מצוות עונה בזמנים נוספים
ח, א – מצוות עונה כשהאשה משתוקקת
פסחים עב, ב: "אמר רבא: חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה". רש"י: "לשמח את אשתו – אפילו שלא בשעת עונתה, אם רואה שמתאוית לו".
וכ"כ הרבה ראשונים ואחרונים, שבנוסף לזמני העונה, מצווה לאיש לפקוד את אשתו כשהיא משתוקקת אליו. כתב הראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה): "והשלישית (מן הכוונות בחיבור), אף על פי שאין בה לא זה ולא זה (לא לפריה ורביה ולא לתיקון הוולד), אלא שהיא משתוקקת אליו, והוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה, וכן בעת צאתו לדרך שבודאי היא משתוקקת אליו, גם על זו יש קבול שכר, והיא היא מצות העונה שאמרה התורה, דמיון שְׁאֵרָהּ וְכְּסוּתָהּ לֹא יִגְרָע שהם צרכי האשה והנאותיה"[15]. והביאו הטור או"ח רמ, א. וכ"כ הסמ"ק רפה: "ואפילו אשתו מעוברת מצוה לשמחה אם סבור הוא שהיא מתאוה, ויש בו בריאות לעשות". וכ"כ האשכול (הוצאת נחל אשכול, עמ' 61): "ועונת תלמיד חכם מליל שבת לליל שבת, ולבר מן דין – בליל טבילתה כדעבדי קמאי, ובזמן שרואה שמתאוית אליו, כמו שאמרו (יבמות סב, ב): חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך, שמשתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך". וכ"כ רבנו חננאל (פסחים עב, ב); שו"ע (או"ח רמ, א); יש"ש (יבמות ו, ל); לבוש (רמ, ה); מ"א (רמ, ד); מ"ב (רמ, יא); ערוה"ש (רמ, ד); דעת תורה (תרפח, ה).
חידשו כמה אחרונים שעיקר מצוות עונה מדאורייתא הוא כשהאשה משתוקקת לבעלה. וכ"כ החיד"א (פני דוד משפטים ח): "אם היא ארצויי ארצה קמיה – אף בחול מחוייב לפוקדה כמו שאמרו הפוסקים, והיא עונתה האמיתית התלויה בה ובצערה". וחזר על דבריו במראית עין (נדה לא, א): "ושמעתי מאחד מגדולי הדור דאם מראה סימנים וארצויי ארצה קמיה – היא עונתה האמיתית". וכ"כ חכמת אדם קכח, יט: "ועיקר העונה הוא כשרואה שאשתו משדלת אותו בדברים או שמתקוטטת עמו והוא מבין שהוא בשביל שהיא רוצה בתשמיש יותר – אז חייב לקיים העונה". וכ"כ חסד לאלפים רמ, ב: "ואם הוא מכיר בה שהיא משתוקקת אליו ומשתדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיהא דעתו עליה – חייב לפוקדה. וזוהי עיקר מצוות עונה על פי הסוד". וכ"כ שאילת יעקב (א, קיג) בשם חמיו מהר"ם שיק, וכ"כ אגרות משה אה"ע ג, כח; ד, פו.
וכן משמע מדברי הראב"ד הנ"ל: "… אלא שהיא משתוקקת אליו, והוא מכיר בה שהיא משתדלת ומרצה אותו ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה… והיא היא מצות העונה שאמרה התורה, דמיון שְׁאֵרָהּ וכְּסוּתָהּ לֹא יִגְרָע שהם צרכי האשה והנאותיה".
