הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ט – ליל טבילה ויוצא לדרך

מצוות עונה בליל טבילה

ט, א – ליל טבילה

ברכות כד, א: "אמר רב המנונא בריה דרב יוסף, זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי: זיל אייתי לי תפילין, ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דיום טבילה הוה, ולאגמורן הלכה למעשה הוא דעבד". פירש רש"י: "יום טבילה הוה – יום שטבלה אשתו, דהוה ליה ליל תשמיש" (אמנם כמה ראשונים פירשו שרבא טבל ולא אשתו, וכ"כ תר"י שם טו, א, מדפי הרי"ף: "כלומר שהיה יודע שטבל לקריו ושמש מטתו, שמנהגם היה לטבול כשהיו משמשים מטותיהם", וכ"כ הריטב"א).

רוב הראשונים, ובתוכם הרמב"ם, לא הזכירו שיש חיוב לפקוד את אשתו בליל טבילה. אמנם הטור רמ, א, כתב: "וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה". וכתב הב"י שהמקור מהגמ' ברכות ע"פ רש"י. וכ"כ שו"ע אה"ע עו, ד. עוד כתב שו"ע או"ח תקעד, ד: "מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון, ואסור לשמש בו מטתו חוץ מליל טבילה. ולחשוכי בנים מותר".[19]

כתבו כמה אחרונים שלא ברור שיש חיוב לשמש בליל טבילה, כ"כ נוד"ב (תניינא קיז): "דבליל הטבילה, אף אם נודה שהיא מצוה, אכתי לא מצינו שהוא חובה… ולמדוה רק ממה שאמרו בברכות דף כד יום טבילה הוה וכו', וראיה זו יש לדחות דאולי דרך ארץ הוא אבל לא מצוה". ומעין זה כתב בשו"ת חת"ס (יו"ד קע): "דהך מצוה מחודש מאחרונים, דליל טבילה אין לה שורש כי אם ממ"ש ב"י בשם ירושלמי בא"ח סי' תקעד דמותר לשמש בשני רעבון, וכבר דחה ליה מג"א שם סק"ה דוקא בחשוכי בנים, וגם אליה רבה שם הוסיף עוד דהא טבילה בזמנה לאו מצוה, ועוד הא לית לן טבילה בזמנה כלל שהם ספק זבות… ועוד יש לומר, דמה שהרגילו לומר דעונת ליל טבילה מצוה – משום דעל ידי כך האשה זריזה למטבל, דרוצה אשה בקב ותפלות, ואילולי כן היתה מתעצלת ולא היה לבעל פת בסלו, ובא לידי הרהור עבירה ח"ו".

אמנם בפועל כמעט תמיד האשה משתוקקת לבעלה בליל טבילה, ואזי המצווה מדאורייתא, כפי שלמדנו לעיל (ח, א). וכ"כ בשאילת יעב"ץ (ב, י) שחייב מדאורייתא לפקוד את אשתו בליל טבילתה, מכיוון שאז האשה משתוקקת לבעלה: "ואין לך שעה שאשה משתוקקת לבעלה יותר מליל טבילה". וכ"כ לבוש רמ, א: "וחייב אדם לפקוד את אשתו בליל טבילתה, מפני שאז היא מתאוה אליו יותר". וכ"כ שאילת יעקב א, קיג, "דסברא היא דעל ידי שנתרחקו זה מזה משתוקקים זה לזה, וממילא הוי מצוה". ולמד גם מנדה לא, ב: "היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? – מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". וכ"כ בשו"ת מהר"ם בריסק ג, לה.

וכ"כ הרב בספר, שמצווה על האיש לפקוד את אשתו בליל טבילתה, והוסיף: "ואם התרשל בכך, ביטל מצווה מהתורה ועבר באיסור חמור של אונאת אשתו, מפני שזה אחד מהדברים המעליבים ביותר, שאשה טובלת ונטהרת מטומאתה ובעלה אינו משתוקק להתחבר עימה".

ט, ב – מעלת ליל טבילה לפי הזוהר והמקובלים

זוהר בראשית נ, א: "האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו דילה ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין זווגא עלאה אזדווג בהדיה דישתכח דכר ונוקבא. כיון דאתדכיאת אתתיה – בעי לחדתא לה חדוה דמצוה חדוה עלאה (מי שאשתו בימי טומאה שלה ושומר מצוות נדה כראוי, כל אותם הימים זיווג עליון מזדווג בו שיימצא זכר ונקבה. כיוון שנטהרה אשתו – צריך לשמחה בשמחה של מצווה, בשמחה עליונה)". ומשמע שהקדושה של ליל טבילה שורה עליהם לפי הזהירות בימי הנדה.

