ההתקבצות האמיתית היא רק למטרות רוחניות. מפני שכאשר בני אדם עוסקים בעניין החומרי בלבד, הרי שיש ביניהם תחרות, שכל אחד חושש שחבירו יאכל את מזונו. ורק כאשר הם מתלכדים נגד אחרים, כדי שתהיה לחבורתם מזון, הם ביחד באופן זמני, אבל אם לא יתקבצו כדי לחזק עצמם נגד אחרים, לא יהיה מה שיאחדם. וכשישאר להם מזון שאינו מספיק לכולם, יתקוטטו עליו. אבל כאשר המגמה רוחנית, הרי שיש ביניהם הפריה הדדית, וגם אם יחסר המזון, עדיין יש להם אהבה אמיתית זה לזה. ולכן רק כאשר שלושה מזמנים עצמם לקראת הברכה אז יש ביניהם אחדות אמיתית.
עוד ביארו שהמספר שלוש רומז לשלושת הקווים – ימין שמאל ואמצע, אברהם יצחק ויעקב, ולכן יש בשלושה הופעה שלימה. ובעין איה כתב ששלושה רומזים גם לכל מצבי הזמן – עבר הווה עתיד.
ב,א – אם יש קשר מסוים בין הסועדים והם רוצים לזמן רשאים ואולי חייבים
חיזוק לסברה שאם היה קשר מסוים בין הסועדים שמותר להם לזמן, מדברי הרמב"ן ברכות מה, א, רי"ד ועוד, שאפילו אם לא ישבו סביב שולחן אחד ולא זימנו עצמם לאכול יחד, כל שאכלו יחד, חייבים בזימון. ולמדו כך מסתימת המשנה (מה, א): "שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן", ולעומתה המשנה (מב, א) העוסקת בברכה ראשונה מצריכה הסבה כדי שיוכל אחד לפטור את חבריו, הרי שהחיוב בזימון נוצר בקלות על ידי ישיבה בקירוב מקום בלא הסבה. אמנם לדעת הרא"ש ז, לג, תר"י ורוה"פ, הגדרים שנאמרו לגבי ברכה ראשונה שייכים גם לברכת המזון וממילא לזימון. וכן הסכמת כל האחרונים למעשה. אלא שאף כי אין בזה חובה, מסתבר שרוה"פ יודו שאם ישבו בסמיכות מקום – רשאים לזמן. ויתכן עוד, שאם הם רגילים לשבת בסמיכות מקום ולזמן, אף שבתחילה עשו זאת כרשות, מ"מ אחר שנהגו כך, גם רוה"פ יסכימו לרמב"ן ורי"ד שיש עליהם חובה לזמן, למרות שלא התחילו סעודתם או סיימו אותה ביחד. שרצונם לזמן תמיד יוצר אצלם יותר חיבור בסעודה, והרי החיבור בסעודה הוא יסוד הזימון. ובהערה 2 כתבתי שאולי גם המ"א יסכים לכך, וממצב שאסור להם לזמן לפי דעתו, הרצון לזמן באופן קבוע יגרום להם שיהיו חייבים לזמן, כגון בבחורי ישיבה.
ב,ב – ישבו בשולחן אחד בלא שהכירו זה את זה
כתבתי בהערה 2: "שלא ככמה ספרים מזמננו שתלו הדין בגדרים חיצוניים", למשל, בוזאת הברכה פי"ד הערה 2, ופס"ת קצג, 45, אחר שעסקו בדין השולחן שיוצר חיוב, כתבו שאם שלושה שאינם מכירים זה את זה ישבו בשולחן אחד, וכל אחד אוכל משלו, חייבים לזמן. ולפי דברינו, אין עליהם חובה הואיל ולא התוועדו, אולם רשאים לזמן. וכ"כ בשערי הברכה ה, הערה נג, ובברכת ה' ח"ב ו, ח, ואול"צ ח"ב יג, י.
ב,ג – כאשר אין קשר בין הסועדים ויושבים בנפרד – אין לזמן
לכאורה על פי מה שכתבו א"ר קצג, ז, ח"א, מ"ב קצג, כו, שבמקום שיש ספק אם חייבים בזימון, רשאים לזמן, יש לשאול מדוע לא ננהג כריב"א המובא בב"י קצג, ב, שסובר שגם כשאין שום קשר ביניהם כל שראו זה את זה, אפילו מקצה אחד של החדר לקצה השני, רשאים לזמן.