אמנם גם לאחרונים אלו, זמני העונה שקבעו חכמים הם מדאורייתא, כפי שלמדנו לעיל ז, ג, שחכמים הגדירו את מצוות התורה: וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וכך עולה מאג"מ אה"ע ג, כח: "וגם דומה זה לשְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ, שאין זה ענין התלוי בזמן, אלא תלוי ברצונה וצורכה לאכול ולשתות ובצורכה לבגד, כמו כן הוא עוֹנָתָהּ שנאמר שם, דגם כן הוא בעת צורכה שהוא בשעה שמשתוקקת, דרק אז הוא צורכה, אבל מחמת דרוב הנשים הן צנועות ולא ניכר כל כך רצונם, שיש אנשים הרבה שלא יכירו שהיא מתאוה לזה על ידי עניני חיבה שמראה לפניו, כהא דפרש"י בעירובין דף ק' על הא דמרציא ארצויי קמיה, קבעו חכמים זמנים שאמדו לבד כח האיש אלא גם דעת הנשים, שרובן לא ישתוקקו ליותר בידעם בטרדת הבעל".
הרי שלדעת אחרונים אלו, המצווה הבסיסית היא לשמור העונות, כפי שהגדירו חכמים את מצוות התורה, אולם כיוון שיסוד החיוב מבוסס על רצון האשה, כאשר היא משתוקקת נעשה חיוב יותר גדול מהחיוב הבסיסי.
ויש שכתבו שכשהאשה משתוקקת מעבר לזמני העונה הקבועים, מצוות העונה מדרבנן, וכ"כ ריב"ן פסחים עב, ב: "לשמח את אשתו – אפילו שלא בשעת עונתה, אם רואה שמתאוה לו, דאע"ג דשמחת עונה אין עליו, הני מילי ליפטר מעונה הכתובה בתורה, אבל רבנן תקינו לה שמחה שלא בשעת עונה".
ח, ב – אשה שיש בה יראת שמיים
עוד אמרו חכמים ביבמות סב, ב: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה – נקרא חוטא, שנאמר (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וגו'".
פירש הריא"ז (פסקי הריא"ז יבמות שם) שמתוך צניעות ובושה שיש בה, היא מתביישת לרמוז על רצונה: "כל היודע באשתו שהיא יראת שמיים ובושה לתבוע ואינו פוקדה – נקרא חוטא". וכ"כ מאירי: "כל היודע באשתו שהיא צנועה ביותר ויראת שמים ואינו פוקדה – נקרא חוטא, שנאמר: וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ כו'". הרי שבאשה יראת שמיים יש חשש שתתבייש לרמוז, ואם בעלה אינו קשוב מאוד לרמזיה, הרי הוא חוטא.
כתב רש"י: "ואין פוקדה – בתשמיש בעת עונתה". והקשה היש"ש (יבמות ו, ל): "ותימה הוא, אם כן אפילו סתם אשה נמי, הא כתיב (שמות כא, י): וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". ובתחילה תרץ שמדובר באיש שקצת חולה, וכיוון שהיא יראת שמיים – עליו להתאמץ יותר, וכתב: "אבל נראה בעיני עיקר דברי הראב"ד (שער הקדושה), והטור (או"ח רמ) הביאו, וז"ל: כי העונות שקבעו חכמים, על דרך סתם קבעו אותם, כי אמדו דעת האשה שהיא מתפייסת בכך, אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר, על ידי התקשטות והשתדלות לפניו – חייב לשמח אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה, כדאיתא בפסחים (עב, ב): אמר רבא: חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה, אפילו שלא בשעת עונתה, אפילו היא מעוברת, וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר".[16]
ח, ג – מצווה לאשה להיענות לבעלה
כשם שמצווה על האיש לשמח את אשתו מעבר לזמני העונה כשהיא משתוקקת לבעלה, כך מצווה לאשה להיענות לבעלה אם הוא רוצה יותר פעמים מחובת עונתו.
כתב הרמב"ם (אישות טו, יח): "וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה ולא תהיה מדברת בעסק זה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה, ותזהר מקרוביו ובני ביתו כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה, ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור". מגיד משנה (שם): "ולא תמנע מבעלה וכו'. זה מבואר שהמונעת התשמיש נקראת מורדת, ופשוט הוא בהרבה מקומות שהיא משועבדת לו לכך".
ויש שהביאו ראיה מדברי רבי אליעזר במסכת כלה א, ח: "חגרין סומין אלמין חרשין ממעי אימן מניין? רבי אליעזר אומר: מפני שתבעה למיטה ואינה נתבעת, רבי יהושע אומר: מפני שאומרת בשעת בעילה אנוסה אני" (קרית מלך; ועיין טור או"ח רמ, ב-ד).
ח, ד – האם האשה חייבת להיענות מעבר לזמני העונה
למדנו לעיל ח, א, שחובה על האיש להיענות לאשתו מעבר לזמני העונה, כשהיא משתוקקת אליו. השאלה האם גם האשה חייבת להיענות לבעלה כשהוא משתוקק אליה מעבר לזמני העונה.
נדרים טו, ב: "אמר רב כהנא: תשמישי עליך – כופין אותה ומשמשתו, דשעבודי משעבדת ליה". כלומר, למרות שהתורה לא השיתה על האשה מצוות עונה, האשה משועבדת לבעלה לתשמיש, מכיוון שחיי אישות הם יסוד הנישואין. וכ"כ רשב"א, שהשעבוד של האשה לבעלה לתשמיש אינו מכח מצוות עונה (ואף השעבוד של האיש אינו רק מכח מצוות עונה): "ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך, שעל ידי כך עמדו ונשאו… ועוד תדע לך, שהרי האשה אינה מצווה בעונה, ואפילו הכי באוסרת הנאתה על בעלה לא חייל נדרה כלל ואין צריך להפר מהאי טעמא דשעבודי משעבדא ליה". עוד למדנו בירושלמי (כתובות ה, ח) שאשה משועבדת לא רק לתשמיש אלא גם להיות פת בסלו של בעלה. ועיין לעיל הרחבות לפ"א, ב, ה, על השעבוד של בני הזוג לחיי אישות.
ומלשון הרמב"ם (אישות טו, יח) מבואר ששיעבוד האשה הוא בכל עת שיחפוץ הבעל, אף מעבר לעונות שקבעו חכמים: "ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה".
וכן כתב הנצי"ב (משיב דבר ד, לה): "וקנין אשה לאיש בעניני אישות, הוא מועיל לא מבעיא לדעת הרמב"ם שאסור לבעול פנויה, אפילו לדעת החולקים – אינו אלא רשות, אבל אינה מחויבת להזקק לו, ואם הוא מאנסה ח"ו חייב לשלם בושת ופגם, והרי הוא כגזלן, וכאשר יקום איש על רעהו והכהו. משא"כ אשה שהיא קנויה לו, היא מחויבת להזקק בכל עת שירצה, ואם אינה מזדקקת לו ברצון – יכול לכופה, כמו שהאדון כופה שפחתו לעשות מלאכתו[17], וכ"ז הם דברים ברורים, ואין כדאי להפוך עוד בזה".
וכ"כ באג"מ או"ח ד, עה: "דמצות וחיוב עונה שעל הבעל לאשתו וכן לשמח אשתו, פשוט שהוא רק כשטובלת ורוצית בתשמיש, שאיכא לאו דלֹא יִגְרָע ועצם החיוב והמצוה. אבל כשהיא אינה טובלת מאיזה טעם שהוא, ליכא שום חיוב על הבעל לזרזה ללכת לטבול בשביל קיום עונה ושמחת אשתו, ועליה הוא חיוב מצד שעבוד האשה להבעל שיוכל לבועלה בזמן העונה שקבעו חכמים. ומסתבר כשאיכא צער להבעל אף שלא בזמן עונה – איכא עליה שעבוד להבעל, והוא מלבד שזמני העונה נקבעו לפי כח וזמן שיש להאיש".
