ז – זמני העונה

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

זמני העונה

ז, א – זמני העונה לפי כוחו ומלאכתו של האיש

כתובות סא, ב: "העונה האמורה בתורה: הטיילין – בכל יום, הפועלים – שתים בשבת, החמרים – אחת בשבת, הגמלים – אחת לשלשים יום, הספנים – אחת לששה חדשים".

זמני העונה נקבעו לפי כוחו ומלאכתו של האיש, וכ"כ הרמב"ם (אישות יד, א): "עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו". וכ"כ החינוך מו: "וענין חילוק העונות שהוא לפי כובד אומנות האיש". וכ"כ המאירי כתובות סא, ב: "והודיע דרך כלל שמצות עונה היא נתונה לכל אדם כפי כחו ואומנותו". וכ"כ כל הראשונים.

ולמדו חכמים (בראשית רבה עו, ז) מהמנחה ששלח יעקב לעשיו, שיש שוני בין האנשים בחיוב עונתם: "וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים (בראשית לב, יד-טו). אמר רבי אלעזר: מכאן לעונה האמורה בתורה: הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, הספנין אחת לששה חדשים. עזים מאתים שהן צריכות תיישים עשרים, רחלים מאתים שהן צריכות אילים עשרים, גמלים מיניקות ובניהם שלשים, ובנאיהם שלשים. ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן גמליאל אמר: לפי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פירסמו הכתוב אלא גמלים מיניקות ובניהם שלשים, פרות ארבעים ופרים עשרה, שהן צריכים פרים עשרה, אתונות עשרים, שהן צריכים עיירים עשרה". וכ"כ בירושלמי כתובות ה, ז.

ביאר רש"י (שם טו): "מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כולם, הזכרים כדי צורך הנקבות… נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשרה עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנויים ממלאכה, דרכן להרבות בתשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר. ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר".

ז, ב – זמני העונה למלא תשוקת האשה

בנוסף לכך שזמני העונה נקבעו כפי כוחו ומלאכתו של האיש, הם גם נקבעו כדי למלא את תשוקת האשה, וכ"כ הראב"ד (שער הקדושה): "כי העונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה הן, שאינו רשאי למעט מהם אלא מדעתה". וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, ב): "אין אדם רשאי למעט מהעונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה אלא מדעתה". וכ"כ הטור או"ח רמ.

ויש לשאול, איך קבעו חז"ל שתשוקת האשה מתמלאת דוקא לפי כוחו ומלאכתו של בעלה? זאת משום שמראש האשה מתפייסת ומתרצה לפי כוחו ומקצועו של האיש, וכפי שביאר בשיטה מקובצת (כתובות סא, ב) בשם רבנו יונה: "ומיירי כשיודעין בזמן הנשואין מלאכתם, דכיון דידעי מעיקרא, מוכחא מילתא דנתרצו בכך, ומחלה וגמרה לסבול בליבה". וכ"כ הראב"ד (שער הקדושה): "כי אמדו דעת האשה שהיא מתפייסת מבעלה בכך לפי מה שהוא כוחו ותענוגו". וכ"כ יראים קיז, שלדעת כן נישאת לו.

הרב הוסיף שאפשר ללמוד מכך, שאשה בריאה שישנה שמונה שעות ביממה, ואינה במתח ועול פרנסה, רוצה מטבעה בכל יום, אלא שכאשר היא מכירה שבעלה אינו מסוגל בכך, היא מתאימה את עצמה למצבו ואינה צריכה יותר.[11]

ז, ג – מסר הכתוב לחכמים לקבוע זמני העונה

התורה לא קבעה את זמני העונה, אבל מפשט לשון המשנה (כתובות סא, ב): "העונה האמורה בתורה", משמע שיש לזמנים אלו תוקף מדאורייתא, והרמב"ם (אישות יד, א), העתיק נוסח זה. וכך עולה מהיראים קיז: "מאחר ש'עונה' סתומה כתובה בתורה, יש לפרשה לפי הנראה לכל לפי האומנות ינהג עצמו, שלדעת כן נשאת לו". וכ"כ הסמ"ג לאוין פג.

וביאר פני יהושע (כתובות סא, ב) שהדבר נמסר לחכמים לקבוע מהי העונה האמורה בתורה: "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, דלא דמי לשְׁאֵרָהּ וכְּסוּתָהּ דמסתמא היינו כדי צורכן ולפי כבודן, דעולה עמו כו', משא"כ בעונה, דאפיק לה רחמנא בלשון עונה שיש לדבר זמן קבוע, על כרחך היינו שהדבר מסור לחכמים, כדאשכחן בדוכתי טובא". וכ"כ מנחת חינוך מו, ב: "והנראה דדברים אלו מן התורה ומסרם הכתוב לחכמים, שיעור מזון וכסות וזמן העונה, כמו שמצינו כמה פעמים".

הרי שחיוב המצווה בעונות שאסור לפחות מהן הוא מהתורה, וחכמים הגדירו את החובה מדאורייתא.

עונת הטיילים

ז, ד – הגדרת טיילים

כתובות סב, א: "מאי טיילין? אמר רבא: בני פירקי (תלמידים הלומדים בעירם וישנים בביתם, רש"י). א"ל אביי, מאן דכתיב בהו (תהלים קכז, ב): שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא, ואמר רב יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם בעולם הזה ובאות לחיי העולם הבא, ואת אמרת: בני פירקי! אלא אמר אביי: כדרב, דאמר רב: כגון רב שמואל בר שילת, דאכיל מדידיה ושתי מדידיה, וגני בטולא דאפדניה, ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה. כי אתא רבין אמר: כגון מפנקי דמערבא (בני ארץ ישראל מעונגים במאכל ומשתה, לכך הם בריאים ובעלי כח לתשמיש, רש"י)".

לדעת רב ואביי, רב שמואל בר שילת נחשב טייל שעונתו בכל יום, ונחלקו בטעם הדבר: יש אומרים שרב שמואל בר שילת היה מלמד תינוקות שלימד לפרנסתו, ואעפ"כ דינו כטייל משום שלא לימד בלילה וחזר לישון בביתו כל לילה (רש"י; רבנו יהונתן הכהן, מובא בשטמ"ק). ויש אומרים שרב שמואל בר שילת לא קיבל שכר על עבודתו, שאם היה צריך לעבוד לפרנסתו יש בזה צער ויגיעה ואין דינו כטייל, אלא רב שמואל בר שילת היה מלמד בחינם ואוכל מממונו, "דמתוך ההנאה גדולה שהיתה לו מפני שהיה מתעסק במצוה רבה כזאת בלא שכר, לא היה מרגיש ביגיעה כל כך ולא היה לו צער… וכן כל אדם שאוכל ושותה משלו בלא צער ויגיעה – טייל הוי, אף על פי שלא יהיה מעונג במלאכתו יותר משאר בני אדם" (תלמידי רבנו יונה, מובא בשטמ"ק).

ואילו לדעת רבין, רק מי שאין לו מלאכה כלל נחשב טייל, "מאי דקתני במתניתין הטיילין בכל יום, לא נאמר אלא באנשים מעונגים ומפונקים ביותר שאינם טורחים בשום דבר, ויש בהם כח לקיים מצות עונה בכל יום" (תלמידי רבנו יונה, מובא בשטמ"ק).

