חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – המצווה הקבועה ומה שנוסף לה

בנוסף לחובה הקבועה של מצוות העונה, שלרוב האנשים היא פעמיים בשבוע, מצווה על כל אדם לפקוד את אשתו בשעה שהיא משתוקקת אליו, ובתנאי שיש לו כוח לכך, היינו שהוא יכול לקיים את החיבור.

הרי ששני חלקים במצוות עונה מהתורה: האחד, העונות הקבועות, כל אדם לפי מה שבריאותו וטורח מקצועו מאפשרים לו, שבעונות הללו יש ביטוי ומענה קבוע לקשר ולהשתוקקות שביניהם. ודווקא הקביעות היא שנותנת את המענה לכך, מפני שהיא מבטאת את יציבות קשר האהבה שביניהם. ועל שם הזמן הקבוע שלה נקראת מצווה זו 'עונה', שנאמר (שמות כא, י): "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". על גבי זה ישנו החלק השני שבמצווה, והוא בשעה שמתעוררת תשוקה מצד האשה, שאז מצווה מהתורה שהאיש ייענה ויקיים עימה את החיבור בשמחה יתירה. וכן מצווה וחובה על האשה להיענות לבעלה אם הוא מבקש להתחבר אליה יותר פעמים מחובת עונתו. [6]

לאחר שלמדנו על החלק השני שבמצווה, לכאורה יש לשאול על החלק הראשון, מדוע צריכה התורה לקבוע לבני הזוג זמנים קבועים לבטא את אהבתם. מדוע לא הניחה להם לקבוע על פי רצונם את תדירות המצווה. הרי מוסכם להלכה על פי החלק השני שבמצווה, שאם אחד מבני הזוג מעוניין בכך, מצווה וחובה על השני להיענות לו, גם אם זה יהיה בכל יום. ומנגד, אם במשך כמה שבועות אין אחד מהם יוזם את החיבור, מדוע צריך להורות להם לקיים אותו בזמנים קבועים?

שלוש תשובות בדבר: אחת, ברבות השנים טרדות החיים עלולות להתגבר, וכיוון שהחיבור כבר לא חדש ומיוחד כמו בהתחלה, בני הזוג עלולים לדחותו. פעם בגלל עייפות ופעם בגלל אירוע מטריד, פעם בגלל כאבי ראש ופעם בגלל מיחוש בבטן. ואף שבכל פעם שניהם מסכימים לבטל את המצווה, בפועל קשר האהבה שביניהם נחלש, ובתוך ליבם, כל אחד מצטער על שבן זוגו אינו משתוקק יותר לקיים את המצווה, אלא שהואיל ובן זוגו אינו יוזם את החיבור, גם הוא לא כל כך מעוניין, והעלבון והריחוק גוברים. ועל כן באה המצווה להורות שעליהם לקיים את העונות תמידים כסדרם. ורק לעיתים נדירות, כאשר הם מתוחים במיוחד, יוכלו בהסכמת שניהם לבטל את המצווה.

הסיבה השנייה, אם המצווה היתה תלויה בהבעת רצון מיוחד מצד אחד מבני הזוג, יש חשש שאותו שמעוניין בזה יותר יתבייש לבקש זאת שוב ושוב. אבל כאשר ידוע שמצווה לקיים את החיבור פעמיים בשבוע, המצווה תתקיים תמידים כסדרם, והצורך לרמוז על רצון נוסף יישאר למקרים שבהם ההשתוקקות גוברת.