ועוד שם: "על כל פנים אף שבזמן שקשה לפניה לקבל תשמיש היא פטורה משעבודה, מכל מקום קביעות חיוב העונה נקבעו לפי כח וזמן שיש להאיש. וכן הוא לשון הרמב"ם ריש פרק י"ד מאישות: עונה האמורה בתורה לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו, וכן הוא לשון הטור וש"ע ריש סימן ע"ו, שלכן משמע שהאשה משועבדת להבעל לתשמיש בכל זמן שרוצה, אף שלא בזמן העונה, אם היא בבריאותה. והבעל אינו מחוייב אלא בימי העונה שקבעו חכמים ובליל טבילה ובשעה שיוצא לדרך, וכן כשהוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו, כדאיתא באו"ח סימן ר"מ".
וכך משמע מהגר"א, שהרמ"א אה"ע כה, ב, כתב: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה". ופירש הגר"א שם יד: "בועל בכל כו'. ז"ש שם: משל לבשר כו', ר"ל בעונתה ושלא בעונתה". ומשמע שהיא חייבת להישמע לו אפילו שלא בעונתה.
וכ"כ הרב בספר: "וכן מצווה וחובה על האשה להיענות לבעלה אם הוא מבקש להתחבר אליה יותר פעמים מחובת עונתו".
ח, ה – דברי המהרי"ט
בשו"ת מהרי"ט א, ה, כתב: "דהא ודאי לא משעבדה ליה בכל שעה אם היא אינה רוצה, שלא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה, אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין וכו', נראה דלא כייפי לה, שאינה שבוייה חרב להזדקק לו בכל שעה". והעתיקו בבאר היטב אה"ע עז, ז.
ויש שרצו להבין מדברי המהרי"ט שאין חובה על האשה להיענות לבעלה מעבר לזמני העונה. אבל נראה שאין כוונת מהרי"ט לבטל את שיעבודה של האשה לבעלה, אלא הוא בא לסייג שני דברים: א. אי אפשר להגזים בזה, ולכן האשה לא משועבדת לבעלה בכל שעה. כלומר, אם לבעלה דרישות מופרזות, אכן היא אינה חייבת להיענות לו[18]. ב. למרות שהיא חייבת להיענות גם כשהוא רוצה יותר מהעונות הקבועות להם, אם היא מסרבת לכך היא לא נחשבת מורדת, מכיוון שהיא לא מסרבת בגלל טענת מאיס עלי, או כדי לצער את בעלה, עובדה שהיא מקיימת את העונות הקבועות.
ח, ו – קביעת זמני העונה
כתב חכמת אדם קכח, יח: "ואפילו העונה שקצבו חכמים שלא לפחות, הוא דוקא במי שגופו בריא… אבל מי שאינו בריא, אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים. ואפילו תלמיד חכם, דמדינא עונתו משבת לשבת, ראיתי בצוואת רבי יחזקאל סג"ל לנדא מפראג שצוה לתלמידיו פעמיים בשבת, והעיקר הכל לפי מה שהוא אדם. ועוד נראה לי, דאפילו בכל מקום שאסור לשמש, כגון ביום וכיוצא בו, אם חס ושלום יצרו מתגבר עליו ומתירא שיוציא חס ושלום זרע לבטלה – מותר לשמש בכל אופן, ולכן לא העתקתי העונות, והרוצה לעיין יעיין באורח חיים ריש סימן רמ ובאבן העזר סי' עו".
אמנם ביאר הרב שעולה מהמשנה, הגמרא, הראשונים והאחרונים, שיש מקום חשוב לבאר את גדרי העונות, כי זו ההדרכה המאוזנת, וצריך כל אדם לדעת שאם הוא משתוקק להרבות יותר, עליו לשקול זאת כראוי, שלא יהיה כתרנגול שמגזים בענייני התשמיש (עי' ברכות כב, א), שהחיבור הגשמי צריך לבטא את החיבור הרוחני, וכשמרבים בגשמי לפעמים הרוחני מתפוגג. וכן כאשר שני בני הזוג רוצים למעט, מתוך מחשבה שבזה הם מתקדשים, עליהם לשקול זאת היטב, שמא מצא היצר הרע מקום בלבבם לבטל מצווה מהתורה בתואנה של צדיקות.
[15]. עוד כתב הראב"ד שם: "אבל אם יראה שהיא מבקשת אותו המעשה, והיא צריכה לכך בהשתדלותה עמו ובהתקשטה לפניו, הרי הוא חייב לשמחה בדבר מצוה, כאשר אמרו בפסחים (עב, ב) אמר רבא: חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה, ואפי' היא מעוברת, וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר. ואמר רבי יהושע בן לוי: כל היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה – נקרא חוטא, שנאמר (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא (יבמות סב, ב). ואי בשעת עונתה – דאורייתא הוא, דכתיב (שמות כא, י): שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, אלא לאו אפילו שלא בשעת עונתה, וכשהיא צריכה לאותו מעשה".
לכאורה משמע מסוף דבריו שכשאשתו משתוקקת שלא בשעת עונתה אין חובה מדאורייתא לפוקדה, ובשו"ת אחיעזר ג, פג, א, יישב שכשאשתו משתוקקת שלא בשעת עונתה מקיים מצווה מדאורייתא אבל אין חובה. וכך יישב גם את הרמב"ם שהשמיט דין זה. ע"ע אוצר הפוסקים עו, ד, יח, ב, להסברים נוספים ברמב"ם.
[16]. וביאר הרב בעל פה כוונת היש"ש: אשה שאינה יראת שמיים אין ההתקשטות לפניו מבטאת רצון לקיום המצווה, שאולי היא רוצה להשיג ממנו דברי מותרות שונים. אולם באשה יראת שמיים בוודאי להרבות אהבה מתכוונת.
[17]. וצריך לומר שאין הכוונה שמותר לכופה בכוח, אלא יש לשכנעה ולהעביר לה תחושה עמוקה של אחריות כלפיו.
[18]. שו"ת ישכיל עבדי ה, אה"ע סט: "אין מקום להכריז על האשה כמורדת כפי טענת הבעל, מכיון שהיא באה בטענה מוצדקת, שהוא דורש דרישות מיניות מופרזות… ויש יסוד להאמין לדברי האשה, שזה דבר ידוע שרוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות, ואם לא שאמת הדבר, לא היתה באה באמתלא זו, והיתה מוצאת לה אמתלה אחרת יותר מתקבלת על הדעת, בפרט שהרי טענה עוד שהוא רגזן ורתחן וכו' והיה מספיק לה טענה זו, שאינה יכולה לחיות איתו מסיבת רגזנותו, שאין אדם יכול לדור עם נחש בכפיפה, ומה לה להוסיף בטענה אחרת שאינה מתקבלת על הדעת כי לפי המקובל שאשה רוצה בקב ותפלות יותר מהאיש, אלא ברור הדבר שנכונים דבריה שהוא מתנהג יותר מהרגיל, עד גדר שאינה יכולה לסבול. וכעין זה תמצא בס' אם במרד שבא מעשה כזה לידו, שבאה האשה לפני הרב ובקשה שיכתוב עליה אגרת מרד, ואחרי החקירות ודרישות נתברר לו כי בושת כסתה פניה מלהגיד, והתעוררה בבכיה עצומה ונחנק קולה מרוב בשתה לדבר ענייני סתר שבינו לבינה, ובקושי קלטו מפיה דברים אלה: רבי, האם בהמה אנכי שהופקרתי לפני בעלי, מי"ב פעמים עד י"ג פעמים משמש עמי בכל לילה, ופקע כח סבלי. וכאשר קרא את בעלה להוכיחו היתה בעיניו התלונה לדבר תימה באמרו האם לא אשתו היא בחופה וקידושין, האם לא מותרת לי מהתורה? וכו' עיין שם בדבריו הנפלאים. יוצא מזה שטענה כזו לא קל לאשה לטעון, עד כדי כך שהאשה הסכימה לכתוב עליה אגרת מרד ולא תגיד, ולולא שהרב הפציר בה כ"כ לא היתה מגלה, וגם זה בבכיות רבות ודעמות באין הרף".