הרי"ף (כתובות כו, א) העתיק את דברי אביי ורב, שטיילים הם כדוגמת רב שמואל בר שילת, וכ"כ הרא"ש (שם ה, כט).

לעומת זאת, הרמב"ם (פיהמ"ש כתובות ה, ו) כתב שטיילים אינם עובדים כלל, כדעת רבין: "וטיילים, הם הבטלנים המעונגים שאינם עוסקין במסחר ולא עובדים". וכ"כ בהל' אישות (יד, א): "בני אדם הבריאים הרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן – עונתן בכל לילה" (וכ"כ הב"ח אה"ע עו, א; גר"א או"ח רמ, ב; דינא דחיי לאוין פא; מעשה רוקח ועוד, בדעת הרמב"ם). וכ"כ המאירי: "שאין להם שום מלאכה אלא אוכלים ושותים ופוחזים". וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב כג, ה): "ואינו מתעסק בשום דבר". וכ"כ סמ"ג (לאוין פא); רבנו יונה (מובא בשטמ"ק) במסקנתו; צדה לדרך (מאמר שלישי, כלל ב, פ"ו); ר"ע מברטנורא; תפארת ישראל (לז); בית שמואל (עו, א); וחלקת מחוקק (שם א). ומעין זה כתב ריא"ז (פסקיו לכתובות ד, א): "הטיילים שהם אנשים שהם יושבים בשלוה ואין להם רוב עסק ורוב מחשבה".

וכ"כ עזר מקודש (עו, א): "אודות עונה דטיילים, נראה פשוט שאין זה כי אם לגבי טיילים גמורים בלי שום עשיה כל דהו, מה שאין כן מי שהוא עוסק באיזה עשיה, גם שתהא קלה כמות שהיא בתכלית, זה מוציא מגדר טיילים, ואין צריך לומר מלאכת הכתיבה שהוא בכלל מלאכה גמורה".

ז, ה – מובטל שמחפש עבודה

כתב בעזר מקודש עו, א, שגם אדם שטורח לחפש עבודה, למרות שכרגע אינו עובד – לא נחשב טייל: "ונראה שאין בחינת טיילים כי אם במתהלכים רק דרך טייל לגמרי, מה שאין כן בההולכים להמציא פרנסה או הרווחה, נראה שיחשב גם כן לכלל עשייה ומלאכה, וגם שיחה לצורך משא ומתן וקא עביד בדבוריה שום מעשה שנגמר המשא ומתן על ידי זה, הרי זה גם כן מלאכה להא מלתא להוציאו מגדר טיילים".

אמנם ביאר הרב בעל פה שאם פרנסתו של המובטל מובטחת לו ברווח, כך שאין לו דאגה קיומית מחמת שאינו עובד – הרי הוא כטייל, למרות שהוא מחפש עבודה. אבל אם הוא מודאג ממצבו עקב חסרון העבודה, הרי שאין דינו כטייל.

ז, ו – האם תלמיד חכם יכול להיות טייל

לרבא (לעיל ז, ד) גם בני ישיבה שלומדים בעירם יכולים להיחשב טיילים, ודחה אביי את דבריו, מפני שעליהם לשקוד ואינם יכולים להיחשב טיילים. אבל תלמידי חכמים מבוגרים שכבר החלו ללמד, כמו רב שמואל בר שילת, גם לדעת אביי יכולים להיחשב טיילים. וכ"כ ישועות יעקב שגם תלמיד חכם יכול להיחשב טייל (אה"ע עו, א, בפירוש הארוך).

אמנם ביאר בהפלאה (כתובות סב, א, 'כגון'), שדווקא רב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות ואסור היה לסגף עצמו מן המאכל או מן השינה (שו"ע יו"ד רמה, יז), יכול להיות בגדר טייל, אבל תלמיד חכם רגיל לא יכול להיחשב טייל, שתורתו נקנית במיעוט שינה ומיעוט תענוג. במגן אברהם רמ, א, כתב: "משמע בגמרא אפילו הם בני תורה". ודייק א"ר רמ, ב, דווקא בני תורה יכולים להיות טיילים, אבל לא תלמידי חכמים, וכ"כ מ"ב רמ, ד. וכ"כ בית שמואל עו, א: "תלמיד חכם, אף שאין מוטל עליו שום מלאכה והוא בריא ואינו נותן מס, מכל מקום התורה מתיש כוחו, ומה שאמרו בש"ס כגון רב שמואל בר שילת – לדוגמא נקיט, כגון רב שמואל ולא רב שמואל".

באגרות משה אה"ע ג, כח, סייג שאפילו לדעת הבית שמואל ודעימיה שתלמיד חכם אינו יכול להיחשב טייל: "הא דוקא תלמידי חכמים שתורתן אומנתן, ואף שמסתבר שאין כוונתו דוקא תורתן אומנתן כרשב"י וחבריו, אבל על על פנים הוא דוקא תלמידי חכמים שעיקרן הוא לימודם תורה, ולומדים גם בלילה כלשון המג"א שבחול צריכין לעסוק בתורה בלילה. ואם כן סתם בני תורה שאין עוסקים כל זמנם בתורה, יש להו דין טיילין שחייבין בכל יום אף להבית שמואל". וכ"כ ציץ אליעזר יא, יח.

ז, ז – האם טיילים יכולים למעט את עונתם באופן קבוע

סוטה מז, א: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". וכתב הראב"ד בשער הקדושה: "ועתה נשיב תשובת השאלה ונאמר כי אמת הוא הדבר שנתנו חכמים מידת העונות לכל אחד ואחד כפי כוחו (כתובות סא, ב), והאחד מהן הטיילים שהם בכל יום. ואפשר כי עליהן נאמר שתהא השמאל דוחה, למעט מהם מרשות אשתו ומדעתה, כדי שלא יתגבר עליו יצרו במלאת תאותו". הרי שלפי הראב"ד, אם אשתו מוחלת אפשר שטייל ימעט מעונתו, והביאו טור אה"ע כה. וכ"כ מעיל צדקה מג: "ואפילו טייל שזמנו בכל יום, עם כל זאת רשאי לבטל, דאם לא כן, לא יהיה לו רשות לצאת מביתו, אלא ודאי עד זמן פועל מבטל מתי שירצה" (ומשמע שם שרק אם אשתו מוחלת).

עיין להלן ח, א, שהבאנו בשם האגרות משה אה"ע ג, כח, שעיקר העונה מדאורייתא כשהאשה משתוקקת, והאשה משתוקקת לפי מקצועו וכוחו של האיש. והקשה שלא מצוי שאשה משתוקקת כל יום, וביאר שמכיוון שהאשה יודעת שהאיש פנוי ויש לו זמן וכח להתחבר איתה בכל לילה, היא חוששת שאם הוא לא מזדקק לה – הוא לא מספיק אוהב אותה, ולכן בפועל היא משתוקקת כל יום. גם לפי טעם זה, יתכן שאפשר למעט את העונה כאשר האשה בוטחת באהבת בעלה. אמנם לפי מה שנתבאר לעיל ז, ב, אכן התשוקה הטבעית, לאשה בריאה שישנה היטב ואינה במתח – לכל יום.