שתי תשובות בדבר: האחד, עפ"י מה שלמדנו שעיקר הזימון תלוי בהתוועדות, וכיוון שאין ביניהם שום התוועדות, אין מקום לזימון, ואף אם הריב"א אינו מודה בזה, דבריו מנוגדים לגמרי לשיטת ההלכה, שרק כאשר יש קשר מסוים, אפשר לומר שראוי להם להתוועד ולזמן. וכ"כ ערוה"ש קצג, יב. שנית, כאשר יש קשר ביניהם, פעמים רבות, לדעת חלק מהפוסקים הם חייבים לזמן, ועל כן ראוי לנהוג על פי הכלל של הח"א ומ"ב, שבמקום ספק אפשר לזמן. אבל כאשר אין שום קשר ביניהם, אין מי שיאמר שחייבים לזמן, ואזי למ"א אסור להם לזמן (הואיל ואין לדעתו מצב של רשות), ולשאר הפוסקים לכל היותר רשות בידם לזמן, ומדוע שנכניס עצמנו במחלוקת כנגד המ"א בשביל רשות.
ב,ד – כאשר אין קשר בין הסועדים במסעדה – לא יזמנו
עוד יש להתייחס למה שכתבתי שבמסעדה לא יזמנו, והלא מלצר אחד משמש כמה שולחנות ומדוע לא יצרפם. וצריך לומר שאם כולם אורחים של בעל בית אחד, אכן המלצר שהוא שכר עבור כולם מצרף את כל השולחנות. אבל כאשר כל שולחן משלם לעצמו, המלצר אינו משותף להם אלא עובד עבור כל שולחן בנפרד, וממילא אינו מצרף אותם. וכך משמע מלשון שו"ע קצה, א.
ב,ה – שתי חבורות רשאיות לזמן יחד
יש לציין כי אחר שיש שתי חבורות נפרדות שהתחייבו בזימון, אפשר שאם מקצתם רואים אלה את אלה, אחד יזמן לכולם, למרות שאם בכל מקום היו רק שניים, לא היו מצטרפים לזימון. וכן אם בכל חבורה היו חמישה, כשהם מזמנים יחד לא יזמנו בהזכרת השם (שו"ע קצה, א, באו"ה 'שתי').
ג,א – שישה ועשרים – האם עדיף שיתחלקו או שיזמנו יחד
מלשון המשנה נ, א, טור ושו"ע קצג, א, משמע שאין עניין שיזמנו ביחד. ומהרמב"ם (ה, י) משמע שבשישה עדיף שיתחלקו, ולגבי עשרים כתב שרשאים. ולרמ"א קצג, ב, ב"ח, לבוש ועוד, בשישה ועשרים עדיף שלא יתחלקו משום ברוב עם הדרת מלך. והט"ז קצג, ג, וא"ר וערוה"ש ז, כתבו שיש מעלה בשני הצדדים, והבוחר יבחר.
ג,ב – האם המתחיל ברכת 'הזן' או המסיים אותה הפסיד מצוות הזימון
בפמ"ג קצד, א"א א, הסתפק האם שלושה שטעו והתחילו לברך ברהמ"ז ונזכרו לפני סיום 'הזן' שלא זימנו, האם בטל מהם חיוב זימון או לא, והביאו בבאו"ה קצד, א.
ובא"א בוטשאטש קצב, ב, כתב לגבי אחד ששכח והתחיל לברך, שאם יפסיק לענות לזימון באמצע ברכת 'הזן' יענה רק "ברוך" ולא "יהי שם" אבל יזכה עדיין להיחשב כמקיים את הזימון. ואם הגיע לסוף ברכת 'הזן' יענה גם "יהי שם" אבל ייחשב כמי שהפסיד את הזימון. ובשערי הברכה ה, הערה צט, הביא דעות שאין לענות באמצע ברהמ"ז אלא יש להמתין עד סיום ארבע או שלוש הברכות. וכ"כ ח"א מח, ג, וכה"ח קצב, יז.
וכמדומה לי שיש סוברים שגם אם יענה אחר 'הזן' עדיין נחשב כמקיים את מצוות הזימון, ואולי מפני שעדיין לא בירך את ברכת 'נודה' שאף בה מוזכר עניין המזון – "על הארץ ועל המזון". וכך היינו נוהגים בישיבה, שאם שכח אחד והתחיל לברך, המתינו לו שיסיים את הברכה ואז זימנו, והוא היה עונה. ואולי המתינו רק כדי שיזכה לענות, אף שאינו נחשב כמקיים המצווה.
ג,ג – דינים לבני חבורה שהתחייבו בזימון שחלקם בירכו בלא זימון
כתבתי: "שלושה שאכלו לחם כאחד, וטעו ובירכו בלא לזמן, הפסידו את מצוות הזימון. ואפילו אם רק שניים מהם טעו ובירכו בלא לזמן, הפסידו את הזימון". וטוב שהאחד שלא זימן ישתדל לאכול עם חבורה אחרת כזית כדי שיוכל לקיים את חובת הזימון שהופקעה ממנו. ואף אם לא יאכל עמהם, יש מקום לומר שאם יענה עמהם לזימון, יקיים מצוותו (ע' באו"ה קצד, א, 'וכן', וכ"כ בברכ"ה ח"ב ו, 29).
כתבתי שאם אחד מהשלושה טעה ובירך ברהמ"ז, אף שהוא הפסיד את מצוותו, מכל מקום הואיל ונותרו שניים שעדיין חייבים בזימון, יכולים השניים לזמן עמו. ויש להוסיף שגם אם היו חבורה של ארבעה, ושניים טעו ובירכו, יכולים השניים הנותרים לזמן עם אחד מהם. ואפילו אם רוב בני החבורה שהיו שם בירכו, אם נותרו שניים שלא בירכו, יכולים לצרף עמהם אחד ולזמן (באו"ה קצד, א, 'אחד').
ג,ד – שאין היחיד שהתוועד עם חבריו יכול לצאת לפני הזימון
אמנם לדעת הב"ח ומ"א, דעת רב האי גאון, שאם היחיד צריך לצאת, אינו צריך להמתין להם, כי חובת הזימון היא רק אם מסיימים את הסעודה יחד, וכיוון שהוא מסיים לפניהם אינו חייב בזימון. אבל הב"י ר, א, פירש, שכוונת רב האי גאון, שאם היחיד מוכרח לצאת, מותר לו לצאת, אבל כשאינו מוכרח, חייב להישאר, שהואיל והתחילו יחד, התחייב בזימון. וכן פסק בשו"ע ר, א, וכך דעת רובם המכריע של האחרונים (שועה"ר, מאמ"ר, א"ר ועוד, כמובא במ"ב ה). ועיין עוד בהערה 18, שמדברי הב"ח ומ"א, יש סיוע להקל, למי שנצרך לצאת מסעודת החתונה לפני סופה.
ג,ה – בחובת היחיד להצטרף לשני חבריו הרוצים לזמן
להרחבת הדברים: יש לציין כי לדעת רש"י אין האחד חייב להצטרף לשניים, אלא כך נכון מצד דרך ארץ (והסברה כדעת הב"ח ומ"א, שכל זמן שלא סיימו יחד, אין היחיד מחויב בזימון עמהם, וכפי שכתב רש"י בספר האורה). ולדעת רוב הראשונים, היחיד חייב להצטרף לשניים, ולא זו בלבד, אלא שאם אינו רוצה להצטרף, מצרפים אותו בעל כורחו אפילו אינו עונה להם (ראב"ד, מאירי, רא"ה ורשב"א). וכך נפסק בשו"ע ר, א.
ואם השניים אינם חייבים לצאת, אלא רק רוצים לברך וללכת, מתר"י והרא"ה משמע שאין היחיד מחויב להצטרף עמהם, ואילו מרוה"פ ושו"ע ר, א, משמע שגם בזה חייב להצטרף. ולרש"י גם בזה מצד דרך ארץ ראוי שיצטרף. ובבאו"ה 'שאכלו כאחד' נשאר בצ"ע אם יוכלו לכוף את היחיד להצטרף עמהם.
ג,ו – הצמדת הזימון לברהמ"ז
הרחבה להערה 4: לכתחילה יש להצמיד את הזימון לברהמ"ז, והיסוד לכך פשוט, שעל ידי כך אכן הזימון מהווה הכנה לברהמ"ז.
ויש להוסיף שנחלקו הראשונים בדין אדם שהצטרף לזימון באמצע סעודתו. לדעת רב האי גאון, ראב"ד, ר"ח, רשב"א ואו"ז, אם ירצה להמשיך לאכול עליו ליטול ידיים ולברך 'המוציא', וכדין בני חבורה שעקרו לקראת חתן שצריכים ברכה למפרע על מה שאכלו, וכשחוזרים צריכים ברכה לכתחילה (וע' שו"ע קעח, ב). ובעלי דעה זו נחלקו האם יצאו ידי חובת ברכת 'הזן' או שכאשר יבואו לברך ברהמ"ז יצטרכו לאומרה מתחילתה.
אמנם מנגד דעת בה"ג, רא"ש, תר"י, שבה"ל ועוד ראשונים, שיכול להמשיך לאכול בלא נטילה וברכה, כיוון שלא עקר ממקומו ולא הסיח דעתו. והב"י כתב שמספק לא יברך, וכך פסק בשו"ע ר, א.
ובבא"ח קורח ט, כתב שמחמת דעת רב האי גאון ודעימיה, כאשר שניים רוצים לסיים, אם אין להם צורך ממש, ימתינו לו, כדי שלא להכניסו לספק הנ"ל.
אמנם מסתבר שאם רק מחמת הספק היה השו"ע מכריע כך, היה ממליץ לזה שהשלים זימון, שלכתחילה לא ימשיך בסעודה, כדי שלא להיכנס לספק ברכות, ומכך שלא המליץ, משמע שהעיקר לדעתו שבשעת הצורך, כשנצרך להשלים זימון, כגון שהם שניים שרוצים לברך, יצטרף וימשיך בסעודתו, וכך משמע מלשונו שם ר, א.
ועיין עוד להלן בהרחבות להלכה יא, בשאלה, האם מי שמצטרף לזימון שלושה בחתונה, מפסיד מעלת הזימון בעשרה שאח"כ.
בעניין מי ראוי לזמן, יעויין בברכות מה, ב, שהיתה הוה אמינא שאם אין שם גדול, לא יזמנו אלא כל אחד יברך לעצמו. ואף שדעה זו נדחתה מההלכה, מ"מ למדנו עד כמה חשוב שהגדול יזמן (ואז נהגו שהוא היה פוטר את השומעים ידי ברהמ"ז).
ד,ב – מדוע רבי כיבד את רב בזימון ולא את ר' חייא שהיה גדול ממנו
לכאורה קשה מדוע רבי כיבד את רב ולא את ר' חייא שהיה גדול ממנו ואף היה רבו, והלא שניהם היו אורחיו. ובשו"ע רא, א, כתב על פי זה שיכול בעה"ב לכבד את הקטן. ועדיין יש לשאול, שאולי בין אנשים שאינם ת"ח יכול המארח לבחור את הקטן, אבל כאשר הדבר נוגע לכבוד תורה, מדוע לא יהיה חייב לכבד את הת"ח, ומדוע רבי לא כיבד את ר' חייא? ואפשר לומר שרבי היה רבו של ר' חייא ולכן לא היה צריך לכבדו. ואולי רצה רבי לחנך ולעודד את רב, ובמיוחד שהכיר בו שיגדל להיות אחד מגדולי הדורות, וכבר בצעירותו רצה לכבדו. בנוסף לכך, רבי חייא היה דודו של רב, ואולי לא חשש רבי שר' חייא ייפגע מכך שמכבדים את קרובו ותלמידו. עוד אפשר לומר, שר' חייא היה בן בית אצל רבי, ועל כן ברכת האורח היתה ניכרת יותר כאשר רב אמרה.
זה שהעונים מוסיפים על דברי המזמן, כתב המהר"ל נתיב העבודה פרק יח, ע' קלז, שכך תמיד נוהגים, שהעונים מוסיפים על דברי הקורא, ולכן אח"כ הקורא חוזר אחריהם, כדי שאף בידו תהיה התוספת. והוסיף המהר"ל שלכן נוהגים (למנהג אשכנז) שהמזמן מוסיף "ברוך הוא וברוך שמו", כדי שאף הוא יוסיף על דברי העונים. וכ"כ הפרישה.
ה,ב – דין מי שלא אכל ושמע זימון
לקראת סוף ההלכה: אם לא שמע את המזמן קורא למסובים לברך, אלא רק שמע את המסובים או המזמן עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", עונה 'אמן' (שו"ע קצח, א). אמנם לדעת מ"ב קצח, ז, עפ"י נחלת צבי, פר"ח, מג"ג, גם מי שענה את הנוסח שתקנו לשומע את הזימון, עונה אח"כ פעמיים אמן, פעם אחר המסובים ופעם אחר המזמן. אמנם הזכיר בשעה"צ ו, שדעת לחם חמודות ושכנה"ג שהעונה "ברוך ומבורך" אינו עונה אמן. וכ"כ בכה"ח ו, בשמם ובשם א"ר, פר"ח ויפה ללב. וכך כתבתי.
ומי שלא ענה "ברוך ומבורך", כתבתי שיענה פעמיים אמן, כדברי מ"ב ד, עפ"י דה"ח, ודחה דברי שועה"ר קצח, א, שסובר שאם ענה אמן אחר המסובים, לא יענה שוב אמן אחר המזמן. וצ"ע.
ה,ג – מה יענה מי שאכל או שתה בלא פת
לגבי סוף הלכה ה: מי שאכל כזית או שתה רביעית ושמע שמזמנים בשלושה, למדנו שעונה עמהם בלשון "שאכלנו". אבל אם שמע זימון עשרה, לפמ"ג יש ספק אם יוכל לומר "נברך אלוהינו שאכלנו משלו", והביאו במ"ב קצח, א. ובפס"ת קצח, 4, כתב שמסתימת כמה אחרונים משמע שיענה כנוסח של עשרה.
ואם זה ששמע את הזימון רק שתה מים, כתב בערוה"ש קצח, ב, שאם יש שם שלושה בלעדיו, כשהוא עונה, למרות שרק שתה מים, יענה "שאכלנו". ע"כ. אבל יש אומרים שלא יענה בנוסח "שאכלנו" כפי הדין שאינו מצטרף להשלמת זימון שלושה (הלכה י, 15). וכן נראה לענ"ד.
ו,א – מה התנאים כדי שהשומע את ברהמ"ז מהמזמן יצא ידי חובתו
כאשר אדם מברך לעצמו, אפילו אם יחשוב בדברים אחרים, כיוון שבפועל אמר את מילות הברכה, יצא בדיעבד ידי ברכת המזון. אבל השומע את המזמן, אם יהרהר בדברים אחרים ולא יכוון כלל את ליבו למה שהוא שומע, לא יצא ידי חובת ברכת המזון (ע' מ"ב קפג, כז). ואם כיוון קצת לשמוע, אע"פ שבאמצע הסיח דעתו, יצא, ששומע כעונה, וכפי שביאר בבאו"ה נט, ד, 'עם'. אך כיוון שאינו מהודר, עדיף שכל אחד מהמסובים יברך בעצמו.
עוד בהגדרת הדין כתב בהליכות שלמה (גרשז"א) כב, יא, שאם שמע קול המדבר, אבל לא נתן כלל את ליבו לשמוע את המילים שאמירתם מעכבת (כברית ותורה), מסתבר שלא יצא. ע"כ. ולכאורה כך משמע משועה"ר קפג, י.
אם השומע אינו מבין לשון הקודש, כתב בשו"ע קצג, א, שאינו יוצא ידי חובה בשמיעה. אבל כתב במ"ב ה, שיש פוסקים שסוברים שאם כיוון ליבו לצאת, גם אם אינו מבין את המילים, כיוון שזו לשון הקודש, יצא ידי חובה (בשעה"צ ד: רש"י, ר"י מקורביל, כלבו ורי"ו). וכן נהגו רבים (בעיקר נשים) לצאת ידי ברהמ"ז בשמיעה בלא הבנת המילים.
ו,ב – לכתחילה יש להקפיד שהמזמן יאמר את ברכת 'הזן' בקול
כך כתבתי בהלכה כדי לחשוש לדעת רב ששת כמובא בהערה 9. ולכאורה יש לשאול, שאם המצטרף לזימון שומע את ברכת 'הזן' אולי הוא יוצא ידי חובת אמירתה, ואיך אח"כ יברך שוב מתחילת ברהמ"ז. וכל השאלה אליבא דרב ששת, כי לרב נחמן והפוסקים כמותו, אין ברכת 'הזן' שייכת לזימון.
הרמ"א כתב, שאם התכוון להמשיך לאכול לחם, יצטרך אח"כ לברך שוב את ברכת 'הזן'. ואפילו אם רק תכנן לאכול לחם, יחזור לברך מברכת 'הזן', שמסתמא לא כיוון לצאת ידי חובת ברכת 'הזן' של המזמן. אבל אם מתכוון לאכול מאכלים אחרים בלבד, יצא ידי חובת ברכת 'הזן', וכשמברך ברכת המזון, ימשיך מ'נודה' (באו"ה 'לחזור'). אולם למעשה, אין מתכוונים כיום לצאת ידי חובת ברכת 'הזן' בשמיעתה מפי המזמן, וכשאין מכוונים לכך, גם רב ששת מודה שאין השומעים יוצאים ידי חובתה, וממילא יצטרכו לברך אח"כ את ברהמ"ז מתחילתה לכל הדעות.
ו,ג – להערה 8 – עניית אמן אחר 'הזן'
ביחס למנהג אשכנזים שעונים אמן אחר הברכות שאומר המזמן, ובמיוחד אחר ברכת 'הזן'. עיין 'וזאת הברכה' 131, בשם הרב אלישיב, שמי ששכח והתחיל בברהמ"ז בלא זימון, עדיף שלא יענה אמן אחר ברכת 'הזן' של המזמן, כי יהיה לו בזה הפסק. אך הנוהגים כן אינם צריכים לשנות מנהגם.
ו,ד – שגם למנהג ספרדים נכון שהמזמן יאמר את ברכת 'הזן' בקול
כתבתי שגם למנהג ספרדים עפ"י שו"ע ר, ב, טוב שהמזמן יאמר בקול את ברכת 'הזן' ושאר המברכים יאמרו עמו מילה במילה. וזאת משום שבעצם כך טוב לנהוג לפי השו"ע בכל ברכת המזון, כפי שנתבאר בהלכה, וממילא מדוע שלא ינהגו כך לכל הפחות בברכת 'הזן', שי"א ששמיעתה מעכבת את הזימון. ק"ו כאשר אוכלים בני עדות שונות יחד, שנכון שיתרגלו שהמזמן אומר בקול את הברכה הראשונה, שזה מנהג טוב לכולם. מה עוד שגם לחלק מפוסקי הספרדים, כמו בא"ח קרח ט, כך צריך לנהוג.
ו,ה – זימון על ידי רמקול
הרחבת מקורות להערה 10: מרן הרב באורח משפט מח, כתב על שמיעת קדושה וקדיש על ידי מיקרופון, שהשומע צריך לענות, ורק לעניין שופר יש קפידא שאינו יוצא בקול הברה. וכדעה זו הביא ביחו"ד בשם שו"ת הים הגדול כט, ובהלכה למשה ו, עב. בתחומין כו, ע' 457, כתב הרב אורנשטיין, שבכל אופן תהליך השמיעה כולל הפיכת גלי הקול לאותות חשמליים במוח, ועל כן גם אם זה נעשה לפני כן – יצא. לעומת זאת החמירו: מנח"י ג, לח, טז; ציץ אליעזר ד, כו, ב; תשובות והנהגות ג, עט.
כהרחבה להערה 12, אזכיר תחילה את לשון הר"ן מגילה ו, ב, 'מתניתין': "דשאני התם דעל ידי צירוף איכא שינוי במטבע ברכה, דאיכא זימון דהוי שנוי במטבע ברכת המזון, וכיוון שניכר צירופן עם אנשים איכא למיחש לפריצותא".
ואזכיר גם דברי הריטב"א, שממנו משמע שאשה יכולה לזמן כאשר היו שם שלושה גברים, וז"ל בהל' ברכות פרק ז, ב: "נשים חייבות בברכת המזון מן התורה, ולפיכך אשה מברכת לאיש על ידי זימון או אם הוא עם הארץ להוציאו ידי חובתו כדרך שהאיש מוציאו. וכן נשים מזמנות לעצמן וכן יוצאות בברכת האיש שמוציא אותן כשיש זימון בזכרים זולתן. אבל אינן מצטרפות עם הזכרים להשלים להם לזימון משום פריצותא".
גם בחזון איש או"ח ל, ח, מעלה אפשרות שאשה תוכל לזמן לגברים, וז"ל: "וכתב בב"י סי' קצ"ט בשם הר"ן, שאם יש שלושה אנשים, אז מצטרפות גם הנשים בזימון, כיוון שאין הברכה באה בצירוף אנשים ונשים – ליכא קפידא בצירופן. ולפי זה, יש לפרש ההיא דלעיל (שאשה יכולה להוציא איש) כהאי גוונא, דלכאורה נראה דגם הנשים רשאות לזמן כהאי גוונא אם אין אנשים בקיאין".
יש לציין כי לדעת ר' יהודה הכהן ור' שמחה, אשה מצטרפת לשני גברים. וכפי הנראה דיברו על קרובת משפחה כדוגמת אם הבית, וביארו שדברי המשנה שנשים אינן מצטרפות, הכוונה לשתי נשים וגבר. אבל דעת שאר הפוסקים, שבכל מקרה אשה אינה מצטרפת לגברים (רמב"ם, מהר"ם, ר"ן ותר"י). והטעם, "משום פריצותא" (מאירי, ריטב"א ור"ן).
בבאו"ה קצט, ג, 'מזמנין עליו', כתב בשם שיטה מקובצת שעמי הארץ שאוכלים יחד חייבים לזמן. ושם הביא גם מקור מתוס' (חגיגה כב, א, 'כמאן'). בנוסף לכך גם הריטב"א ברכות מח, א, סובר שעמי הארץ שאכלו מאכלים כשרים חייבים לזמן, וכ"כ המאירי ברכות מז, ב. ומכוח זה ביארתי שאי צירופם של עמי הארץ הוא כמין מחאה כלפיהם, ושאין ראוי לבני תורה להתחבר לעם הארץ בסעודה שמקרבת את הלבבות. וכך משמע במאירי.
ח,ב – צירוף מי שאוכל מאכלי איסור
הרחבה לסוף הערה 13: האוכל מאכלים שאינם כשרים, אינו רשאי לברך על אכילתו (עיין יב, י), וכמובן שאינו מצטרף לזימון, וכדברי חכמים במשנה (ברכות מה, א), שהאוכל טבל מדרבנן אינו מצטרף לזימון (שו"ע קצו, א). ושני טעמים לכך: א' שאין התוועדות על דברי איסור. ב' כיוון שלרוה"פ אינו רשאי לברך על אכילתו, אין המזמן יכול לומר לו "נברך שאכלנו משלו".
וגם אם אכלו במזיד מאכלים כשרים בזמן שאסור להם לאכול, כגון לפני קידוש, אף שהם חייבים לברך על אכילתם, אינם מצטרפים לזימון עפ"י הטעם הראשון. אבל אם אכלו בשוגג מצטרפים (אג"מ או"ח ח"ד, סט, וברכת ה' פ"ו, כ. וברבבות אפרים ו, עז, סובר שגם אם אכלו במזיד מצטרפים לזימון שהרי חייבים לברך ברכה אחרונה).
כתב ערוה"ש קצו, ג: "ונ"ל דאם אכל לחם עם בשר של איסור גם הרמב"ם מודה שיברך על הלחם שאין בו איסור ולמה לא יברך עליו". וכ"כ בפס"ת קצו, ד, שכל שאכל כזית היתר מצטרף לזימון. (וכעין זה כבר כתב המאירי ברכות מז, א, שרק כאשר עיקר סעודתו באיסור אין מזמנים עליו).
ונ"ל שאפשר לקבל דבריהם רק אם אכלו את האיסור בשוגג, אבל אם אכלו אותו במזיד, אפילו רק לתיאבון, אין ראוי להצטרף עמהם בסעודה. כי אף אם נקבל שכיום אין למחות בעמי הארץ שלא יתרחקו, מ"מ לא יעלה על הדעת לשבת איתם יחד כשהם אוכלים איסור.
כתב ברכת ה' ח"ב ו, 90, שלמנהג ספרדים מצרפים קטן בתנאי שאכל כזית דגן, ואף שרבים סוברים שגדול מצטרף אם אכל כזית ירק, בקטן שממילא נחלקו אם מצטרף, אין להקל אלא אם אכל לפחות כזית דגן. וצ"ע למעשה.
כתב שכנה"ג, שלכל הדעות אין לצרף קטן לברהמ"ז בשבע ברכות, והובא בכה"ח קצט, לא.
ט,ב – במנהג ספרדים – מאיזה גיל מצרפים קטן
במנהג ספרדים נחלקו מאיזה גיל מצרפים את הקטן שיודע למי מברכים, יש אומרים שאף כי הרמב"ם כתב כבן שבע שמונה, כיוון שהרי"ף כתב כבן תשע עשר, אין לצרף קטן מתחת לגיל תשע. שכן למדנו שיש אומרים שאין מצרפים קטן כלל, וא"כ גם כשפוסקים שמצרפים קטן, מ"מ אין לצרף קטן ששנוי במחלוקת (ברכ"י קצט, ד, בא"ח קרח יא). ויש אומרים, שדברי הרי"ף והרמב"ם נאמרו על מה שמצוי, שקטנים כבני שבע עד עשר מבינים היטב למי מברכים, אבל אם יהיה קטן שיבין בגיל שש, אף אותו יצרפו. אבל לפני כן, כיוון שלא הגיע לגיל חינוך אין מצרפים (ריב"ש, רי"ד והב"י). וכך נהגו בני ספרד (כנה"ג, מאמ"ר, ברית כהונה, יחו"ד ד, יג, אור לציון ח"ב יג, יא, הרב אליהו).
יש שביארו שמי שמברך מעצמו באופן קבוע על כל אכילה, הגיע כבר למדרגת "יודע למי מברכים" (שו"ת שלמת חיים קצז, הרב בקשי דורון בבניין אב א, ח, והרב נויבירט בס' חינוך הבנים למצוות כא).
ועיין עוד בפניני הלכה תפילה ב, 7, שלדעת רובם המכריע של הפוסקים אין מצרפים קטן למניין, שכך דעת רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, רא"ש ועוד רבים. ולר"ת ורז"ה מצרפים בשעת הדחק. ונטיתי לדברי האג"מ או"ח ב, יח, שבמקום של צורך גדול מאוד, שאם לא יצרפוהו המניין עלול להתבטל, מצרפים הקטן למניין. ושלא כיבי"א ד, ט.
ט,ג – בביאור מנהג אשכנז
למנהג אשכנז אין מצרפים קטן על פי דברי הירושלמי, אלא שיש לשאול כיצד יבארו את דברי רב נחמן (ברכות מח, א), שמצרפים קטן, ומסקנת הבבלי שהלכה כמותו. יש מבארים שדברי רב נחמן הם על בן שלוש עשרה שלא הביא סימנים שלמים, שאם יודע למי מברכים מזמנים עליו. ולר"ח כוונת רב נחמן, שמגיל שתים עשרה מצרפים קטן היודע למי מברכים, ולא לפני כן. ולדעת רב צמח גאון אין הלכה כרב נחמן. עיין ברכ"ה ח"ב ו, כה, ובירור הלכה לברכות מח, א.
בקצות השולחן מה, י, כתב, שמכיוון שאוכל הירק פטור מזימון, ממילא אי אפשר לחייב את השניים שאכלו עמו בזימון. ולכן, אף על פי שאם יזמנו יקיימו מצווה, מ"מ אין עליהם חובה לזמן.
אמנם, מדעת רוה"פ מבואר, שעל השניים שאכלו כזית לחם, יש חובת זימון (א"ר קצד, א, מאמ"ר קצד, ג, ברכ"י קצד, א, מג"ג כמובא בבאו"ה קצד 'אחד', כה"ח קצד, ה, וכן מדויק בפמ"ג קצז, א"א יא).
וכתב במקור חיים (לחו"י קיצור הלכות על סעיף ב), שמכיוון שהשניים שאכלו כזית לחם חייבים בזימון, חייב אוכל הירק לזמן עמהם, כדי שלא לבטל אותם מחובתם. אבל אם אכלו ארבעה אנשים יחד, רשאי אחד מאוכלי הירק לברך ברכה אחרונה וללכת, מכיוון שאינו גורם לביטול הזימון. גם שועה"ר קצז, ז, וא"א בוטשאטש כתבו, שאין לאוכל הירק לברך קודם שיזמנו בני חבורתו. וכ"כ בפס"ת קצז, ג. ועיין ברכ"ה ח"ב ו, 85, 132, ושעה"ב ה, הערה יז. ונראה שהאיסור לאוכל הירק לצאת דומה לאיסור למי שמשלים מניין בתפילה, שאע"פ שהוא כבר יצא ידי חובתו, אסור לו לצאת באמצע העניין (רמ"א נה, ב, מ"ב יב).