הסיבה השלישית, כפי שלמדנו (לעיל ג-ד) המצווה צריכה להיעשות במלא תשומת הלב, כמו סעודה מושקעת, ושיערו חכמים כמה פעמים בשבוע יוכל אדם לקיים עונה באופן שלם, וממילא זו המצווה מהתורה. אבל אם האיש ירבה בכך יותר, יש חשש שיקיים את החיבור באופן שטחי כדי לספק את יצרו, בלא לענג את אשתו כראוי, והשמחה המיוחדת שבמצווה תלך ותדעך. לכן נתנו חכמים שיעור קבוע למצווה, שכך הוא האופן שבו ניתן לקיים את המצווה באופן הראוי. אמנם זוהי הוראה כללית, וכאשר האשה משתוקקת ליותר, מצווה על האיש להיענות לה אם הדבר בכוחו. וכן כאשר האיש משתוקק ליותר, ומרגיש שהוא יכול לשמח את אשתו כראוי, יש בזה מצווה. [7]


[6] לשון המשנה (כתובות סא, ב): "העונה האמורה בתורה", הרי שהעונות שקבעו חכמים הן המסגרת לקיום מצוות התורה, ולכן נקראת מצווה זו עונה, לומר שיש לה זמנים קבועים (פנ"י כתובות שם). על גבי זה בפסחים עב, ב: "אמר רבא: חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצווה" גם "שלא בשעת עונתה". פירש רש"י: "אם רואה שמתאווית לו". וכן נפסק בשו"ע או"ח רמ, א. ויש מאחרוני הפוסקים שסוברים, שאף ששני החלקים מהתורה, חלק זה יותר חשוב, כי עיקר המצווה להיענות להשתוקקות האשה. כ"כ חיד"א, חכמת אדם קכח, יט; אג"מ אה"ע ג, כח. אמנם כאשר אין לאיש כוח לכך, כלומר כשאינו יכול להגיע לקישוי, הרי הוא אנוס ופטור מקיום העונה.
וכן כשהאיש רוצה לקיים את החיבור יותר פעמים מחובת עונתו, חובה על אשתו להיענות לו (עי' הרחבות). וכיוון שהדבר אינו דורש ממנה דבר המקביל לקישוי, בלא סיבה חזקה, אסור לה לסרב (עי' להלן בתחילת הערה 12). אמנם בשני המקרים, למרות שהמסרב עובר על איסור תורה, אין זו עילה לגירושין מדין מורד או מורדת, הואיל ומדובר על מה שמעבר לעונות הקבועות. אבל כאשר אחד מבני הזוג נמנע מאחת העונות הקבועות לפי בריאות ועבודת האיש, הוא נחשב מורד ומאבד את זכויות הכתובה (שו"ת רשב"א א, תרצג; תשב"ץ ב, רנט. ח"מ עו, כ; מחנה חיים ב, מא, הובא באוצה"פ עז, א. ועיין רמב"ם הל' אישות טו, יח; באה"ט אה"ע עז, ז; משיב דבר ד, לה; אג"מ או"ח ד, עה). כמובן שגם בעונות הקבועות, אסור לאיש לאנוס את אשתו בכוח כאשר היא מסרבת לקיים את החיבור בעונות הקבועות, אלא הדרך הפתוחה לפניו היא ליזום גירושין תוך שהיא מפסידה כתובתה.

[7] טבע האנשים שונה זה מזה, ויש אנשים שמטבעם נצרכים ליותר עונות מכפי העונות שקבעו חכמים לכלל האנשים על פי כוחם וטורח עבודתם. ואף במצב שהאשה אינה יכולה להגיע לשיא השמחה יותר מפעמיים בשבוע, מפני שלשם כך היא צריכה לישון יותר ולהירגע, יקפידו לקיים את העונה בשלימות שמחתה פעמיים בשבוע, ובשאר הפעמים שהאיש מעוניין, יקיימו את העונה באופן מענג אבל בלא לנסות שהאשה תגיע לשיא השמחה. ויעויין להלן ג, ג, וכן ג, ה, בכוונה הרביעית לראב"ד, שהיא כדי להימנע מהרהורי עבירה, שאף שהיא פחותה משאר הכוונות, גם בה יש מצווה. (עוד מבואר שם ג, ז, 4, אימתי טוב למעט במתן ביטוי ליצר, ואימתי אסור למעט).
כמבואר בהערה הקודמת, רק כשיש לאשה סיבה חזקה, מותר לה לסרב. והיריון או הנקה או מיחושים שונים, אינם נחשבים סיבה חזקה (להלן הערה 12).

תפריט

דילוג לתוכן