וכתב הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה קמב: "כי טבילת מצוה אם אירע בחול, אפילו רבינו (האר"י) זצ"ל בעצמו היה מקיים אותה בזמנה, ולא היה דוחה אותה עד ליל שבת. ואף על גב דלדידיה אסור הזווג בחול, עכ"ז בליל טבילה אז החול דינו כשבת, וכן איתא בזוהר על ליל טבילה ועל לילה שהוא בא מן הדרך, שיש מעלה לאותה לילה בענין הזווג, כמו הזווג הנעשה בליל שבת. ולכן ודאי שצריך לקיים מצות עונתה בזמנה, ואפילו אם אשתו תתרצה בזה ותמחול – לא אריך למעבד כן לדחות המצוה, ועיין מ"ש בצוואות רבינו יהודה החסיד ז"ל סי' מ"א וז"ל: לא יניח אדם מלזקוק עם אשתו ליל שטבלה בה, ע"ש, לכן יש ליזהר".

וכתב השל"ה (מס' ר"ה נר מצוה ח) שראוי לא לשמש מיטתו בראש השנה, "ואם הוא ליל טבילה, נראה לי שהוא כמעט מצוה הבאה בעבירה כשיפרוש מאשתו, רק יזדווג עמה באימה וביראה, ובקדושה יתירה, ולא ינהג עם אשתו הרבה שחוק, רק לקיים מצות עונה, ויחזור ויטבול בשחרית".

וכתב לקט יושר (או"ח עמ' מו): "ואמר לי (תה"ד): מי שאין לו כח לקיים שתי עונות בשבוע אחת, בליל טבילתה ובליל שבת אח"כ, יתקיים של ליל טבילתה משום דאין לדחות המצוה, אף על פי שנשים שלנו אינן טובלות בזמנן".

ט, ג – מעלת ליל טבילה מצד פרו ורבו

נדה לא, ב: "ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, שנאמר (תהלים נא, ז): הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי. ורבי יוחנן אמר: סמוך לטבילה, שנאמר וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי".

בבא מציעא פד, א: "רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל מטבילת מצוה לפגעו בי, כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי, גמירי אורייתא כוותי".

מצוות עונה ביוצא לדרך

ט, ד – חיוב פקידה כשיוצא לדרך

יבמות סב, ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וגו'. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך! אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. וכמה? אמר רבא: עונה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – מיטרידי".

כפי שמבואר בגמ', הטעם שצריך לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך הוא משום שאז ההשתוקקות גוברת, וכ"כ רש"י 'בשעה': "משום שמתאוה לו באותה שעה יותר". וכ"כ הראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה): "והשלישית (מן הכוונות בחיבור) אף על פי שאין בה לא זה ולא זה (לא לכוונת פריה ורביה ולא לתיקון הוולד), אלא שהיא משתוקקת אליו… וכן בעת צאתו לדרך, שבודאי היא משתוקקת אליו". וכבר למדנו (לעיל ח, א) שכשהאשה משתוקקת – מצוות עונה מדאורייתא גם מעבר לזמני העונה, וכ"כ טור ושו"ע אה"ע עו, ד.

הרי שמצווה מדאורייתא לפקוד את אשתו בתשמיש כשיוצא לדרך, וכ"כ אגרות משה אה"ע ג, כח: "וכן ביוצא לדרך שאמר ריב"ל ביבמות דף סב דחייב לפוקדה, מטעם זה שהאשה משתוקקת, שהוא ודאי חיוב מדאורייתא, מדא"ר יוסף דאפילו סמוך לוסתה יפקדנה לפרש"י ועוד הרבה ראשונים שהביא הב"י ביו"ד סימן קפד בד"ה ומ"ש שי"א עיין שם. ואם היה רק מדרבנן לא מסתבר שהיה שייך להתיר בסמוך לוסתה". וכ"כ שאילת יעב"ץ ב, י (ובסידורו סדר השכיבה מדור ד, יא); ובית אב"י ב, עא.

ט, ה – הגדרת דרך

כתב היעב"ץ (הגהותיו ליבמות שם) שרק אם יוצא לדרך כזו שיעבור זמן עונתו הקבועה – חייב לפוקדה: "לפי שפורש ממנה ולא תדע עת בואו, והיינו ודאי שפורש לדרך רחוקה, אבל אם הדרך קרובה כדי שישוב לביתו קודם שתעבור עונה הקצובה לה, נראה לי שאינו חייב להוסיף על חיוב עונתו". והוסיף שכל זה בעונת טיילים, פועלים, ותלמידי חכמים, אבל בעונת חמרים או גמלים, מכיוון שמועד חזרתם לא ידוע – חייב לפוקדה. וכ"כ עולת שמואל יו"ד צח; תורת חיים רמ, ד; בדי השולחן קפד, סה; טהרת הבית א, ב, משמרת הבית יא.

בקנה בושם קפד, יז, העיר על היעב"ץ: "אמנם דבריו צ"ע, דכיון שהחיוב משום השתוקקות האשה לבעלה, כדדרשינן ביבמות ובעירובין מקרא וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג, טז), אם כן איך שייך לתלות הדבר בזמני חיוב העונה, דמסתבר דההשתוקקות נמשך מחמת עצם הפרידה, ואיך שייך לתלות הדבר בזמני העונה אחרי שהוא תלוי במציאות ההשתוקקות". ולכן סיים: "ועל כן נראה דאי אפשר להגדיר הדבר, אלא העניין תלוי במציאות ההשתוקקות ויש לדון בכל מקרה לפי מה שהוא". וכ"כ בחוט שני קפד, יט: "והאמת שדבר זה תלוי בהרגשה, שזמן כך וכך שלא נמצא בביתו איכא השתוקקות, ופשוט שאם חוזר באותו יום – אין לו דין יוצא לדרך. אבל אם הוא אדם שרגיל להיות בביתו ונוסע ליומיים מביתו חשיב יוצא לדרך ואף שעדיין לא הגיע זמן מצוות עונתו, דמסתמא בשיעור זמן זה איכא השתוקקות".

וכ"כ הרב בספר שכל זוג לפי געגועיהם, ובתנאי שלפחות לילה אחד אדם ישן מחוץ לביתו: "ואיזו היא נסיעה שיש מצוות עונה לפניה? נסיעה שגורמת לתחושת פירוד וגעגועים, כל אדם לפי מה שהוא. ובכל אופן מדובר על נסיעה של לפחות לילה אחד מחוץ לבית". כהמשך לכך ביאר הרב בעל פה שהיוצא לחו"ל ליומיים ועונתו פעמיים בשבת, חייב לפקוד את אשתו לפני שיצא לדרך, שהואיל והדרך רחוקה, גם כשהטיסה לזמן קצר, הגעגועים גוברים והרי זה יוצא לדרך. ובני זוג שרגילים תמיד לישון יחד, גם אם יסע האיש ללילה אחד מחוץ לבית, כאשר קשה עליהם הפרידה, הרי שיש חיוב עונה לפני כן, כדין היוצא לדרך. והוסיף הרב שאפשר להבין מדברי היעב"ץ שגם הוא מסכים לזה. רק רצה לומר, שכאשר במשך היציאה לדרך לא תעבור העונה, אם אין געגועים מיוחדים, אין חובה מדין יוצא לדרך.

בדומה לזה כתב בשיעורי שבט הלוי קפד, י, ג: "נראה דבזמננו שאפשר לנסוע למרחקים ולחזור תוך שיעור העונה… פשיטא דהיוצא לכשנוסע לחו"ל למרחקים גדולים חשיב נמי כיוצא לדרך, ואף ברגיל לנסוע למרחקים, דכיוון שהמרחק גדול מאד מסתבר דיש השתוקקות יותר, ואף על פי שחוזר קודם העונה. וכן יש לומר ביוצא לצבא כשהולך למקום סכנה. ומכל מקום, נראה דכל זה אם אינו לן על כל פנים לילה אחד בביתו".

ט, ו – זמן הפקידה

בפשטות הפקידה בלילה שלפני היציאה, וכ"כ הב"ח אה"ע כה, ג: "דלאו ביום יציאה קאמר, אלא בלילה שלפניו שסמוך ליום יציאה יפקדנה בתשמיש". וכ"כ מ"א רמ, כט; א"ר רמ, כג. וכך עולה מדברי הרמ"א (שו"ת קלב, ב): "ועוד, דבגמרא לא קאמר ביום שיוצא לדרך רק בשעה שיוצא לדרך, ולא באותה שעה ממש קאמר, אלא ר"ל בעת ההיא. ויוכל לקיים המצוה קודם היום ההוא, ולילה כיום יאיר לך".

אולם במ"א רמ, כט, כתב שבבראשית רבה סד, ה, משמע שהפקידה היא ביום ממש, ובא"ר דחאו.

ט, ז – יציאה לדבר מצווה

למדנו בגמ' שהיוצא לדבר מצווה אינו חייב לפקוד את אשתו, ומסביר רש"י 'וה"מ': "אבל לדבר מצוה לא, משום דטריד במצוה, אי נמי מיטריד בתשמיש ויבטל ממצוה". כלומר, הטעם הראשון משום שטרוד במצוותו, והעוסק במצווה פטור מן המצווה. והטעם השני שאפילו אם אינו טרוד במצווה, יש חשש שמא העיסוק בעונה יגרום לביטול המצווה. והביא שני טעמים אלו הב"ח או"ח רמ, א.

ובנימוקי יוסף כתב כטעם השני: "דהיינו לפדיון שבויים והדומה לו אינו חייב להתעכב אפילו שעה א', דדילמא מטריד, כלומר שמא לא ימצא עוד, שיירא ויהיה מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן (קהלת א, טו)".

ט, ח – בא מן הדרך

כתבו פוסקים רבים שכשם שחובה לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך, כך חובה לפקוד את אשתו כשבא מן הדרך, מפני שבעקבות הפרידה גברו הגעגועים וההשתוקקות. וכ"כ מנורת המאור נר ג, כלל ו, קעז; שאילת יעב"ץ ב, י; כף החיים או"ח רמ, יח (והביא שכך מתבאר בזוהר; עיין לקמן ט, טז); וכך עולה מא"ר תקנח, ד, ומ"ב תקנח, ב. וכפי שאמרו חכמים (ב"מ קז, א): "בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ (דברים כח, ו) – שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך".

חידש הרשב"א (נדה טו, ב) שאפשר שמותר לפקוד את אשתו כשבא מן הדרך אפילו בעונת ווסתה: "ושמא אף בזו הקלו בבא מן הדרך, כדרך שהתירו לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, ואפילו בעונה הסמוכה לוסת". וכך עולה מנשמת אדם קלו, א, שאין הבדל בהשתוקקות האשה בין היוצא לדרך לבין הבא מן הדרך: "ונראה לי דהוא הדין בבא מן הדרך, שאמרו בגמרא (סנהדרין קג, א) וסמכו על פסוק (תהלים צא, י) לֹא תְאֻנֶּה כו' שלא תבוא מן הדרך ותמצא אשתך ספק נדה, ופרש"י שאז מתאווה לזיווג, וא"כ בוודאי שגם האשה מתאוה, וכשתתאוה אז היא מצות עונה". ודבריו הובאו בשער הציון או"ח תקנד, מו.

אמנם למעשה הסכימו הפוסקים שאין להקל בתשמיש בעונת הווסת לבא מן הדרך, וכ"כ בינת אדם קח, ב; סדרי טהרה (חידוד הלכות); האלף לך שלמה רכ. וכ"כ דעת תורה קפד, י, שמדברי שאר הפוסקים משמע שלא כרשב"א. וכ"כ הרא"ה במפורש (בדק הבית ז, ב): "אף על פי שהתירו ליוצא לדרך, לא התירו לבא, שהיא משתוקקת ליוצא יותר".

וכן ביאר בשיעורי שבט הלוי קפד, י, ב, שאמנם מצווה לפקוד את אשתו כשבא מן הדרך, אבל אין זה חיוב כמו ביציאה לדרך, משום שאין כל השתוקקות שווה לחברתה, וכשם שלא התירו לבעול בעונת הווסת כשהאשה נמצאת בביתה והיא משתוקקת, כך גם אין להתיר בהשתוקקות שנגרמת על ידי ביאת בעלה מן הדרך.

ומכל מקום יש לזרז במצוות הפקידה לשב מן הדרך, ושלא כמו שנוהגים עובדים רבים בחברות בינלאומיות, שמתוך שאינם שומרים תורה, אינם מקיימים את המצווה בצאתם ובחזרתם, ופורצים את חומת ביתם ובוגדים בנשותיהם, וממילא כשחוזרים לארץ, אינם מתגעגעים לנשותיהם, ורצים מהמטוס לעבודתם כשמצפונם נוקף, ואין שלום בנוויהם מפני שהחריבוהו.

ט, ט – כשהאשה יוצאת לדרך

כתבו כמה אחרונים שכשהאשה יוצאת לדרך, אין חיוב לפוקדה, ובודאי שאין היתר לשמש בעונת הווסת (קנין תורה ב, כה; משנה הלכות ט, קעז; טהרת הבית א, יג; בדי השולחן קפד, עא).

אמנם הרב כתב בספר: "וכן הדין לגבי אשה שנצרכת לנסוע מביתה, אם נסיעתה גורמת לתחושת געגועים או ביטול אחת העונות, מצווה לקיים את החיבור בלילה שלפני היציאה". וזה מפני שהדין בנוי על הגעגועים שבין בני הזוג, וממילא אין הבדל מי נוסע. וכ"כ שו"ת שרגא המאיר ב, מג. וגם המחמירים (טהרת הבית; משנה הלכות; וקנה בושם קפד, יז) כתבו שאם בפועל האשה משתוקקת כשהיא נוסעת – בודאי שמצווה לפוקדה.

אמנם לא מצאנו מי שמתיר לפקוד את אשתו סמוך לווסתה כשהאשה יוצאת לדרך. ואולי בזה קשה יותר להקל, כי יותר חששו שמא הבעל יבגוד בעת נסיעתו, ולכן התירו לו לפקוד את אשתו אף סמוך לווסתה.

ט, י – פקידה בעונת הווסת

יבמות סב, ב: "ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וגו'. הא מהכא נפקא? מהתם נפקא: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך! אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. וכמה? אמר רבא: עונה. והני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – מיטרידי".

הסביר רש"י ('וה"מ') שפקידה היינו בתשמיש המיטה. ואזי מצווה לשמש מיטתו כשיוצא לדרך אפילו בעונת הווסת, וזאת משום שווסתות דרבנן, ובמקום מצוות עונה לא גזרו. וכ"כ ראב"ד (שער תיקון הוסת אות א); רשב"א (תורת הבית ז, ב; ע"ע רשב"א שבועות יח, ב); רא"ה (בדק הבית ז, ב); רבנו ירוחם (נתיב כו); סמ"ג (ל"ת קיא) בשם רבי שמשון איש ירושלים.

ולראב"ן (שיח), ווסתות דאורייתא, ואעפ"כ מצווה לפקוד את אשתו בתשמיש כשיוצא לדרך בעונת הווסת. והקשה הריטב"א (שבועות יח, ב): "היכי דחינן איסורא דאורייתא משום פקידת אשתו"? ותירץ: "ויותר היה נראה לומר דלעולם תשמיש ממש (לאפוקי מדעת רבנו תם ודעימיה באות הבאה), ופקידה דהתם נמי מדאורייתא גמירי לה, שהכתוב מבטיחו שלא יבא בכך לידי חטא שתראה בשעת תשמיש, והיינו דקאמר קרא: וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא, והכי גמירי לפירושא דההוא קרא". והנצי"ב (העמק שאלה פט, סק"ד) הוסיף שמכיוון שהאשה משתוקקת לבעלה אזי הוי חיוב דאורייתא של עונה, ולכן למרות שיש איסור מדאורייתא לבוא על אשתו בעונת ווסתה, מצוות עונה דוחה את חובת הפרישה.

ובלימוד הסוגיה אמר הרב שאפשר לבאר שביציאה לדרך יש השתוקקות מיוחדת ולכן התירו אף בעונת הווסת. והסביר הרב ששאלת הגמרא היא: מה החידוש בדברי ריב"ל, הרי ממילא ידוע שאשה משתוקקת לבעלה בשעה שהוא יוצא לדרך, וממילא חובה לאיש לפקוד את אשתו. לפיכך ביאר רב יוסף שהכוונה סמוך לווסתה, כלומר, מצד התשוקה לא היו מתירים סמוך לווסתה, אבל כיוון שיש כאן גדר חיוב מיוחד, כדי להיפרד בשלום ולמנוע בגידה, מותר גם סמוך לווסתה. ולפי המובא מהנצי"ב, צריך לבאר שיש אז תשוקה גדולה מעבר למקובל, ולכן החיוב נחרץ ודוחה את איסור החיבור סמוך לווסת. ועיין לקמן ט, יד.

ט, יא – האוסרים לשמש סמוך לווסת

רבנו תם (ספר הישר מה) הקשה על רש"י (הנ"ל ט, י) ב' קושיות: א. פרישה סמוך לווסת מדאורייתא מהפסוק וְהִזַּרְתֶּם (ויקרא טו, לא), וכיצד התירו חכמים לעבור על איסור תורה. ב. גם למ"ד שהאיסור מדרבנן, איך אפשר להתיר איסור דרבנן בשביל יציאה לדבר הרשות. ולכן כתב שלא גורסים בגמ' 'לא נצרכה אלא סמוך לוסתה', אלא 'לא נצרכה אלא לאשתו נדה', וצריך לומר שהפקידה היינו בדברי ריצוי ופיוס ודיבור על ליבה. וכ"כ אור זרוע שנז; רז"ה (השגותיו על בעלי הנפש, ריש שער הווסתות); רא"ש (יבמות ו, י). והוסיף ספר התרומה נדה צג, שאף אם גורסים 'לא נצרכה אלא סמוך לווסתה' אין היתר לשמש בעונת הווסת, מכיוון שפרישה סמוך לווסת מדאורייתא.

והסמ"ק (רמג) גרס כרש"י 'לא נצרכה אלא סמוך לוסתה', ולדעתו פרישה סמוך לווסת מדרבנן, ואעפ"כ אין היתר לפקוד בתשמיש, "כי איך נקל מפני דבר הרשות לעשות שום איסור מדרבנן". וכ"כ רוקח שז.[20]

ט, יב – להלכה לגבי תשמיש בעונת הווסת

בשו"ע יו"ד קפד, י, כתב כרש"י ודעימיה: "הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה". וכ"כ חוות דעת (קפד, חידושים כח), וכ"כ חכ"א קח, ז, שזו דעת רוב הפוסקים, וכ"כ בטהרת הבית ב, יא.

והרמ"א שם כתב ע"פ הסמ"ג (לאווין קיא): "ומכל מקום המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי, תבוא עליו ברכה". והקשה מהרש"ל (הג' על הסמ"ג, מובא בתה"ש קפד, יט): "וקשה לי, איך שייך לומר והמחמיר תבוא עליו ברכה, הואיל ואמר חייב לפקוד את אשתו! אדרבא, זה קרוי חומר מי שמדקדק לקיים המצווה כהלכתה". והציע המהרש"ל פירוש אחר לדברי הסמ"ג, שהמחמיר על עצמו ומונע מלצאת לדרך סמוך לווסתה כדי שלא יכניס את עצמו למחלוקת – תבוא עליו ברכה. וכתב בתורת השלמים שכך ראוי לנהוג לצאת ידי כל הדעות.

ולשו"ת חתם סופר (יו"ד קע), מה שכתב הרמ"א להחמיר ולפרוש מתשמיש, הוא מעיקר הדין. וכ"כ בדי השולחן קפד, עא.[21]

ט, יג – שעת הווסת ממש

כתב הרא"ה (בדק הבית ז, ב) שמי שיש לה ווסת קבוע, יש לחלק בין שעת הוסת ממש שצריך לפרוש מדאורייתא, ואזי אסור בתשמיש אפילו אם יוצא לדרך; לבין עונת הווסת שלא בשעת הווסת ממש, שאז חיוב הפרישה מדרבנן ומצווה לפקוד את אשתו אפילו בתשמיש. וכ"כ הריטב"א (שבועות יח, ב) בשם הרמב"ן: "אלא דודאי דסמוך לוסתה שהזהירה תורה היינו סמוך ממש, כגון חצי שעה וכיוצא בו, ועונה האמורה בדברי רבי יאשיה מדרבנן היא לעשות גדר וסייג, דהא קיימא לן (נדה טז, א) וסתות דרבנן ולא דאורייתא, והיאך החמירה תורה לאסור עונה שלימה קודם לכן, אלא ודאי כדאמרן, והשתא היינו דשרו לה לעונה זו משום פקידת אשתו, ומשלך נתנו לך (עירובין קד, ב), כי הם אמרו והם אמרו, דכולה מדרבנן, וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל".

אמנם הרשב"א ענה לרא"ה במשמרת הבית שמי שסובר ווסתות דרבנן, הוא הדין אפילו בשעת הווסת ממש, ולכן למעשה מצווה לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך אפילו בשעת הווסת ממש, וכתב כן גם בשם הראב"ד.

בבדי השולחן קפד, עא, כתב שנשים שלנו שאין להן שעה ממש קבועה לראייתן, יש להחמיר ולהחשיב את כל העונה כשעת ווסתן, וממילא יש לאסור את התשמיש בכל עונת הווסת. אמנם נראה שההולכים בשיטת השו"ע ומתירים בעונה הסמוכה לווסת, יתירו גם היום, שכל דבריו של בדי השולחן אליבא דהרמ"א.

ט, יד – הבדל בין סוגי ההשתוקקות

יש לשאול: למה כשהאשה משתוקקת לבעלה בביתה אסור לפקוד אותה בעונת הווסת משום מצוות עונה, ואילו כשהיא משתוקקת לבעלה כתוצאה מיציאה לדרך מותר?

ביאר בחכמת אדם קח, ז: "וחז"ל חששו שמא תזנה כיון שאין בעלה בעיר ואין אימת בעלה עליה, ולפיכך התירו אפילו סמוך לווסתה". והרחיב בבינת אדם שם: "וקשה, ומה בכך שהיא משתוקקת לבעלה, והא בכל עונה היא משתוקקת לבעלה, וכי נימא דבכל עונה מותר סמוך לוסתה, אם כן בטיילין ליכא אזהרה זו דוְהִזַּרְתֶּם וכו'… ועל כרחך באמת מה שכתבתי, וצריך לומר דכיוון שיוצא לדרך והיא מתאוה הרבה – תזנה, מה שאין כן בשאר עונה".

באגרות משה אה"ע ג, כח, הסביר: "צריך לומר דיש חלוק בין היכא שלא נעשה ענין שמעורר השתוקקות אלא שהאשה בעצמה נתעורר לה תאוה, אף שזהו עונתה לתשמיש דחייבתו התורה, לא שייך להתיר סמוך לוסתה, דהרי יש איסור גם עליה לשמש סמוך לוסתה כמו עליו, וא"כ היה אסור לה להתעורר לתאוה ותשוקה זו עתה, דהיה נמצא שנחייבהו לסייע לה לעבור על האיסור דסמוך לוסתה. אבל כשצריך הבעל לצאת לדרך שהוא ענין המעורר בהכרח תאוה ותשוקה להאשה, כדדריש מקרא (בראשית ג, טז): וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ דכן קבע השי"ת, שייך שיתירו האיסור דסמוך לוסתה, כיון שהתאוה והתשוקה היא מוכרחת ליכא חיוב עליה להבליג על תאותה שהוא צער גדול לה, וממילא הוא מחוייב מצד מצות העונה שהוא בלאו עליו אף לדחות איסור דסמוך לוסתה דרבנן לרש"י ודעימיה". ומעין זה כתב בבינת אדם בהסברו השני, ע"ש.

ולעיל ט, י, ביאר הרב שביציאה לדרך יש תשוקה מיוחדת וגדולה מעבר למקובל, עיין שם.

ט, טו – נסיעה ביום שלפני הטבילה

יש מפרשים שאדם צריך לעכב את יציאתו לדרך אם תוך עונה אשתו עומדת לטבול, וכ"כ הריטב"א (שבועות יח, ב): "ובשם רבינו מאיר הלוי מטליטולה ז"ל שמעתי שהיה מפרש דסמוך לוסתה דהתם היינו וסת של טבילה, שחייב להמתין עד שתטבול ויפקדנה, דוסת לשון זמן ומועד הוא, והפירוש הזה בלשון וסת מורגל בלשון חז"ל". וכ"כ נימוקי יוסף, ורמ"א יו"ד קפד, י: "ויש אומרים, אם אדם רוצה לילך לדרך ואשתו נדה ותטבול תוך עונה אחת, צריך להמתין".

בשו"ת חתם סופר (יו"ד קסב) נשאל לגבי אשה שתוך עונה עומדת לטבול, ורוצה לנסוע עם אביה למצוות סנדקאות בלי רשות בעלה. והשיב שאע"פ שהולכת התינוק לברית המילה נחשבת מצווה, מכל מקום אשה – רשות בעלה עליה, ואמרו חז"ל: איזו אשה כשרה? העושה רצון בעלה. והוסיף: "הכא מי לא תעבוד מצוה רבה מזו בשמירת בעלה מן החטא? ואי משום דעדיין לא הגיע זמנה אלא בעונה הסמוכה, מכל מקום הך מצות מילה גם כן עדיין לא הגיע זמנה, ומאי אולמי למדחי האי מקמי הא. ודבר מצוה דש"ס מיירי במצוה שכבר הגיע שעתה, אי נמי אי אפשר להתקיים על ידי אחרים והיא והוא מחוייבים בכבוד המקום… על כן נראה לי שאינו נכון לעשות כן" (והובאו דבריו בפת"ש יו"ד קפד, כו).

ט, טז – מעלת החיבור בשעה שבא מן הדרך מהזוהר

זוהר בראשית נ, א: "תא חזי, כל זמנא דבר נש אתעכב באורחא בעי לנטרא עובדוי, בגין דזווגא עלאה לא יתפרש מניה, וישתכח פגים בלא דכר ונוקבא (בא ראה, כל זמן שאדם מתעכב בדרך צריך לשמור מעשיו, כדי שהזיווג העליון לא יפרוש ממנו ויימצא פגום ללא זכר ונקבה), במתא אצטריך כד נוקביה עמיה, כל שכן הכא דזווגא עלאה אתקשרת ביה, ולא עוד אלא דהא זווגא עלאה נטיר ליה בארחא ולא מתפרשא מניה עד דיתוב לביתיה (אפילו בעיר צריך לשמור כשאשתו עמו, כל שכן כאן כשהוא בדרך, שאז הזיווג העליון מחובר בו, ולא עוד אלא שהזיווג העליון שומר עליו בדרך ולא פורש ממנו עד שישוב לביתו). בשעתא דעאל לביתיה בעא לחדתא דביתהו, בגין דדביתהו גרמא ליה ההוא זווגא עלאה (בשעה שבא לביתו, צריך לשמח את אשתו משום שאשתו גרמה לאותו זיווג עליון), כיון דאתא לגבה, בעי לחדתא לה בגין תרין גווני: חד בגין חדוותא דההיא זווגא חדוותא דמצוה היא, וחדוותא דמצוה חדוותא דשכינתא איהו (כיון שבא אצלה, צריך לשמח אותה בשביל שני טעמים: האחד, משום שמחת הזיווג שהיא שמחה של מצווה, ושמחת המצווה היא שמחת השכינה), ולא עוד אלא דאסגי שלום סתם (ולא עוד אלא שמרבה שלום סתם), הדא הוא דכתיב (איוב ה, כד) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא, וכי אי לא פקיד לאתתיה חטא איהו? הכי הוא ודאי, בגין דגרע יקר זווגא עלאה דאזדווגת ביה ודביתהו גרמא ליה (וכי אם אינו פוקד את אשתו, נחשב הדבר כחטא? כן הוא ודאי, משום שגורע כבוד הזיווג העליון שאשתו גרמה שיזדווג בו).

וחד, דאי מתעברא אתתיה, זווגא עלאה אריקת בה נשמתא קדישא, דהאי ברית אקרי ברית דקודשא בריך הוא, ועל דא בעי לכוונא בחדוותא דא כמה דבעי בחדוותא דשבת דאיהו זווגא דחכימין (והשני, שאם אשתו מתעברת מאותו חיבור, הזיווג העליון משפיע בו נשמה קדושה, כי ברית הזו נקראת ברית של הקב"ה, ועל כן צריך לכוון בשמחה זו כמו שצריך לכוון בשמחת השבת, שהוא זיווג של תלמידי חכמים). ועל דא וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ דהא שכינתא אתיא עמך ושריא בביתך (שהרי שכינה באה איתך ושורה בביתך), ועל דא וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא. מאי וְלֹא תֶחֱטָא, לשמשא קמי שכינתא חדוותא דמצוה (לשמש לפני השכינה בשמחת המצווה)".


[19]. ירושלמי תענית פ"א ה"ו: "אמר רבי אבון: כתיב (איוב ל, ג): בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד, בשעה שאת רואה חסרון בא לעולם – עשה אשתך גלמודה… תני בשם ר' יהודה: תאיבי בנים משמשין מיטותיהן, אמר רבי יוסי: ובלבד יום שטבלה". ופירשו קרבן העדה ופני משה, שמותר לשמש בליל טבילה אפילו בעת צרה משום שאין האשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה. ואם כן, מותר רק לחשוכי בנים לשמש משום מצוות פריה ורביה. וכ"כ מאירי תענית יא, א. וכ"כ מ"א תקעד, ה, להקשות על דברי הב"י שהסיק מהירושלמי שמותר לכל אדם לשמש שני רעבון בליל טבילה.

[20]. לכאורה אפילו לשיטת רבנו תם ודעימיה, אם האשה משתוקקת לבעלה כשיוצא לדרך – חובה לפקוד אותה בתשמיש המיטה, שגם לדעת רבנו תם יש חובה מדאורייתא לפקוד את אשתו כשמשתוקקת לזה, וכל מה שבאו לחלוק על רש"י הוא כשמדובר על סמוך לווסתה.

אמנם משו"ת הרמ"א סימן קלב, ב, משמע לא כך: "עוד שאלת, דאמרינן פרק הבא על יבמתו, היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו, והרמב"ם כתב בהלכות דעות דאין לשמש ביום שיוצא לדרך, והקשית כי הוא נגד דעת הגמרא. דע, כי יש מחלוקת בין ר"ת ורש"י בפירוש 'חייב לפקוד את אשתו', כי יש מי שאומר שאינו רק בדברי רצוי ופיוס, ולכן שרי אפילו סמוך לוסתה, ואולי דעת הרמב"ם הוא כדעת זה". משמע שלר"ת אין חובה לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך אף כשמשתוקקת, ולכן הרמב"ם השמיט דין זה כי הוא סובר כרבנו תם.

ומ"מ להלכה אמר הרב שחובה לפקוד את האשה, שספיקא דאורייתא לחומרא, מה עוד שכך דעת רוב הפוסקים. והוסיף הרב שאם לא יכלו לקיים העונה בלילה, או מפני זמנם הדחוק, או שהוחלט על הנסיעה ביום, נראה שאם אין בדבר חשש צניעות, כלומר, אין מי שירגיש בכך, מצווה שיקיימו את העונה בהאפלת החדר.

[21]. לא נכנסנו כאן לשאלה אם חיבוק ונישוק בעונת הווסת מותרים לדעת ר"ת ודעימיה, ומקומו בספר על הלכות טהרת המשפחה.

תפריט