ז, ח – ביאור על פי הזוהר לעונת הטיילים בכל יום

העולה מההלכה לגבי טיילים, שבאופן טבעי מי שאין לו מניעה – חייב כל יום. כלומר, כך הוא הטבע הרגיל בלא מועקות החיים שנגרמו בעקבות חטא אדם הראשון.

זוהר ח"ג שלח קסז, ב: "לגו לגו דאינון היכלין אית ארבע היכלין טמירין דאמהן קדישין, דלא אתמסרן לאתגלאה, ולית מאן דחמי לון (לפני ולפנים מהיכלות אלו, של בתיה בת פרעה, סרח בת אשר, יוכבד ומרים, שיש שראה אותם, ישנם ארבעה היכלות נסתרים של האמהות הקדושות, שלא נמסרו להתגלות, ואין מי שראה אותם). בכוליה יומא אינון בלחודיהון כמא דאמינא לך, וגוברין אוף הכי (בכל היום הן לבדן לומדות תורה, כמו שאמרתי לך, וכך גם הגברים). ובכל ליליא אתכלילן כלהו כחדא, בגין דשעתא דזווגא איהו בפלגות ליליא, בין בהאי עלמא, בין בההוא עלמא (ובכל לילה נכללים כולם כאחד, מפני ששעת הזיווג היא בחצות הלילה, בין בעולם הזה, בין בעולם ההוא). זווגא דההוא עלמא אתדבקותא דנשמתא בנשמתא נהורא בנהורא, זווגא דהאי עלמא גופא בגופא (זיווג העולם ההוא הוא התדבקות נשמה בנשמה, אור באור, זיווג העולם הזה הוא גוף בגוף). וכלא כמה דאתחזי, זינא בתר זיניה, זווגא בתר זווגא, גופא בתר גופא, זווגא דההוא עלמא נהורא בתר נהורא (והכל כראוי, מין אחר מינו, זיווג אחר זיווג, גוף אחר גוף, זיווג העולם ההוא אור אחר אור). היכלין דארבע אמהן אקרון היכלין דבנות בוטחות, ולא זכינא בהו למחמי (היכלות של ארבע האמהות נקראים היכלות של בנות בוטחות, ולא זכינו לראות אותם). זכאה חולקהון דצדיקייא גוברין ונוקבי דאזלי בארח מישר בהאי עלמא, וזכאן לכלהו ענוגין דההוא עלמא (אשרי חלקם של הצדיקים, זכרים ונקבות, שהולכים בדרך ישרה בעולם הזה, וזכאים לכל התענוגים של העולם ההוא). אי רבי אי רבי אלמלא בר יוחאי אנת לא אתמסר לגלאה (אוי רבי אוי רבי, אלמלא בר יוחאי אתה, לא נמסר להתגלות), זווגא דההוא עלמא אתעביד איבא יתיר מאיבא דאתעביד בהאי עלמא בזווגא דלהון (זיווג העולם ההוא עושה פרי יותר מהפירות שנעשים בעולם הזה בזיווג שלהם). בזווגא דההוא עלמא בתיאובתא דלהון כחדא כד מתדבקן נשמתין דא עם דא, עבדי איבין ונפקי נהורין מנייהו ואתעבדי שרגין ואינון נשמתין לגיורין דמתגיירין (בזיווג העולם ההוא, בתשוקה שלהם כאחד כשמתדבקות הנשמות זו עם זו, עושים פירות ויוצאים אורות מהם ונעשים נרות, והם נשמות לגרים המתגיירים)".

ובהקדמת מהרח"ו לשער המצוות בדרוש על עניין הכרת, כתב שיש עונה לאיש ואשתו בגן עדן בכל לילה לאחר חצות. ובעונש הכרת עוונה בה, שבמקום העונה העוון מפריד ביניהם: "הנה אחד מאופני הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ (במדבר טו, לא), קרי ביה עוֹנָה מלשון שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (שמות כא, י). פירוש כי אחר פטירת האדם מתחבר האדם עם בת זוגו בגן עדן אחר חצות לילה, כנזכר בזוהר פרשת שלח לך, ומולידים נפשות לגרים כו'. וזה הרשע שנתחייב כרת, נכרתה נפשו מנפש בת זוגו ואינם מזדווגים יחד בגן עדן כנזכר, ותמורת העונה והזווג נעשה עֲוֹנָה מלשון עון וחטאת, ולכן נכרת מלהתחבר עמה. ודע כי אופן הזה של הכרת הוא לפעמים למי שלא השתדל בעוה"ז לקיים מצות פריה ורביה, ולכן עונשו הוא הכרת הנזכר, וכמ"ש בסבא דמשפטים דק"ו ע"א על פסוק (שמות כא, ד): וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ, יחידי בלא נוקביה, בשביל שלא עסק בפריה ורביה".

זוהר ח"ב רעא, ב (תוספות): "בחצי הלילה כשבא הקב"ה ליכנס עם הצדיקים, שומעים קול סיבוב הרקיע והעמוד מנגן וקרקע הגן מתנשא והצדיקים עולים מחופותיהם לקראת בוראם, וכל הגן מתמלא מכבודו. באותה שעה מזדווגות הרוחות זכרים ונקבות כפי מה שהיו קודם שנבראו, מאותו נועם תאותם לחזות בנועם ה' כולם עושים פרי, דהיינו רוחות לגרים".

עונת תלמידי חכמים

ז, ט – זמן העונה של תלמידי חכמים

במשנה (כתובות סא, ב) לא מוזכרת עונתם של תלמידי חכמים. ובגמ' (שם סב, ב) שאלו: "עונה של תלמידי חכמים אימת? אמר רב יהודה אמר שמואל: מערב שבת לערב שבת. אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ (תהלים א, ג) – אמר רב יהודה, ואיתימא רב הונא, ואיתימא רב נחמן: זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת".

כמה ראשונים העתיקו את הגמרא שעונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת (ארחות חיים הל' כתובות טו; רא"ש כתובות ה, כט; צדה לדרך מאמר שלישי כלל ב, פ"ו), ואילו הרמב"ם (אישות יד, א) כתב שעונתם של תלמידי חכמים פעם בשבוע, ודרכם לקיים את העונה בליל שבת: "תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כוחן, ודרך תלמידי חכמים לשמש מיטתם מלילי שבת ללילי שבת". וכ"כ חינוך מו; רבנו יונה (מובא בשטמ"ק); טור, ושו"ע (אבן העזר עו, ב).

כתב עולת תמיד (רמ, א), שאם מחמת איזו סיבה עבר ליל שבת ולא קיים עונתו – לא צריך להשלים, אלא כשתגיע שבת הבאה יקיים את עונתו. וכ"כ החיד"א (מחזיק ברכה רמ, ז), אמנם סיים שהכל לפי מה שהוא אדם, וצריך לשקול את הדבר בשקל הקודש. וכ"כ תורת חיים סופר (רמ, ג), ונימק: "דעיקר הטעם דעונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת, כתב המ"א שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה שתורתן אומנותן, והוא הדין בראשי חודשים וימים טובים אין צריך לעסוק בתורה כל כך, ולפי זה יהיה קצת איסור בחול, ואפילו ליכא איסור, מכל מקום עיקר החיוב בשבת – היום גורם, וכל שעבר היום שוב צריך לעסוק בתורה". הרי שלדעתם עונתם של תלמידי חכמים היא דוקא בשבת ולא פעם בשבוע.[12]

אמנם רוב הפוסקים כתבו כרמב"ם שעונתם של תלמידי חכמים פעם בשבוע, ודרכם של תלמידי חכמים להדר לקיים את עונתם בליל שבת. ולכן אם מחמת אונס לא קיים את עונתו בליל שבת, צריך להשלים ולקיים באחד מלילות השבוע, וכ"כ הפלאה (כתובות סב, ב, 'פרש"י'); א"ר (רמ, ג); דינא דחיי (לאוין פ"א); לחם שמיים (כתובות ה, ו, 'עתי"ט'); מאמר מרדכי (רמ, א); תורה לשמה (סט); משנה שכיר (או"ח נח); בני ציון (רמ, ג); אגרות משה (אה"ע א, קב; שם ג, כח); שרגא המאיר (ה, כג, ב). וכך עולה מגמ' נדה לח, א, שהיו זמנים נוספים שקיימו מצוות עונה: "חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת (בעת הלידה). ברביעי ותו לא? אימא: מרביעי ואילך. אמר מר זוטרא: מאי טעמייהו דחסידים הראשונים – דכתיב (רות ד, יג): וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן – הריון בגימטריא מאתן ושבעים וחד הוו".

ז, י – השלמת העונה ביום שבת

מי שרגיל לקיים עונתו מליל שבת לליל שבת, ומפאת עייפות או סיבה אחרת לא קיים עונתו בליל שבת, כתב בשו"ת תורה לשמה סט, שמדינא מותר להשלים ביום שבת, והוכיח כן מכמה ראשונים, "דאם אשתו היא מרוצה בכך שיבעול ביום ולא ימתין עד הלילה, והוא רואה דניחא לה בזה, דאין הכי נמי יבעול ביום השבת בבית אפל, או יאפיל בטליתו אפילו בבית שאינו אפל, ולא ימתין עד הלילה. אבל אם אין ברור לו דניחא לאשתו בזה טפי – לא יבעול ביום השבת". אמנם כתב שעל פי הסוד עדיף לקיים עונתו במוצאי שבת.

והרב כתב בספר (הלכה י, הערה 9): "כאשר אחד מהם עייף בליל שבת, אפשר לשמש ביום שבת בהחשכת החדר, כמבואר בהלכה טו".

ז, יא – האם עונת תלמידי חכמים תלויה בלימודם

שאל הר"ן (כתובות כו, א, מדפי הרי"ף): "ותמה אני, עונת תלמידי חכמים שהיא אחת בשבת, למה לא הוזכרה במשנתינו? ונראה לי שאין לתלמידי חכמים עונה קבועה, שכיון ששנינו שהתלמידים יוצאין שלא ברשות, לרבי אליעזר ל' יום, ולדברי חכמים שתים ושלוש שנים, כדאיתא בגמרא, משמע דעונת תלמידי חכמים הדרים בעירם גם כן משתנים כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין לימודם ולטרוח בו, והדבר ידוע שאין כל הזמנים שוים להם בכך, ודאמרינן בגמ' דעונתן אחת בשבת – היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר, ולפי שידוע שאין זה מצוי להם תמיד לא נשנית עונה שלהם במשנתינו". והביאוהו הרבה פוסקים (ב"ח אה"ע עו, ד; דרישה שם ז; ח"מ ג; ב"ש ד, ועוד).

בפשטות, משמע שסברתו רק דוחה את מצוות העונה לפי טרדת לימודו, אבל הרב ביאר בעל פה שאפשר גם לומר על פי סברת הר"ן, שאם יתחדש להם דבר מיוחד בלימודם, ותנוח דעתם ויהיו שמחים, יקדימו עונתם.

ומכל מקום כמה פוסקים כתבו שמסתימת כל הראשונים משמע שלא כר"ן, ואין לדחות מצוות עונה מחמת טרדת הסוגיה, וכ"כ החיד"א (מחזיק ברכה רפ, ד): "ומכל מקום נראה דלא קי"ל בהא כר"ן, אלא חיובא רמיא על התלמיד חכם כשהוא בעיר מערב שבת לערב שבת אם הוא בריא, וזמן תורה לחוד. וכן משמעות כל הפוסקים, וזהו מצד הדין. וקל וחומר דלדברי הזוהר הקדוש (קדושים פב, א) חיובא רמי על התלמיד חכם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, עת דודים עליונים למעלה". וכ"כ דינא דחיי (לאוין פ"א); תורה לשמה (סוף קמב); וכה"ח.

וכך עולה מכתובות סב, ב, שאפילו אם מתעכב בגלל הלימוד, יזהר שלא לבטל עונתו: "יהודה בריה דרבי חייא חתניה דרבי ינאי הוה, אזיל ויתיב בבי רב, וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה, וכי הוה אתי הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא. יומא חד משכתיה שמעתא, כיון דלא חזי ההוא סימנא, אמר להו רבי ינאי: כפו מטתו, שאילמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו. הואי כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט (קהלת י, ה), ונח נפשיה". וכ"כ א"ר רפ, א: "והמבטלו פעם אחת נענש, אפילו דמשכיה שמעתתיה, אפילו לוה ופורע".[13]

ז, יב – דרכם של תלמידי חכמים לקיים עונתם בליל שבת

כמה טעמים נאמרו לבאר מדוע דרכם של תלמידי חכמים לקיים את עונתם בליל שבת:

א. משום עונג שבת, וכ"כ רש"י (כתובות סב, ב, 'מע"ש'): "שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף". וכ"כ תלמידי רבנו יונה (בביאור הראשון, מובא בשטמ"ק כתובות סב, ב). ועיין להלן י, א, שמדין עונג שבת יש מעלה שכל אדם יקיים אחת מעונותיו בשבת.

ב. משום שבלילות החול הם עסוקים בתורתם. וכ"כ המאירי (ב"ק פב, א): "כדי שיהו שאר הלילות פונים מכל עסקיהם ועוסקים בתורה". ובליל שבת לא לומדים בבית רבם (ע' רש"י מהדו"ק מובא בשטמ"ק כתובות). ובנוסף לכך, אסור ללמוד לאור הנר (מהרש"א). וכ"כ רבנו יונה בביאורו השני; פסקי רי"ד (שם ה, ד, א); מ"א (רמ, ג); ומ"ב (רמ, ו).

ג. משום קדושת השבת, כמובא באגרת הקודש המיוחס לרמב"ן: "וטעם היותו מליל שבת לליל שבת, לפי שהשבת הוא יסוד עולם, והוא דוגמת עולם הנפשות מטעם שבת לה'. וכוונו חכמים בעונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת, כוונתם לנפש השכלית להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא יתברך, בעלת נשמה שכלית עליונה וטהורה, כאמרו (שמות לא, יז): וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. והנה זאת הכוונה בעונת תלמידי חכמים".

ז, יג – מעלת עונת תלמידי חכמים בליל שבת מהזוהר

זוהר ויקרא מט, ב: "ואינון חברייא דמשתדלי באורייתא, זווגא דילהון בשעתא דזווגא אחרא אשתכח, והאי משבת לשבת לכוונא רעותא לאתדבקא ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, דהוא עידן רעותא דמתברכן כלא עלאי ותתאי" (וחברים אלו שמשתדלים בתורה, זיווג שלהם בשעה שזיווג אחר נמצא, וזה משבת לשבת לכוון את הרצון להתדבק בקב"ה ובכנסת ישראל, שהוא זמן רצון שמתברכים הכל, עליונים ותחתונים).

זוהר שמות פט, א: "כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים (ישעיהו נו, ד), מאן סריסים? אלין אינון חברייא דמשתדלי באורייתא ומסרסי גרמייהו כל שיתא יומין דשבתא ולעאן באורייתא, ובליליא דשבתא מזרזי גרמייהו בזווגא דלהון משום דידעי רזא עלאה בשעתא דמטרוניתא אזדווגת במלכא (מי סריסים? אלו חברים שמשתדלים בתורה ומסרסים עצמם כל ששת ימי השבוע ועוסקים בתורה, ובליל שבת מזרזים עצמם בזיווג שלהם משום שיודעים סוד עליון בשעה שהמלכה מזדווגת עם המלך). ואינון חברייא דידעין רזא דא מכוונין לבייהו למהימנותא דמאריהון ומתברכאן באיבא דמעיהון בההוא ליליא (וחברים אלו שיודעים הסוד הזה מכוונים ליבם לאמונת האדון שלהם ומתברכים בפרי בטנם בלילה ההוא). ודא הוא דכתיב (שם) אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ, כמה דאת אמר (בראשית לז, יא): וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. ואקרון סריסים ודאי, בגין לחכאה לשבתא לאשכחא רעוא דמאריהון (ונקראים סריסים ודאי, מפני שמחכים לשבת למצוא רצון האדון שלהם), דכתיב וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי, מאי בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי? דא זווגא דמטרוניתא (זה זיווג המלכה), וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי כלא חד בבריתי סתם (הכל אחד בבריתי סתם), זכאה חולקיה דמאן דאתקדש בקדושה דא וידע רזא דא (אשרי חלקו של מי שמתקדש בקדושה זו יודע סוד זה).

תא חזי, כתיב (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ וגו', כל מלאכתך באינון שיתא יומי עבידתייהו דבני נשא (כל מלאכתך באלו ששת ימי המעשה של בני אדם), ובגין האי מלה לא מזדווגי חברייא בר בזמנא דלא ישתכח מעבידתייהו דבני נשא אלא עבידתיה דקודשא בריך הוא (ובגלל דבר זה לא מזדווגים החברים חוץ מזמן שלא נמצא מעבודת בני אדם אלא עבודתו של הקב"ה), ומאי עבידתיה? זווגא דמטרוניתא לאפקא נשמתין קדישין לעלמא (ומהי עבודתו? זיווג המלכה להוציא נשמות קדושות לעולם). ובגין כך בהאי ליליא חברייא מתקדשי בקדושה דמאריהון, ומכווני לבייהו ונפקי בני מעלי בנין קדישין דלא סטאן לימינא ולשמאלא בנין דמלכא ומטרוניתא (ולכן בלילה הזה החברים מתקדשים בקדושת האדון שלהם, ומכוונים ליבם ויוצאים בנים מעולים, בנים קדושים שלא סוטים לימין ולשמאל, בנים של המלך והמלכה), ועל אלין כתיב (דברים יד, א): בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלוֹהֵיכֶם, לַה' אֱלוֹהֵיכֶם ודאי, בגין דאלין אקרון בנין דיליה, בנין למלכא ולמטרוניתא (מפני שאלו נקראים בנים שלו, בנים למלך ולמלכה). והא דעתייהו דחברייא דידעין רזא דא בדא מתדבקן, ובגין כך אקרון בנין לקודשא בריך הוא, והני אינון דעלמא מתקיימא בגינייהו (ודעתם זו של החברים שיודעים הסוד זו בזו מתדבקות, ולכן נקראים בנים לקב"ה, והם הם שהעולם מתקיים בגללם). וכד סליק עלמא בדינא אסתכל קודשא בריך הוא באינון בנוי ומרחם על עלמא (וכאשר עולה העולם בדין, מסתכל הקב"ה בבניו אלו ומרחם על העולם), ועל דא כתיב (ירמיה ב, כא): כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת, זֶרַע אֱמֶת ודאי, מהו אֱמֶת? עזקא קדישא שלימתא (החותם הקדוש השלם), כמה דאת אמר (מיכה ז, כ): תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, אֱמֶת – דא קודשא בריך הוא, וכלא חד, ובגיני כך זרע אמת ודאי (וכולו אחד, ולכן זרע אמת ודאי)".

ז, יד – לילי יום טוב וראש חודש

שו"ע או"ח רמ, ג: "ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת". וכתב מ"א ג: "שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה, שתורתן אומנתן, והוא הדין בראשי חודשים וימים טובים". ונחלקו בפירוש דברי המ"א: בא"ר ב, הבין שלילי ראשי חודשים וימים טובים דינם כלילות החול שצריכים לעסוק בתורה. וכ"כ בית מאיר ודעת תורה.

אמנם בבאר היטב ג, הבין שלילי ראשי חודשים וימים טובים דינם כמו שבת, ויש בהם מצוות עונה. וכ"כ חסד לאלפים ב; שמן המאור; ערוה"ש ו; תורת חיים סופר ג; מ"ב ז, שעה"צ ג.

וכתב בשער הציון רמ, ג, שגם לפי הבנת הבאר היטב ודעימיה, מצווה לקיים את העונה בלילי יום טוב וראש חודש אבל אין חובה, כי כוונת המ"א "להעתיק מה שכתבו המקובלים בשם האר"י, דלענין זיווג, ראש חודש ויום טוב כשבת. ואמנם באמת נראה לעניות דעתי בפשיטות, דאין כונת האר"י לחייב בראש חודש ויום טוב לתלמידי חכמים שהתורה מתשת כחן, אלא כוונתו דאף שעל פי הקבלה נכון לירא אלוקים ליזהר מלשמש בחול [אם לא שיצרו גבר עליו] כי אם בשבת, שאז ממשיך נפש קדושה על זרעו, בראש חודש ויום טוב אין צריך ליזהר בכך, שגם אז ממשיך נפש קדושה, אבל לא שיהיה מחוייב בדבר". וכ"כ בן איש חי (ש"ש וירא כג): "וגם בלילי ראש חודש ויום טוב יש מעלה בזיווג על פי הסוד, וחסידים ואנשי מעשה מקיימים בהם מצווה עונה".

ז, טו – זהירות ע"פ האר"י לשמש רק בלילי שבת, ר"ח ויו"ט אחר חצות

בכף החיים או"ח רמ, ב, הביא בשם שער הכוונות ופרי עץ חיים: "והתלמידי חכמים אסורים לשמש מיטתם בימי החול, ולא הותר להם אלא בליל שבת, וגם זה צריך אחר חצות דוקא, אבל קודם חצות דליל שבת הוא כמו אחר חצות דלילי החול ממש, אלא שהוא מבושם בליל שבת עתה יותר מבשל החול ועם כל זה לא הותר אלא לעמי הארצות בלבד. וגם בליל יום טוב וראש חודש דינם כלילי שבתות, ואף תלמידי החכמים מותרים בהם אחר חצות לילה, אע"פ שאין כ"כ בהם קדושה כמו בליל שבת. וכן בליל טבילת מצוה, אע"פ שהוא בלילי חול".

ובאליה רבה רמ, ב: "כתב בספר דרך חכמה (נתיב הלילה מג, ב אות יט) בשם התיקונים (פרי עץ חיים שער ק"ש שעל המטה פי"א) דכל האזהרות רז"ל על זיווג מערב שבת לערב שבת הוא במשמש לשם הריון, כי צריך לבנים כדי להמשיך לההוא טפה נשמה קדושה עליונה, ואם כבר אשתו מעוברת או מניקה בטלה טענה זו, ע"כ. אבל בשל"ה דף קב (שם), כתב בשם המקובלים דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה, ועל כן יש היתר לשמש מטתו עם אשתו אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או עקרה או זקינה כי מתהווה מזה נשמה קדושה, ע"כ. לפי זה משמע קצת דלעולם יש ליזהר דווקא מערב שבת לערב שבת, וכן משמע מסתימות הש"ס וכל הפוסקים, ועוד דמשמע דעונת תלמידי חכמים הוא דומיא דעונות הטיילים ופועלים ואינך".

אמנם סיים כף החיים שם, שכל זה אם אינו בא לידי הרהור, אבל מי שיצרו תקפו, אפילו לפי האר"י יש לו לשמש בחול.

בחסד לאלפים רמ, י, הזהיר שישמש בעירנות, "מה מאד הפליגו והחמירו בזוהר הקדוש לאסור לתלמיד חכם לשמש חוץ מליל שבת ויום טוב אחר חצות, ולשאר עמא שרי בימות החול דוקא אחר חצות, כדי שיזכה להמשיך נשמה קדושה לולד, ולא נשמה מהסטרא אחרא. אבל צריך שיהא ער ממש, ולא יהא מטומטם בשינה, למען יכוונו מחשבותיו מחשבות טהורות וקדושות, כי בזה תלוי עיקר הוולד. לכן אשרי השם ארחותיו ועושה כל מעשיו לשם שמיים, ה' לא ימנע טוב, כדכתיב (משלי ג, ו): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".

ז, טז – עונתם של תלמידי חכמים בזמננו

כתב חכמת אדם קכח, יח: "ואפילו תלמיד חכם, דמדינא עונתו משבת לשבת, ראיתי בצוואת רבי יחזקאל סג"ל לנדא מפראג שצוה לתלמידיו פעמיים בשבת, והעיקר – הכל לפי מה שהוא אדם". וכ"כ פת"ש אה"ע עו, ג, בשם תשובת מעיל צדקה נא, שאף שגם בזמננו תלמיד חכם שעוסק בתורה בהתמדה ובעמל מותר לו לקיים את עונתו רק פעם בשבוע, מכל מקום משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה היה מייעץ לסובבים אותו שיקיימו עונת הפועלים פעמיים בשבת. וכ"כ באו"ה (רמ, א, 'תלמידי חכמים'), וסיים: "והעיקר הכל לפי כח האדם".

וכ"כ אגרות משה (אה"ע ג, סוף כח): "ובדבר מה שחידשו האחרונים שהביא הפתחי תשובה סימן עו סק"ג בשם מעיל צדקה שיש לתלמיד חכם בזמן הזה לקיים עונה שתים בשבת, ובבאור הלכה סימן ר"מ הביא כן גם מהחכמת אדם בשם צואת ר"י מפראג, וכבוד תורתו הרב כותב שכן הורו גם גאוני זמננו. הנה גם אני אומר כן, ואני מוסיף דלפי מה שכתבתי שעיקר העונה הוא מה שהאשה משתוקקת ומתאוה, וכיון שכתב הפתחי תשובה בשם ספר מעיל צדקה דהוא משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה, הרי בא מזה תשוקה ותאוה ליותר מפעם אחת, שלכן נמצא שהוא מעיקר העונה. ואף שלא הכיר בעלה בזה, יש לתלות שהוא מצד הבושה וגודל הצניעות, דהרי בשביל זה קבעו הזמנים, כדכתבתי לעיל, ולכן שפיר הורו דיש לייעץ וגם לחייב שתי פעמים בשבת".

וכך כתב במשכן ישראל ח"ב עמ' כג, בשם הרב קנייבסקי; אוצר הפוסקים עו, ב, ז, בשם הרב גיפטר; הרב זילבר (בירור הלכה קמא רמ, א); וכ"כ דרכי טהרה יט, ו, ועוד.

וכ"כ הרב בספר: "כתבו גדולי האחרונים, שיותר נכון שגם תלמידי חכמים יקיימו מצוות עונה פעמיים בשבוע".

ז, יז – יציאה מהבית לתקופה ממושכת לצורך לימוד תורה

משנה כתובות סא, ב: "התלמידין יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלושים יום". ובגמ' שם סב, ב: "אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: זו דברי רבי אליעזר, אבל חכמים אומרים: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה ב' וג'

שנים שלא ברשות. אמר רבא: סמכו רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו. כי הא דרב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא, הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא, הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי, לא אתא, חלש דעתה, אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה". ובסוף העמוד מובאים עוד סיפורים של חכמים ששהו זמן רב מחוץ לביתם לצורך לימוד תורה.

הרי שיש רשות לתלמידים לצאת חוץ לביתם לתקופה, שלא על דעת נשותיהם, "ואע"פ שהיא מתרעמת עליו – אינו משגיח בה" (ר"י מיגאש). והר"ן (כו, א בדפ"ר, 'גרסינן'), כתב שאפשר שלא התירו לתלמידים לצאת לתקופה ממושכת אלא כשאין עושים כן בקביעות.

נחלקו הראשונים האם הלכה כרבי אליעזר ויכולים לצאת לחודש בלבד (רא"ש ה, כט, בדעת הרי"ף; אגודה), או כרב אדא בר אהבה, ויכולים לצאת אף לשנתיים-שלוש (רמב"ם אישות יד, ב; רא"ש שם בשם הרמ"ה; חוקות הדיינים שטז). למעשה, פסק שו"ע (אה"ע עו, ה) כרמב"ם: "ותלמידי חכמים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם ב' וג' שנים". ובאג"מ (יו"ד ד, לז, אות כ מסקנה ז), כתב להלכה כדעת הראשונים שסוברים שהלכה כר' אליעזר.

הוסיף הרא"ש (לב"ח וקרבן נתנאל הוסיף כן מנפשיה, ולב"י הם המשך דברי הרמ"ה): "אע"ג דהלכתא הכי, לא מיבעי לעגוני לנפשייהו כולי האי, דמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". וכ"כ תר"י (הובא בשטמ"ק): "אף על פי שיכול ללכת שלא ברשות עד שלוש שנים, אפילו הכי אין לו לעגנה כל כך, כי מדרך הרחמנות יש לו להקדים כדי שלא תצטער יותר מדי ולא יענש בסיבתה כמו שנענש רב רחומי. וכל שכן אם רואה שיצרו תקפו, או שמרגיש באשתו שהיא מקפדת ביותר, שיש לו ליזהר כדי שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה".[14]

שינוי מקצוע (הרב בראל שבח)

ז, יח – מקור הדין

כתובות סב, ב: "א"ל רבה בר רב חנן לאביי: חמר ונעשה גמל, מאי (נישאת לו כשהוא חמר, מהו ליעשות גמל שלא ברשות, הרווחה עדיפא לה שיתעשר או עונה עדיפא לה, רש"י)? א"ל: רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות".

מסקנת הגמרא שמעדיפה האשה את עונתה על פני הרווחה כלכלית. לכן אסור לבעל לשנות מלאכתו באופן הפוגע בעונת אשתו בלא הסכמתה, וכ"כ שטמ"ק בשם רש"י (מהדו"ק): "נוח לה להתגלגל במועט ותטפל עם בעלה, מהעשרה על ידי פרישות ההולך למדינת הים לסחורה". וכ"כ הרמב"ם אישות יד, ב: "יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, ולא יצא אלא ברשותה. וכן יש לה למנעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שביקש להעשות גמל או גמל להעשות מלח". וכ"פ שו"ע אה"ע עו, ה.

ז, יט – פועל החפץ להיעשות חמר

למאירי (כתובות סב, ב, 'פועל'), גם פועל הרוצה להיעשות חמר אינו יכול לעשות זאת ללא הסכמת אשתו "מפני שהוא יוצא מאמנות שעונתו קרובה לאמנות שעונתו רחוקה". וכן נראה מהרא"ה (שם סב, א, 'התלמידים').

אולם, ריא"ז בפסקיו (פ"ה, ד, ט) דייק ששאלת הגמ' היא דוקא על חמר שנעשה גמל, "אבל הפועל שעונתו שתיים בשבת יכול להעשות חמר שעונתו אחת בשבת אפילו שלא ברשות, הואיל ואינו ממעט עונתו מאחד בשבת".

ז, כ – טייל החפץ להיעשות פועל

כפי שלמדנו, הגמרא דנה במקרה בו חמר מבקש להיעשות גמל, אך אינה דנה מה דין טייל החפץ להיעשות פועל, וביאר החת"ס (יו"ד קמט), שמציאות של טייל הנעשה פועל אינה שכיחה, "דלמה ליה לעשות מלאכה ולהשתעבד לאחרים והוא אינו צריך".

כתב פרישה (אה"ע עו, יד): "מדאמר מחמר לגמל אין רשאי לשנות משמע מטייל לחמר שהוא פעם אחת בשבת רשאי לשנות אפילו בלא רשותה. וכן משמע מתוספות (כתובות סא, ב, 'התלמידים')… מיהו יש לדקדק מדאמר אח"כ (הטור, וכ"כ שו"ע), חוץ מאדם בטל שיכול לחזור אחר תלמיד חכם שעונתו פעם אחת בשבת, ומטעם שחוזר ללמוד תורה אינה מקפדת, משמע הא מטייל לחמר – אין רשאי לשנות. ומה שאמרו התוספות ודקדקו מהמשנה דמותר לשנות היינו דוקא בפועל שמלאכתו בעירו ועונתו פעמיים בשבת… ולעולם מטייל לפועל וכל שכן לחמר אין רשאי לשנות בלא רשותה. ואפשר מפני שאין דרכו לשנות למי שבידו להיות טייל ולהיות פועל לא דברו ממנו, וק"ל".

וכמסקנתו כתבו בית שמואל (עו, ח) ובאר היטב (שם ט), שטייל אינו רשאי להיעשות חמר או גמל ללא רשות אשתו. וכ"כ הרב בספר.

ז, כא – טייל החפץ להיעשות תלמיד חכם

כתב הרמב"ם (אישות יד, ב) שמותר לטייל להיעשות תלמיד חכם ללא רשות אשתו: "רך וענוג שנעשה תלמיד חכמים – אין אשתו יכולה לעכב". ובספר הרב ביאר שזה מפני גודל המצווה שבתלמוד תורה.

ביד פשוטה הביא הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שליט"א מקור לדברי הרמב"ם. ירושלמי ברכות ב, ט: "משנה: חתן אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון קורא. רשב"ג אומר: לא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול. גמ' שם: תני, כל דבר שהוא של צער, כל הרוצה לעשות עצמו יחיד – עושה, תלמיד חכם – עושה, ותבוא לו ברכה. וכל דבר שהוא של שבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה, אלא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור".

וביאר ביד פשוטה: "מעתה מבואר שאפילו לרשב"ג, בדבר שהוא של צער כל אדם יכול לעשות עצמו תלמיד ולנהוג במידת תלמיד חכם, ובפרט בדבר שבצנעה שאין בכך משום יוהרא… ונראה שהוא מפרש שכך הוא גם בדבר שיש בו רבותא, כגון בביטול עונה שאמר רבי יוחנן צערו של איש מרובה יותר משל אשה (ירושלמי כתובות ה, ח)… זהו החידוש שבברייתא זו, שאע"פ שיש בכך גם צער לאשה, מכל מקום עושה את עצמו תלמיד חכם ותבוא לו ברכה".

ז, כב – האם החפץ להיעשות תלמיד חכם יכול לצאת מהעיר ללמוד

כתב הרא"ש (כתובות ה, כט) שמותר לטייל להיות תלמיד חכם "דכיון דמצוי אצלה תמיד בעיר וגם שהוא לומד, אינה מקפדת". וכ"כ הטור. לפי טעם זה יוצא שלא התירו לחפץ להיעשות תלמיד חכם לצאת ללמוד תורה כמה שנים אלא ברשות אשתו. ואם היא מקפדת, רשאית לדרוש ממנו להיות מצוי אצלה תמיד בעיר.

לדעת הבית יוסף, הרא"ש והטור הביאו טעם זה ללמד שאף לרבי אליעזר הסובר שאין רשות לתלמידים לצאת שלא ברשות נשותיהם אלא לשלושים יום, כיוון שמצוי אצלה בעיר – רשאי להיעשות תלמיד חכם. אולם למעשה, כיוון שהלכה כחכמים שתלמידי חכמים רשאים לצאת ללמוד חוץ לעיר אף לכמה שנים בלא רשות נשותיהם, יכול להיעשות תלמיד חכם אפילו אם אינו מצוי אצלה בעיר. ולפי זה דעת הרא"ש והטור למעשה כדעת הרמב"ם שלא חילק בין מקפדת לאינה מקפדת.

אמנם הב"ח (אה"ע עו, ז) והדרישה (אות טז), ביארו שלרא"ש והטור אין להתיר למי שחפץ להיעשות תלמיד חכם לצאת חוץ לעיר לכמה שנים כשאשתו מקפדת, אף לדעת חכמים. שכן יסוד ההיתר ליציאת תלמיד חכם הוא שידעה האשה בעת נישואיה שנישאת לתלמיד חכם, ומאחר וכך דרכם של תלמידי חכמים לצאת מביתם לזמנים ארוכים על מנת ללמוד תורה, אדעתא דהכי נישאת לו ואינה יכולה לעכב. אך אם כשנישאו היה הבעל טייל או בעל מלאכה, הסכמת האשה לנישואין היא על דעת שיקיים עונתה לפי מלאכתו.

נמצא שהחפץ להיעשות תלמיד חכם ואשתו עומדת וצווחת, לב"י כו"ע שווים ש"אין אשתו יכולה לעכב", וכ"פ בשו"ע (אה"ע עו, ה). ולב"ח ודרישה אינו רשאי לצאת שלא ברשותה. וכ"כ הב"ח למעשה (והוסיף שאפשר שאף הרמב"ם מודה לזה "אלא שלא פירש"), והביאו בית שמואל (ס"ק י).

אמנם לדעת החת"ס (יו"ד קמט) גם לסברת הב"ח והדרישה נראה שאינה יכולה לעכב, "דסתם בנות ישראל משתוקקות שיהיו בעליהן ת"ח אע"ג שיפרוש מהם יותר וימעט בעונתם". א"כ, "בממאנת בת"ח דזהו חוץ מדעת בנות ישראל, אמרינן: השתא הוא דאתרעה, ועד השתא אוקמא אחזקת כשרות". וכיוון שהכוונה שבשעת הנישואין היא הקובעת, לא נשתעבד לה מעולם, ולכו"ע רשאי לצאת שלא בהסכמתה. "מעתה כיוון שכל הפוסקים שווים בזה בודאי הכי נקטינן. ודקדק המחבר ש"ע כלשון הרמב"ם – והדין עמו" (והובאו דבריו בפת"ש יו"ד קפח, ב; אה"ע עו, ד).

ז, כג – לא היתה לו מלאכה בזמן שנשאו

כפי שלמדנו, רש"י מעמיד את הדיון בגמרא באדם החפץ לשנות מלאכתו מהמלאכה בה החזיק בעת שנשאו. ודייקו מכך האחרונים, שכל האיסור לשנות למלאכה שעונתה רחוקה יותר הוא דווקא במשנה ממלאכה שהחזיק בה בעת הנישואין. ומכאן "שאם בשעת נישואין לא היה לו אומנות מיוחדת יכול אח"כ לשנות ממלאכה למלאכה בלא רשותה, מאחר שבשעת נשואין לא היה לו אומנות מיוחדת" (ח"מ עו, ח; ב"ש ח; באה"ט ט). ומכל מקום אם בשעת הנישואין היה טייל שאינו צריך למלאכה, אין לו לשנות ללא רשותה (ב"ש ובאה"ט שם).

ז, כד – המקצועות כיום

הוסיף הרב על מה שכתב בספר: "למעשה, כפי שכתבתי בספר, תנאי החיים כיום השתנו מאוד, מצד אחד רוב האנשים עובדים פחות שעות מבעבר, ובכך דומים יותר לטיילים. גם אלה שעובדים מחוץ לעיר, כיוון שהם עוברים את דרכם ברכב, כל זמן שהנסיעה אינה מייגעת מאוד, דינם כדין פועלים בעירם, ואף מתקרבים לטיילים. מנגד, החיים נעשו מתוחים יותר עקב התחרות בשוק העבודה, העניין המוגבר בדיווחי החדשות וערוצי המידע, ואמצעי התקשורת הבין אישיים. כתוצאה מכך מספר שעות השינה פחת, והעייפות גורמת להפחתה בתשוקה לקיום המצווה. מרוב עייפות וטרדות נוצר מצב שאדם קשור יותר לדברים מיוחדים, חריגים, ואילו השגרה הברוכה נתפשת כפחות מעניינת ומושכת. אבל ההשתוקקות הטבעית והבסיסית נשארה כפי שהיתה, ולכן נראה שחובת העונה של רוב האנשים היא פעמיים בשבוע, כדרך הפועלים. בעבר היגיעה בעבודה הפחיתה את החיוב מכל יום לפעמיים בשבוע, וכיום הטרדות והמתח מפחיתים את החיוב לפעמיים בשבוע, כאשר עונתם של הצעירים מרובה יותר, ובמיוחד בתקופה הקרובה יותר לחתונה, כל זוג לפי מה שהוא. יוצאים מהכלל אלו שעבודתם מפרכת יותר מבחינה גופנית או נפשית, שחייבים פעם בשבוע. וכן אלו שעבודתם קלה במיוחד ובלא מתח, שחייבים יותר מפעמיים בשבוע עד אפילו בכל יום כדין טיילים. אלא שכבר למדנו, שעל הטיילים אמרו חכמים שנכון יותר לרוב האנשים להשתמש גם בשמאל דוחה, ולהפחית את העונות משבע פעמים בשבוע לשלוש או ארבע או חמש, כל אדם לפי מה שהוא".


[11]. עיין להלן ז, ז, שכתב האג"מ (אה"ע ג, כח) שלא מצוי שאשה משתוקקת בכל יום, ואפשר לומר שהאג"מ דיבר במצב כבר פחות בריא וטבעי. ועיין לעיל א, ד, שבעבר נשים הגיעו לשיא תענוגן יותר בקלות.

[12]. וכך משמע מכמה ראשונים: אגרת הקודש המיוחס לרמב"ן: "וטעם היותו מליל שבת לליל שבת, לפי שהשבת הוא יסוד עולם, והוא דוגמת עולם הנפשות מטעם שבת לה'. וכוונו חכמים בעונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא יתברך בעלת נשמה שכלית עליונה וטהורה, כאמרו (שמות לא, יז): וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. והנה זאת הכונה בעונת תלמידי חכמים. והבן מאד, כי לא שמו עונתן בימי הגופנים, דהיינו ששת ימי המעשה, כי אם ביום שכולו שבת ועולם הנפשות". מאירי ב"ק פב, א: "החמישית הוא שיהו אוכלים שום בערב שבת, כלומר שלא יהא להם כל השבוע מחשבה והשתדלות בענין עונה אלא בערב שבת, כדי שיהו שאר הלילות פונים מכל עסקיהם ועוסקים בתורה, והוא שאמרו (כתובות סב, ב): אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ (תהלים א, ג) – זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת, והיא הנקראת עונה של תלמידי חכמים".

אמנם אפשר שהרמב"ן והמאירי ביארו מדוע אותה עונה של פעם בשבוע מתקיימת דווקא בליל שבת.

[13]. ע"ע אוצר הפוסקים עו, ד, ח, שיש מפרשים שגם לר"ן מצווה לתלמידי חכמים לקיים את עונתם בזמנה, אלא שאם היו טרודים בתלמודם – אינם חייבים.

[14]. אמנם עיין בב"ח (אה"ע עו, ה) שאם הלכה היא שמותר לצאת לכמה שנים, קשה לומר שנענשו על כך, ולכן ביאר שלא נענשו בגלל שנעדרו זמן רב, אלא נענשו כי לפעמים נמשכו בלימודם ואיחרו לחזור לביתם בזמן. וכפי שציין, כן נראה מהמגיד משנה (אישות יד, ב). וכ"כ קרבן נתנאל (על הרא"ש שם).

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן