסיקה. ואם ההפסקה היתה ארוכה, כשיעור שיכלה לגמור את התפילה מתחילתה ועד סופה, חוזרת לתחילת התפילה. יש אומרים, שאין בזה הבדל בין אם ההפסקה נבעה מרצונה או מחמת אונס, בכל מקרה, כיוון שהיתה כשיעור שיכלה לגמור את כל תפילתה, חוזרת לראש (שו"ע קד, ה, וכך מנהג ספרדים). ויש אומרים, שרק אם ההפסקה היתה מחמת אונס, חוזרת לראש; אבל אם הפסיקה ברצון, גם אחר הפסקה ארוכה, חוזרת להתפלל ממקום שפסקה (רמ"א סה, א; מ"ב קד, טז, וכך מנהג אשכנזים).

בהמשך (יד, א-ב) יבואר לאיזה צורך מותר להפסיק בתפילה.

ג – תוספות מעניינו של יום

בימים מיוחדים מוסיפים בתפילה דברים מעניינו של יום. יש תוספות שאם שכחה לאומרן לא יצאה ידי התפילה, ויש תוספות שלכתחילה צריך לאומרן אבל בדיעבד אינן מעכבות.

בחול המועד של פסח וסוכות, מוסיפים בברכת 'רצה' – "יעלה ויבוא", ואם שכחה ולא אמרה וסיימה תפילתה – חוזרת ומתפללת. ואם עדיין לא סיימה את תפילתה – חוזרת ל'רצה' ואומרת "יעלה ויבוא" וממשיכה משם ואילך עד סוף התפילה. וכן בראש חודש אומרים "יעלה ויבוא", ואם שכחה ולא אמרה בשחרית ומנחה – חוזרת ומתפללת. אבל אם שכחה לומר "יעלה ויבוא" בערבית של ראש חודש – אינה חוזרת, הואיל ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי עדים, לא היו מקדשים את החודש בלילה, וממילא לא חלה עדיין קדושת ראש חודש בערבית (שו"ע תכב, א).

במוצאי שבת מוסיפים בברכת "אתה חונן" נוסח הבדלה, ואם שכחה ולא אמרה – אינה חוזרת, הואיל והיא עתידה לצאת ידי חובתה בהבדלה שעל הכוס (שו"ע רצד, א).

בחנוכה ופורים מוסיפים בברכת ההודאה "על הניסים", ואם שכחה ולא אמרה – אינו חוזרת, מפני שחגים אלו מדברי חכמים, לפיכך אין הזכרתם בתפילה מעכבת (שו"ע תרפב, א).

בימי תענית מוסיפים לומר בתפילת הלחש "עננו" בשומע תפילה. למנהג אשכנזים אומרים אותו רק במנחה (רמ"א תקסה, ג). למנהג ספרדים בכל משך הצום: בתשעה באב – בערבית שחרית ומנחה, ובשאר הצומות – בשחרית ומנחה (כה"ח תקסה, יז). ויש נוהגים בכל הצומות לאומרו גם בערבית (הרב רקח, מהרי"ץ). ולכל המנהגים, השוכחת ולא אמרה "עננו" אינה חוזרת.

בעשרת ימי תשובה, שהם ימי דין, שבהם מתגלה מלכותו בעולם, חותמים בברכה השלישית "המלך הקדוש", ובברכה על השבת המשפט – "המלך המשפט". אם טעתה ואמרה בברכה השלישית "הא-ל הקדוש", חוזרת לתחילת התפילה, שכבר למדנו ששלוש הברכות הראשונות הן מקשה אחת, וכל הטועה באחת מהן – חוזרת לראש. ואם תיקנה את עצמה תוך כדי דיבור, היינו תוך זמן של אמירת שלוש מילים בקצב של דיבור רגיל, תמשיך בתפילתה.

ואם טעתה בברכת השבת המשפט וחתמה כבכל השנה "מלך אוהב צדקה ומשפט", ולא תיקנה את עצמה תוך כדי דיבור, למנהג אשכנזים וחלק מהספרדים, יצאה בדיעבד ידי חובתה, הואיל וגם בנוסח של כל השנה מזכירים את המילה 'מלך' (רמ"א קיח, א; בא"ח נצבים יט; כה"ח א). ולמנהג חלק מהספרדים לא יצאה, הואיל ולא אמרה את נוסח הימים הנוראים. ואם עדיין לא סיימה את תפילתה, תחזור לברכת "השיבה שופטינו" ותחתמנה כראוי, ותמשיך משם עד סוף התפילה. ואם סיימה את התפילה, תחזור ותתפלל שנית, ותתנה שאם אינה חייבת לחזור, הרי שזו תפילת נדבה (שו"ע קיח, א; יחו"ד א, נז).

עוד מוסיפים בעשרת ימי תשובה ארבע תוספות: "זכרנו", "מי כמוך", "וכתוב" ו"בספר חיים", ואם שכחה ולא אמרה אותן, אינה חוזרת (שו"ע תקפב, ה).[2]


[2]. טעתה ואמרה ביום חול רגיל "יעלה ויבוא", או "זכרנו" שאומרים בעשרת ימי תשובה, או "על הניסים", תחזור לתחילת הברכה. ואם כבר המשיכה לברכה הבאה, תמשיך למרות טעותה (פניני הלכה תפילה יח, 2).

ד – תפילת נדבה

למדנו (לעיל א, ז) שחכמים תקנו שלוש תפילות בכל יום, שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, וערבית כנגד העלאת האיברים והפדרים של הקרבנות על גבי המזבח. (לעיל ב, ב-ה, למדנו במה נשים חייבות). וכמו שבזמן שבית המקדש היה קיים, כל אשה שרצתה היתה רשאית להוסיף ולהקריב קרבנות נדבה, כך רשאית כל אשה להוסיף ולהתפלל תפילת שמונה עשרה בנדבה. וכפי שאמר רבי יוחנן: "ולואי יתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א). וכדי שיהיה ניכר שתפילתה נדבה, עליה להוסיף בתפילתה איזו בקשה אישית מיוחדת. וכשם שאין מקריבים מוסף בנדבה, כך אין מתפללים מוסף בנדבה. וכשם שאין מקריבים נדבות בשבתות וימים טובים, כך אין מתפללים בהם תפילות נדבה (שו"ע קז, א-ב). וכל הרוצה להתפלל תפילת נדבה, צריכה להכיר את עצמה שהיא זהירה ומסוגלת לכוון בתפילתה מתחילתה ועד סופה. אבל אם אינה יכולה לכוון יפה – אל תתפלל תפילת נדבה (שו"ע קז, ד).

כיום מקובל להורות שאין אנו מכוונים כראוי, ולכן איננו מתפללים תפילת נדבה. אבל אשה שרוצה להתפלל מעריב, אף שהיא פטורה ממנה, מכל מקום אין היא נחשבת לגביה כתפילת נדבה, ולכן גם כשאינה מסוגלת לכוון בכל התפילה, אם תרצה, תוכל להתפלל ערבית, ויהיה לה שכר על כך.

ה – דיני ספקות

אשה שרגילה להתפלל תמיד שחרית או מנחה או שתיהן, והתעורר לה ספק ביום אחד אם התפללה את התפילה שהיא רגילה להתפלל או לא – כל זמן שלא עבר זמן תפילתה, תחזור ותתפלל מספק. ותתנה בליבה: אם כבר התפללתי – הרי זו תפילת נדבה, ואם לא התפללתי – הרי זו תפילת חובה. ואינה צריכה להוסיף ולחדש בה דבר, מפני שעצם זה שהיא יוצאת מן הספק הוא החידוש. ואף שאיננו מתפללים כיום בנדבה, במקרה זה, כדי לצאת מהספק, מתפללים. ואם באמצע תפילתה נזכרה שכבר התפללה, כיוון שעשתה בתחילת תפילתה תנאי, שאם כבר התפללה תהיה תפילתה נדבה, תמשיך להתפלל בנדבה עד הסוף, ותוסיף בקשה משלה, כדי להראות שאכן זו תפילת נדבה.

מי שחשבה שעדיין לא התפללה, והתחילה להתפלל על דעת שתפילתה חובה, ופתאום באמצע תפילתה נזכרה שכבר התפללה, תפסיק מיד את תפילתה. ואינה יכולה להמשיכה בנדבה, שכשם שאין קרבן שמקצתו חובה ומקצתו נדבה, כך אין תפילה שתחילתה לשם חובה וסופה לשם נדבה (שו"ע קז, א).

מי שחלמה באמצע תפילתה עד שהסתפקה באיזו ברכה היא נמצאת, כגון שהיא מתלבטת אם היא בברכה השישית או בברכה העשירית, תחזור לברכה השישית, ותתפלל משם ואילך (כדעת רוה"פ, כמובא בפניני הלכה תפילה יח, 3).

ו – סדר השלמת תפילה שנשכחה

הנוהגת להתפלל תפילה אחת בכל יום, ולא הספיקה להתפלל עד שהגיע חצות היום ונסתיים זמן תפילת שחרית (כמבואר לעיל ח, א), תמתין עד חצי שעה אחר חצות, ותתפלל מנחה. ואם לא הספיקה להתפלל מנחה ושקעה החמה, תתפלל תפילת ערבית.

ומי שנוהגת להתפלל בכל יום שחרית ומנחה, תקנת התשלומין חלה עליה. ואם שכחה להתפלל שחרית, תתפלל מנחה פעמיים, בפעם הראשונה לשם תפילת מנחה, ובפעם השנייה לתשלומי שחרית.

ואם שכחה להתפלל מנחה והיא רגילה להתפלל ערבית, תשלים את תפילת מנחה אחר תפילת ערבית. ואם אינה רגילה להתפלל ערבית, אם תרצה תוכל להתפלל ערבית ותתפלל אח"כ תפילה נוספת לתשלומי מנחה. אבל אינה חייבת בזה, הואיל ואין היא רגילה להתפלל ערבית, וכיוון שלא תתפלל ערבית ממילא גם לא תתפלל לתשלומי מנחה. ואחר תפילת שחרית, ברור שלא תוכל להשלים את תפילת המנחה, מפני שתקנו חכמים תשלומין לתפילה הסמוכה בלבד, אבל אחר שעבר זמן התפילה שאחריה, כבר אין לה תשלומין (פניני הלכה תפילה יח, ט).

ואם שכחה להתפלל מנחה בערב שבת, וברצונה להשלים את תפילתה אחר תפילת ערבית של שבת, גם את תפילת התשלומין תאמר בנוסח ערבית של שבת (ע' פניני הלכה תפילה יח, י).[3]

תפילת ההשלמה צריכה להיות אחר תפילת החובה, ואם התכוונה להתפלל את התפילה הראשונה כתשלומין ואת השנייה כתפילת החובה, לא יצאה בתפילתה הראשונה לשם תשלומין, ועליה לחזור להתפלל בשלישית לשם תשלומין (שם יח, ח).

יש להפסיק בין תפילת החובה לתפילת התשלומין כדי שיעור מהלך ארבע אמות. ובדיעבד, מי שהיתה צריכה להשלים את תפילת שחרית, ושכחה להתפלל תשלומין מיד אחר תפילת מנחה, כל זמן שלא עבר זמן תפילת מנחה, כלומר כל זמן שלא שקעה החמה, תתפלל תשלומין עבור תפילת שחרית (שם יח, ח).

לתפילת מוסף אין תשלומין, מפני שאין מקריבים את קרבנות המוספים אלא ביומם. וכן מי ששכחה להתפלל שחרית ביום שמתפללים בו מוסף, אינה יכולה להשלים את תפילת שחרית אחר מוסף, אלא אחר מנחה בלבד (שם יח, ט).

תשלומין נתקנו רק למי שלא התפללה באונס או שגגה, אבל מי שלא התפללה במזיד, אין לה תשלומין (שם יח, ט).


[3]. עניין השלמה לנשים מבואר במ"ב רסג, מג, וכה"ח רסג, סה. ושם נתבאר לעניין תשלומי מנחה של ערב שבת בערבית של שבת. ואף שבהליכות שלמה תפילה יג, הערה י, דייק מהמ"ב, שאפילו אשה שאינה רגילה להתפלל ערבית אם היא רגילה להתפלל מנחה, כאשר שכחה להתפלל מנחה, עליה להתפלל ערבית כדי להשלים אח"כ את תפילת המנחה. וכ"כ בהליכות ביתה ו, ח, ובהערה יג, ובפס"ת רלד, ד. מ"מ נראה יותר, שכוונת המ"ב להציע את הדרך הטובה ביותר, אבל אין בכך חובה. ואולי נשים רבות נהגו להתפלל ערבית בליל שבת, ולכן הציע המ"ב להשלים אחר ערבית את תפילת מנחה, אבל לא התכוון לחייב בכך נשים. (וע' בהליכות בת ישראל ב, כ, ובאש"י ל, הערה ו, שכתבו גם הם שאין בזה חובה, ותלו דבריהם בגרש"ז אויערבאך, שלא כפי שמובא בהליכות שלמה).

ז – הזכרת גשמים ובקשתם

בתקופת החורף אנו מזכירים את הגשם פעמיים בתפילה. בתחילה אנו מזכירים את הגשם כדי לשבח את ה' המוריד אותו, ואח"כ אנו מבקשים מה' שיברך אותנו בטל ומטר.

בברכה השנייה, היא ברכת "מחיה המתים", אנו משבחים "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותקנו להזכיר את שבח הגשם בברכת "מחיה המתים", מפני שהגשמים מביאים חיים לעולם.

בברכה התשיעית, היא ברכת השנים, אנו מבקשים על הגשם. למנהג ספרדים, כל נוסח ברכת השנים משתנה מהחורף לקיץ, בחורף פותחים ב"ברך עלינו", ואילו בקיץ פותחים ב"ברכנו ה'א-להינו". ולמנהג אשכנזים, נוסח ברכת השנים בקיץ ובחורף שווה, אלא שבחורף אומרים "ותן טל ומטר לברכה" ואילו בקיץ אומרים "ותן ברכה" (לתימנים נוסח שונה, אך הכלל ההלכתי אחד).

ואף שגם הזכרת הגשמים וגם בקשת הגשמים נאמרות בחורף, ישנו הבדל ביניהם, שהזכרת גשמים נאמרת בזמן הראוי לגשמים, ואילו בקשת הגשמים נאמרת רק בשעה שאנו רוצים שהגשם יתחיל לרדת.

תחילת זמן הזכרת הגשם בשמיני עצרת. ואמנם היה מקום להזכיר את הגשם מתחילת חג הסוכות, שכבר אז מתחיל זמן הגשמים, אלא שהגשם נחשב לסימן קללה בחג הסוכות, שכשהוא יורד אי אפשר לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, לפיכך, אין מזכירים אותו בחג הסוכות. וקבעו להתחיל להזכירו בתפילת המוסף של שמיני עצרת, שאז כל הציבור נמצא בבית הכנסת, ויכולים להכריז בפני כולם להתחיל להזכיר את הגשם. אבל לתפילת ערבית לא כולם באים, ולפני תפילת שחרית אי אפשר להכריז, שאין להפסיק בין גאולה לתפילה (ב"י ושו"ע או"ח קיד, א-ב).

אבל את תחילת הבקשה על הגשם דחו בחמישה עשר יום, לליל שביעי בחודש מרחשוון. וזאת כדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו בלא שירד עליו גשם בדרכו (שו"ע קיז, א). ואף אחר החורבן לא נתבטל המנהג, מפני שכל מנהג שמזכיר את הימים הגדולים בהם בית המקדש עמד על מכונו, חביב עלינו מאוד ואיננו רוצים לבטלו. ורק אחר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, תוכל הסנהדרין להחליט אם לשנות את זמן תחילת שאלת הגשמים, בהתחשב באמצעי התחבורה החדשים.

ממשיכים להזכיר גשמים עד יום ראשון של חג הפסח, בשחרית עדיין מזכירים גשמים, ובמוסף כבר מזכירים את הטל. ולגבי בקשת גשמים, מכיוון שהבקשה נאמרת רק בימות החול, ממילא יוצא ששואלים גשמים בפעם האחרונה בתפילת מנחה של ערב חג הפסח.

ח – דין טעות בהזכרת גשמים ושאלתם

טעתה והזכירה גשם בקיץ, כיוון שבאותו זמן אין בכך שבח, חייבת לחזור ולתקן. אם עדיין לא סיימה את הברכה, תחזור לתחילתה ותאמר "מוריד הטל" כפי שאומרים בקיץ. ואם כבר סיימה את הברכה, הפסידה אותה, וכיוון ששלוש הברכות הראשונות נחשבות כחטיבה אחת, צריכה להתחיל את התפילה מחדש כדי לאומרה כראוי (שו"ע קיד, ד).

טעתה ולא הזכירה גשם בחורף, אם הזכירה טל, כפי שאנו אומרים בקיץ "מוריד הטל", כיוון שאמרה שבח מסוים שקשור למים, אינה צריכה לחזור. אבל אם לא הזכירה גם את הטל, כיוון שהחסירה שבח כל כך חשוב – צריכה לחזור (שו"ע קיד, ה).

טעתה וביקשה גשם בקיץ, כיוון שביקשה בקשה שאינה ראויה, קלקלה את ברכת השנים וחייבת לחזור ולתקן. לפיכך, אם עדיין לא סיימה את תפילתה, תחזור לברכת השנים, ותאמרנה כראוי, וממנה תמשיך כסדר עד סוף התפילה. ואם כבר סיימה את תפילתה, תחזור ותתפלל כראוי (שו"ע קיז, ג).

ואם טעתה ולא ביקשה על הגשמים בחורף, אם כבר חתמה את ברכת השנים ועדיין לא הגיעה לברכת "שומע תפילה", תמשיך בתפילתה וכשתגיע לברכת "שומע תפילה", שבה מותר לבקש כל בקשה, תבקש על הגשמים, ותתקן בכך את טעותה. אבל אם כבר עברה את ברכת "שומע תפילה", הפסידה את המקום שבו יכלה לתקן את עצמה, והפסידה גם את כל הברכות שאמרה אחר ברכת השנים, ועליה לחזור לברכת השנים ולאומרה כהלכה, וממנה תמשיך להתפלל כסדר. ואם כבר סיימה את תפילתה והתכוונה לפסוע לאחריה, כיוון שלא ביקשה גשם – תפילתה חסרה, ועליה לחזור לראש התפילה ולהתפלל כראוי (שו"ע קיז, ד-ה).

ט – עצה כנגד טעויות

הטעות השכיחה ביותר בתפילה, היא טעות בהזכרת גשמים ושאלתם, שכן בכל חצי שנה מחליפים את הנוסח, וכיוון שבמשך חצי שנה מתרגלים לנוסח מסוים, הלשון נמשכת אחר הנוסח השגור. כפי שלמדנו, שלוש מתוך ארבע הטעויות האפשריות בזה, מחייבות חזרה. (בכל הטעויות שבבקשת גשמים חוזרים, ובטעות אחת של הזכרת גשמים חוזרים. באלה חוזרים: 1) ביקשה גשמים בקיץ, 2) לא ביקשה גשמים בחורף, 3) הזכירה גשמים בקיץ. ואינה חוזרת אם שכחה להזכיר גשמים בחורף אבל הזכירה טל).

המסתפקת אם אמרה כראוי, כל זמן שלא עברו שלושים יום מאז החלפת הנוסח, בתחילת הקיץ או החורף, מן הסתם טעתה, שכן שגרת לשונה עדיין מורגלת לנוסח הקודם. ואם זו אחת משלוש הטעויות שמחייבות חזרה, עליה לחזור להתפלל כראוי. אבל אם כבר עברו שלושים יום, לשונה כבר התרגלה לחילוף הנוסח, ומן הסתם אמרה כראוי, ואינה צריכה לחזור ולהתפלל.

כדי להינצל מהספק הזה, שבעטיו פעמים רבות צריכים לחזור ולהתפלל, טוב שכל אשה תרגיל את עצמה ביום ההחלפה לנוסח החדש, ותחזור עליו תשעים פעם כדי שיהיה שגור על לשונה ולא תטעה. ואזי גם אם יתעורר לה ספק אם אמרה כראוי, כיוון שכבר הרגילה את לשונה תשעים פעם לומר כהלכה, מן הסתם התפללה כראוי ואינה צריכה לחזור (שו"ע קיד, ח-ט; פניני הלכה תפילה יח, 4).

לפיכך, כשיגיע ליל שביעי במרחשוון, למנהג הספרדים, שכל נוסח ברכת השאלה משתנה, תרגיל את עצמה לפתוח את הברכה כראוי, ותאמר תשעים פעם: "רופא חולי עמו ישראל. ברך עלינו". ולמנהג אשכנזים תאמר: "ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן טל ומטר לברכה". וכשתגיע לתפילת מוסף של ראשון של פסח, תאמר תשעים פעם: "מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל". ובמוצאי החג, לפני תפילת ערבית של חול המועד, למנהג ספרדים תאמר: "רופא חולי עמו ישראל. ברכנו"; ולמנהג אשכנזים תאמר: "ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן ברכה" (מ"ב קיד, מ; כה"ח ס). וכך תתרגל לשונה לנוסח החדש, ואם אח"כ תסתפק אם אמרה כשורה, אינה צריכה לחזור.[4]


[4]. אבל במעבר מהקיץ לחורף בהזכרת גשמים, שחל בשמיני עצרת, אין צריך לחזור, כיוון שאם טעתה הרי הזכירה "מוריד הטל" כפי שרגילים לומר בקיץ, וכבר למדנו שאם הזכירה בחורף טל, יצאה בדיעבד. (ואף שהרמ"א קיד, ג, כתב שאין אומרים "מוריד הטל" בקיץ, מנהג אשכנז בארץ ישראל לאומרו).

י – דין חוץ לארץ

קבעו חכמים לְאַחֵר את תחילת הבקשה על הגשמים בבבל ליום שישים לתקופה (שיוצא ב- 4 או 5 בדצמבר). וזאת מפני שיש בבבל מים מרובים מנהרות חידקל ופרת, ואין צורך להרבות שם בבקשה על הגשמים מיד בתחילת החורף. וכל שאר בני חוץ לארץ נגררים אחר בבל, ושואלים מיום שישים לתקופה (שו"ע קיז, א).[5]

בת ארץ ישראל שיצאה לחוץ לארץ למשך כמה חודשים: יש אומרים, שתשאל כמנהג ארץ ישראל ששם ביתה (פר"ח). ויש אומרים, שתשאל כמנהג המקום שבו היא נמצאת עתה (ברכ"י). והדרך לצאת ידי כולם היא, שבכל עת שיש ספק, תשאל בשומע תפילה ולא בברכת השנים (פניני הלכה תפילה יח, 6).[6]

במקומות שצריכים לגשמים באביב, לא ימשיכו אחר הפסח לבקש גשמים בברכת השנים, אלא דינם כאנשים פרטיים, ויתפללו על הגשמים בברכת "שומע תפילה", שבה יכול כל אדם להוסיף ולבקש בקשות פרטיות (שו"ע קיז, ב, ואם טעה, ע' בפניני הלכה שם יח, 7)

גם בארצות שמדרום לקו המשווה, כדוגמת, ארגנטינה, ברזיל ואוסטרליה, שואלים גשמים בשעה שיש חורף בארץ ישראל. ולמרות שבאותו הזמן אצלם הוא קיץ, כיוון שארץ ישראל היא העיקר, הכל נגררים אחריה, ושואלים גשמים לפי ימות החורף בארץ ישראל. וכשיצטרכו לבקש גשמים לעצמם, יבקשו בשומע תפילה.

אבל אם הגשמים גורמים נזק בקיץ שלהם, אע"פ שעתה הוא חורף בארץ ישראל, אינם יכולים לבקש גשמים בברכת השנים, כדי שלא לבקש על דבר שהוא עתה קללה לגביהם, אלא יאמרו תמיד בברכת השנים את נוסח הקיץ, ובשומע תפילה יבקשו תמיד על הגשם. בחורף שלהם יבקשו על מקום מגוריהם, ובחורף של ארץ ישראל יבקשו על ארץ ישראל.

הנוסעת מארץ ישראל או מארצות הצפון לביקור באותם מקומות, גם אם הגשמים מזיקים שם, תמשיך לבקש על הגשמים לפי החורף של ארץ ישראל (שערים המצוינים בהלכה יט, ג).


[5]. בארצות הקרובות לארץ ישראל, שאקלימן צחיח והן זקוקות ליותר מים, מתחילים לשאול עם תושבי ארץ ישראל, בליל שביעי במרחשוון (ילקוט יוסף קיז, ד).

[6]. פרטי דינים: בת ארץ ישראל שיצאה לחו"ל, א) יצאה לפני ז' במרחשוון, תשאל בשומע תפילה מז' במרחשוון. ב) יצאה אחר ז' במרחשוון, כיוון שכבר התחילה לבקש גשמים, תמשיך לשאול בברכת השנים (כה"ח יג, בשם קש"ג). ג) יצאה עם משפחתה ליותר משנה, נחשבת באותו זמן כבת חו"ל, ותנהג מיד כמותם.

בת חוץ לארץ שבאה לארץ, יותר ראוי שתנהג כבני א"י, ולכן אם היא מתכוונת לחזור לחו"ל אחר יום התקופה, תשאל כבני א"י. ואם היא מתכוונת לחזור לפני יום התקופה, י"א שתשאל בשומע תפילה (ע' באש"י כג, לז), וי"א שתשאל כבני א"י, וכשתחזור לחו"ל אינה צריכה להמשיך לשאול, אבל טוב שתשאל בשומע תפילה (ילקוט יוסף קיז, יז).

ובכל הדינים, נראה שאם טעתה ונהגה כאחת הדעות (ולא שאלה בשומע תפילה), אינה צריכה לחזור (ועיין באש"י כג, הערה קמט).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן