קטגוריה: פרק יב – היתרי עבודה במועד

א,א – מי שאין לו מה לאכול

כתב בשדי חמד מערכת חול המועד ס"ק יג, שלא חייבו את שכניו של מי שאין לו מה לאכול לספק לו מזונו כדי שלא יצטרך לעבוד. ואינו דומה לאבל שחייבו את שכניו לעזור לו כדי שלא יצטרך לעבוד (יו"ד שפ, ב), מפני שאין להאשים את האבל שלא הכין לעצמו את מזונותיו, משא"כ לחול המועד צריך להתכונן. ועוד שאבל הוא מצב נדיר ואילו חול המועד חוזר מדי שנה פעמיים. ומ"מ מצווה לתת לעני כל צרכיו. ע"כ. והובא בשש"כ סח, הערה נט.

א,ב – האם מי שיכול להשיג הלוואה רשאי לעבוד

כתבתי: "ורק אם הוא מקפיד תמיד שלא לקחת הלוואות ולא להיות במינוס, מותר לו לעבוד לצרכי אכילתו בחג". כתב בבאו"ה תקמב, ב, 'על ידי', שאפשר שאם הוא יכול להשיג הלוואה – אסור לו לעבוד. וכן מסתפק בזה בא"א בוטשאטש. ובקול סיני לגרע"י התיר. ועיין בחוהמ"כ ט, יז, שהזכיר את הדעות. וכתב בהערה מא, שמ"מ מי שרגיל לקחת בכל השנה הלוואות אין לו להתחכם בחוה"מ ולטעון שאינו רוצה לקחת הלוואה. וכ"כ בפס"ת תקמב, ד, 18, וכך כתבתי.

מותר לאדם לבצע פעולות מסחריות כדי לספק עבודה לפועל שאין לו מה לאכול (שו"ע תקלט, יב). עוד עיין בשש"כ סח, הערה נט, בספקו של רשז"א האם מותר לבעל הבית לתת לפועל שאין לו מה לאכול קצת מלאכות הכרחיות, כגון לגזור בד, כדי שהפועל יוכל לעבוד.

ג,א – לשכור פועלים לפני החג כדי שלא יצרך להציל עסקו במועד

דייק חזו"א (סו"ס קלה), מדברי הרא"ש (ב ,א), וכ"כ רשז"א (שש"כ סו, הערה קנג), שאם זו מלאכה שהוא רגיל לעשות תמיד בעצמו, ואירע לו אונס לפני החג שלא יכל לעשותה, אם היה יכול לשכור פועלים ולא שכר, הרי זה מכוון מלאכתו למועד.

אמנם הביא שם בשש"כ מאשל אברהם בוטשאטש (סו"ס תקלט), שאין צריך על פי שורת ההלכה לחפש תחבולות לפני החג כדי שלא יהיה דבר אבד ולא יצטרך לעבוד, גם אם בתחבולה אין כל גרם הפסד. והביאו בחוהמ"כ ב, הערה קמג, אלא שציין שדבריו לעניין תחבולה הם למניעת מסחר ביי"ש במועד, ויתכן שלגבי מלאכה יחמיר להצריך תחבולות. אבל הביא מהריטב"א, שאם הטועהו פועלים, למרות שהיה יכול להוסיף להם על שכרם, ולמנוע מעצמו את הצורך לעבוד במועד, נחשב כאנוס וכמי שלא כיוון מלאכתו למועד. והרב עזריאל (ב, יז) כתב בהתחשבו בדעות השונות: "מן הראוי להוציא הוצאות, ואף לשכור פועלים נוספים, כדי להספיק כל העבודה הנדרשת לפני החג".

ולענ"ד נראה, שאם זו מלאכה שרגילים לשכור עבורה פועלים, אזי חובה עליו לשכור פועלים לפני החג ולא לעשותה בעצמו בחינם בחוה"מ. ואין זה דומה למקרה של הריטב"א, מפני שהוא דיבר על מי שכבר סיכם עם פועלים שיעשו את עבודתו, והם לא עמדו בסיכום, ואם בעל הבית ייכנע להם, יזיק למעמדו לטווח ארוך. ולכן אינו נחשב כמכוון מלאכתו למועד.

אבל אם הוא אינו רגיל לשכור פועלים, והדבר קשה עליו, לא מפני עלות עבודתם היומית אלא מפני שקשה לו להשיג פועלים ולהסביר להם את העבודה, ונוצר צורך ייחודי לעבוד באותה תקופה כדי למנוע הפסד, גם אם לא שכר פועלים לפני החג, אין זה מכוון מלאכתו למועד.

ג,ב – עבודה שזמנה דווקא בחול המועד כתיקון רכב הסעות

יש אומרים שכאשר יש סיבה שזמן העבודה נופל דווקא בחול המועד, כגון רכב הסעות שעובד בכל ימות החול, והזמן היחיד שאפשר לבצע בו תיקונים תקופתיים בלא הפסד משמעותי הוא בחול המועד, מפני שאז אין צורך להסיע עובדים, כאשר הצורך גדול, מותר לבצע את הטיפולים שלו בחול המועד. וכ"כ חוהמ"כ ב, צח, בהוספות. ובפס"ת תקלח, א, כתב שאין זה נחשב למכווין מלאכתו למועד, אבל למעשה יש להתייעץ עם מורה הוראה. ויש שאסר כי זה נחשב מניעת רווח, וכ"כ שמה"כ ו, כט.

ונלענ"ד שכאשר אין הכרח גמור, בוודאי שאין להקל. וגם כשיש הכרח, צריך עיון אם אפשר להקל, שבפשטות זה נראה כמניעת רווח. ועל ידי גוי במקום של הכרח וכשמוסר לו את הרכב לפני המועד – אפשר להקל.

ד,א – סדרי עדיפויות במלאכת דבר האבד

כתב הרב עזריאל אריאל (מועדי שדה ב, כא) שכך הוא סדר העדיפות במלאכת דבר האבד: א) על ידי פועל יהודי שאין לו מה לאכול. ב) גוי. ג) בעל הבית עצמו. ד) יהודי בחינם. ה) יהודי בשכר.

ה,א – מעסיק המשלם לעובדיו גם על ימי המועד (הרחבה להערה 4)

כתב שערי תשובה סימן תקלז: "כתב ברכי יוסף בשם מהר"מ פרובינצאל בתשובה כת"י, להדפיס ספרים בחול המועד, אף שיש לו פועלים שפסק להם שכרם קבוע בין אם יהיה לו פעולה בין אם לא יהיה לו, לא מיקרי דבר אבד בשביל שמאבד שכר פועלים, מאחר שמלאכת הדפוס עצמה אינה דבר האבד". והביאוהו השדי חמד (מערכת חוה"מ) וכה"ח ג. וכ"כ בשו"ת זרע אמת ג, נו. כלומר, לדעתם התירו מלאכה בדבר האבד רק כאשר גוף המלאכה שהוא עושה בה מלאכתו נפסדת.

אולם רבים חלקו, שכל שעל ידי המלאכה יהיה ניצול מהפסד הרי הוא בכלל דבר האבד והותרה המלאכה אף שאין המלאכה נעשית בגוף דבר האבד. והביאו ראיה מהשו"ע תקלז יג: "אישות ועכברים שמפסידים בשדה אילן מותר לצודן כדרכו, שחופר גומא ותולה בה המצודה". ומבואר שהמלאכה נעשית בקרקע ולא באילן שהוא האבד. וכ"כ שו"ת דברי מלכיאל ב, ק, ושו"ת מהרש"ג ב, עח. וכ"כ ערוה"ש לענין אבלות יו"ד שפ, ו: "תניא בשמחות, אבל כל שבעה ימים אסור לעשות מלאכה… לבד בדבר האבד. ולכן נלע"ד דבעל מלאכה המחזיק פועלים ומשלם להם יכולים לעשות מלאכתו בביתו אפילו מיום הראשון, שהרי אין לך דבר האבד יותר מזה שמשלם להם מכיסו בעד כל יום או שמספיק להם מזונות מכיסו, וזהו הפסד גמור… וכן נראה להורות". וכ"כ הרב פיינשטיין (מובא בחוהמ"כ ט, הערה סז), חזו"ע עמ' קפב ושש"כ סז, יב.

ורשז"א (שש"כ סז, הערה מ) פקפק על סברא זו, משום שימי חוה"מ קבועים וידועים מראש ולא באים במפתיע, וכמו שבית החרושת סגור בשבת ויו"ט, כך יהיה סגור גם בחוה"מ, ועל בעל הבית לקחת בחשבון מלכתחילה את השכר שצריך לשלם במועד.

ומ"מ, כשהפועלים הינם גוים ניתן יותר להקל בזה (שו"ת מהרש"ג שם).

כיום במדינת ישראל אפשר על פי החוק לקבוע מראש עם העובדים שיצאו לחופשה בימי חול המועד. ונראה שאם התרשל ולא סיכם איתם על כך, יש מקום להורות כדעת המחמירים, מכיוון שהיה יכול לסכם עימם מראש שלא יעבדו, ומשלא סיכם הרי הוא כמכוון מלאכתו במועד. ובמקום של הפסד גדול מאד, ישאל שאלת חכם.

ה,ב – כפייה לעבוד בחול המועד

כתב רשז"א (שש"כ סז, הערה לב): "נראה שאם אחד כופה לישראל לעבוד אצלו להנאתו בחוה"מ, שאפילו אם מאיים עליו להפסיד ממונו, מ"מ אין זה קרוי דבר האבד, ודינו כמי שכופה להנאתו לעבור על דברי תורה או דרבנן (עיין יו"ד קנז, א, ברמ"א ובאור הגר"א ד). ומה שמותר בגלל חשש של פיטורין או הפסד לקוחות (שו"ע תקלט, יג, ועוד), היינו מפני שזה חשיב כפסידא דממילא, ואע"ג דלעבור על איסור דרבנן ודאי אסור בכהאי גוונא, מ"מ בחוה"מ שפיר שרי". וכ"כ שו"ת מהר"ש ענגיל ד, פג, ושו"ת מהר"י שטייף רפ, שמותר לפועל המאוים בפיטורין לעבוד בחוה"מ. והוסיף מהר"י שטייף שמותר לפועל לקבל עבודה שנתית אפילו באופן שיודע שכשיגיע חוה"מ יצטרך לעבוד מחשש שיפוטר, ואין זה נחשב מכווין מלאכתו למועד.

ונראה שיש לבאר, שאיום בפיטורין הוא הפסד שכיח שנובע מתוך כורח העבודה לדעת המעסיק, ולכן לפועל הוא בכלל היתר דבר האבד. אולם איום חיצוני להפסיד ממונו אם לא יעשה עבורו עבודה, הוא כסתם כפייה על המצוות.

ו,א – מכירת מזון בפרהסיא

בעבר רוב האנשים הכינו את המאכלים בעצמם, ובחנויות המזון מכרו מוצרי גלם לצורך מספר ימים, ואם היו פותחים את החנויות בחול המועד כדרכן, היה נראה שעושים מסחר שלא לצורך המועד, ולכן הורו חכמים לפתוח את חנויות המזון בצנעה. ובערב שביעי של פסח פתחו את חנויות המזון כדרכן, כי הכל ידעו שהקניות לצורך החג. ובערב שמיני עצרת, אף הורו לעטר את השוק בפירות, כדי לכבדו שהוא רגל בפני עצמו (מו"ק יג, ב; שו"ע תקלט, יא; מ"ב לז). אבל כיום שרגילים לקנות מוצרי מזון מדי יום או ימים ספורים, מותר לפתוח חנויות מזון כדרכם. ורק חנויות לממכר סיטונאי צריכות לפתוח בצנעא. וכעין זה כתבו בחוהמ"כ י, ו, ופס"ת תקלט, ה, 21, אלא שהחמירו בדברים שנמכרים לזמן רב, כתבלינים יבשים ומעובדים, ואין לדקדק בזה, אלא כל שעיקר החנות נועדה למזון לצרכים יומיומיים, מותר לפותחה בפרהסיא.

ו,ב – כתיבה לצורך מכירה בחול המועד

כאשר מותר לבצע את המכירה, מותר לרשום אותה בקופה כנדרש בחוק ולהדפיס עליהם חשבונית. לגבי הכתיבה בקופה, כבר למדנו שהיא נחשבת כמלאכת הדיוט (יא, יג, יח). ואמנם כתיבת עבודה במחשב כדוגמת דו"ח של רואה חשבון נחשבת מלאכת אומן, ולכאורה כל רישום בקופה מועיל לניהול החשבונות (יא, יג, יט). אלא שהולכים אחר הכוונה, והמגמה כאן היא למלא את דרישות החוק ולא ניהול החשבון הכולל, כי מצד המוכר היה מספיק לרשום בכתיבת הדיוט את מכירותיו.

ולגבי הדפסת החשבונית, למדנו שיש סוברים שהיא מלאכת הדיוט, שהותרה לצורך המועד, ואפשר לסמוך עליהם (לעיל יא, יג, טו). ואם מדובר במוצרי מזון או דבר האבד, אזי גם מלאכת אומן מותרת. עוד אפשר לומר, שההדפסה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי המגמה למלא דרישות החוק ולא להדפיס.

וכ"כ למעשה בשש"כ סז, לג, והוסיף בהערה קנד, סברה להיתר, שאחר שהותר לו לסחור, אם הדבר גורר מלאכה – היא מותרת, כשם שלאחר שהתירו קניית יין, אם צריך להכין להם חביות – מותר (שו"ע תקלט, ט, ומ"ב ל).

ו,ג – מכירה לגוי וליהודי שקונים באיסור

במקום שעיקר הקונים יהודים, אם בא גוי – מותר למכור גם לו (מ"א תקלט, י). אלא שהמ"א התיר מפני שדעתו כדעת הראשונים שסוברים שהאיסור הוא לסחור בפרהסיא, היינו לפתוח חנות בפרהסיא, אבל אין איסור לסחור בצנעה, וממילא אם כבר הותר לו לפתוח את החנות בפרהסיא, מותר גם למכור לגוי. אולם רוב הראשונים והאחרונים סוברים שאיסור מסחר גם בצנעה (וכ"כ בשעה"צ כב למעשה עפ"י א"ר, מאמ"ר ובגדי ישע). ואע"פ כן העתיקו האחרונים את דברי המ"א להלכה (מ"ב תקלט, לג). ומן הסתם התירו מפני דרכי שלום. וכן מבואר בחוהמ"כ י, נז, הערה קסו.

כעקרון אסור למכור ליהודי שקונה בלא היתר, שכן ההלכה שכל מסחר שאינו לצורך המועד או דבר האבד אסור (ב"י ושו"ע תקלט, א, והאחרונים שהוזכרו לעיל). אולם כתב בפס"ת תקלט, 24, שאין צורך לשאול את הקונה מדוע הוא קונה דווקא עכשיו. ע"כ. ולרב פיינשטיין כשם שמוכרים לגוי מפני דרכי שלום, כך מוכרים לחילוני מפני דרכי שלום (הובא בחוהמ"כ י, הערה קסז).

ו,ד – פתיחת חנות בצנעה והדין כשאי אפשר

לצורך מזון כבר כתבתי שמותר לפתוח חנות בפרהסיא, ואת שאר החנויות ככלל אין פותחים. ואם נוצר צורך פותחים בצנעה, וכפי שמבואר בגמרא מו"ק יג, ב: "חנות פתוחה לסטיו – פותח ונועל כדרכו, פתוחה לרשות הרבים – פותח אחת ונועל אחת", וכן בשו"ע תקלט, יא.

כאשר אין דרך למכור בצנעה, אם מדובר בדבר האבד, אפשר למכור בפרהסיא, שכך למדנו בגדרי מלאכת דבר האבד, שעדיף בצנעה, אבל בשעת הצורך אפשר גם בפהרסיא, כמבואר במו"ק יב, ב; ורמ"א תקלח, ב. וכ"כ לגבי מסחר בחוהמ"כ י, ה.

ובשיטה לתלמיד ר"י מפריש, סובר שיש מקרים שאין צורך למכור בצנעה. למדנו במשנה מו"ק יג, א: "אין לוקחים בתים, עבדים ובהמה אלא לצורך המועד". ובתוספות ('אין לוקחין') הסתפקו אם לבצע את המכירה בצנעה כמו במוכרי פירות כסות וכלים. ובשיטה לתלמיד ר"י מפריש כתב: "ולעיל גבי בתים ועבדים לא שייך למיתני בצינעא, דכל הנך דלעיל, דרך העולם הוא לקנותם בפרהסיא כדי שיודע המקח לרבים ויתקיים".

אמנם גם בשעת הדחק אם אפשר, טוב להכין לפני החג שלט, שבו יהיה כתוב שהמכירה לצורך המועד.

ז,א – היתרי מלאכה בהפעלת חנות לצורך דבר האבד

לכתחילה כאשר פותחים חנות משום דבר האבד, שמא יפסיד לקוחות, יש להיזהר מעשיית מלאכות שאיסורן מהתורה, כגון חיתוך בד לפי מידה (באו"ה תקלט, ה, 'אינו'). ובשעת הדחק, אפשר להקל במלאכות שאין בהן טורח רב, שהואיל ואובדן לקוחות באופן שייווצר הפסד גדול לטווח ארוך הוא 'דבר האבד', כל מלאכה מותרת. ועיין בפס"ת תקלט, ג, 12.

ז,ב – מכירה של צרכי המועד לחילוניים

במקום שרוב הקונים גויים, אין למכור, אלא אם כן יש חשש של דבר האבד (חוהמ"כ י, נז, עפ"י הרב פיינשטיין; פס"ת תקלט, ו). וכך דעת הרב פיינשטיין לגבי חנות שמוכרת ליהודים חילוניים (שם).

נראה שבשעת הדחק כאשר הקונים הם יהודים חילונים ורוב המכירות שבחנות יכולות להועיל לשמחת המועד, בשעת הדחק בחשש הפסד גדול לטווח ארוך, מותר לפתוח להם את החנות, ויתלה שלט שהחנות פתוחה לצורך המועד בשעות אלה ואלה.

ומעין זה כתב בשש"כ סז, הערה קלו, שיכול למכור ליהודים חילונים מוצרים שהם לצורך המועד, ולפחות יקיימו בזה מצוות עונג יום טוב.

ז,ג – בעל חנות המשלם שכירות ומיסים על חנותו (הערה 5)

נחלקו האחרונים בדין חנות שמשלמים עליה מיסים ושכר דירה גבוה בלי להתחשב בכך שבימי חול המועד היא מושבתת. בשו"ת דברי מלכיאל ב, ק, התיר משום דבר האבד: "נלע"ד שבעתים הללו ששכירות החנות או בית מכירת יי"ש גדול מאד, וכן הרשיון על זה מהממשלה עולה לדמים הרבה, ועוד יש הוצאות קבועות ותמידיות על עסקים כאלה, א"כ אם לא יעסוק בעסק שלו ודאי שיפסיד מהקרן שישלם בעד שבוע שכר החנות ולהממשלה בלי תועלת".

מנגד, בא"א בוטשאטש תקלט, א, חילק באופן התשלום. אם התשלום שמשלם הוא בחישוב שנתי, אין היתר לעבוד במועד. אבל אם תשלום השכירות או המיסים הוא עבור כל יום ואין מנכים את ימי המועד, מותר לעבוד במועד משום דבר האבד. "וכמדומה שכשאירע אונס ואינו יכול להשלים שנת השכירות אינו משלם רק מה שעד זמן שפסק אז מלמכור, מוכרע מזה שהשכירות נחשב על כל יום בפני עצמו". וכ"כ בשו"ת הרמ"ץ (יו"ד פ, ו).

רשז"א (שש"כ סז, הערה קכא) פקפק על היתר המתבסס על דבר האבד בסוגיה זו, משום "שכל עוד שידע מלכתחילה שכן סדרי החנות, שבלילה היא סגורה, וכן בשבת וביו"ט, ואין זה נחשב לאבד, כן נמי עליו לקחת בחשבון שבחוה"מ החנות סגורה".

ז,ד – מכירות סוף עונה

מכירת סוף עונה בהוזלה משמעותית – נחשבת דבר האבד. וכ"כ שש"כ סז, ל; פס"ת תקלט, ב. כיוצא בזה, מי שצריך לקנות דבר מה, ובחול המועד הוא יכול להשיגו במחיר נמוך באופן משמעותי ממחירו הרגיל, רשאי לקנותו בחול המועד (רמב"ן פסקי חוה"מ; ר"מ פיינשטיין הלכות חוה"מ לה). וכפי שנפסק בשו"ע תקלט, ט, לגבי מי שרגיל לקנות יין בכל שנה. ובתנאי שלא יכל לקנות לפני החג, אבל אם כיוון מלאכתו למועד – אסור (שש"כ סז, ל).

ז,ה – כשמכוונים את המכירות המוזלות לחול המועד והקמת דוכנים

ההיתר לקנות במכירה מוזלת מאד, הוא כאשר המוכרים גויים, או יהודים שנוצר להם הכרח למכור דווקא בחול המועד, כגון שהם בסכנת פשיטת רגל מיידית. אבל כשאין סיבה למכירה המוזלת במועד, זולת הרצון לנצל את ימי החופש של הקונים, אסור לקנות. שאין לך זלזול גדול יותר במועד שמנצלים את הזמן המקודש שלו שנועד לתורה ושמחה, לקידום עסקים. בנוסף לכך, הואיל ולמוכר הדבר אסור, שהרי הוא מכוון מלאכתו למועד, גם לקונה אסור להשתתף בעבירה. זה הכלל, כל ההיתרים משום דבר האבד הם כאשר החנות פתוחה בהיתר, ואם אינה פתוחה בהיתר, הקונה בה מסייע לדבר עבירה, ונעשה שותף בזלזול ציבורי במועד.

וזה שאנשים נמצאים בחופש וחלקם רוצים להרבות בקניות, אינו נחשב סיבה לפתיחת חנויות, מפני שעל כך נצטווינו לשבות בחול המועד ולעסוק בתורה וסעודות שמחה. אבל כאשר אנשים מתאספים לשמחת המועד או בירושלים לשמחת בית השואבה, מותר להקים שם דוכן ולמכור צרכי מצווה וצרכי מועד, וכפי שכתבתי בהלכה ז.

ולגבי חנויות שנמצאות סמוך לאותם מקומות, ומוכרות דברים שיש בהם צורך המועד או צרכי מצווה, יש להקל בצירוף שני שיקולים. א) שהם מוכרים צרכי המועד ומצווה, ומעיקר הדין מותר להם למכור. ב) ההתאספות שם אינה מפני שפנויים במועד, אלא מפני שמגיעים למקומות הללו באופן מיוחד. עוד יש להוסיף, שיש תועלת ציבורית לחזק את צריכת התרבות היהודית, כדי לעודד את היוצרים וליצור אלטרנטיבה ראויה לתרבויות זרות. וימים אלו של חול המועד יכולים להועיל מאד לכך. וכשם שהתירו לצאת על הכלאיים ולחפור בורות (כמבואר בהלכה י), כך יש לעודד מכירת ספרים ודיסקים של שירי קודש בימים אלו.

אבל לגבי חנויות שאין מוכרים בהם צרכי המועד או צרכי מצווה, אין להקל. וכן מובא בפס"ת תקלט, ב, 6.

ז,ו – אובדן זמן ודמי נסיעה נחשבים דבר האבד (הערה 6)

עיין שש"כ סז, הערה קמו, בדעת הרב פיינשטיין, (ועיין לעיל בהרחבה יב, טז, ו, שיש לקנות אצל מי שמוכר בהיתר). ועיין בשהמ"כ ה, כז, שכתב שהפסד זמן לא נחשב דבר האבד, ורק מצד שיצטרך לשלם על הנסיעה התיר לעשות סידורים במועד. עי"ש. ולענ"ד אין הכלל כפי שרצה לדייק, אלא העיקר תלוי בשיעור הזמן, שזמן רב הוא הפסד, וזמן מועט אינו הפסד.

ז,ז – מנהג חסידות שלא למכור ולקנות בחול המועד

גם כאשר מותר מצד הדין לעסוק במלאכה או מסחר כדי להינצל מהפסד, מידת חסידות להימנע מכך. וכן מסופר בתלמוד (מו"ק י, ב) על רבינא שהיתה לו סחורה שיכול היה לקבל עליה בחול המועד סכום מכובד של ששת אלפים זוז. ואף שמצד הדין היה רשאי לבצע את העסקה משום 'דבר האבד', החליט להדר ולהימנע מן המסחר. וסייעו לו מן השמיים ולאחר המועד מכר את אותה הסחורה במחיר כפול. ורצו חכמים ללמדנו בזה, שמידת חסידות להימנע ממסחר גם לצורך 'דבר האבד'. ועוד למדנו, שפעמים מתוך שאדם דואג מדי על ממונו, נדמה לו שאם יימנע מעשיית העסקה בחול המועד יפסיד, ובאמת, אם יתאזר בסבלנות ויכבד את המועד, ירוויח.

וכ"כ ברכי יוסף תקלז, ב: "קהל ועדה מישראל שגדרו שלא ישאו ויתנו בחולו של מועד אף בפרקמטיא אבודה ואף מי שאין לו מה יאכל, ולא לפתוח חנות כלל, יתברכו בן השמים. שאסרו וקבלו כך משום מגדר מילתא. רבינו הרב מהר"י ן' מיגש בבתשובותיו כ"י סי' קמ"ה".

אמנם נראה שכאשר ישנה סבירות גבוהה שההימנעות מן המכירה תגרום להפסד מרובה מאד, נכון שלא להדר, מפני שגם לרווח יש חשיבות, שמפרישים ממנו מעשר וחומש, וגם במה שנותר ניתן לעשות מעשים טובים.

ח,א – צרכי רבים

רק מלאכת הדיוט הותרה עבור צרכי רבים שאינן צרכי הגוף במועד (רשב"א ח"ד שכו; ב"י תקמד, א; רמ"א א). אבל שלא כמו צרכי המועד של יחיד שאסור לשלם עליהם, על צרכי רבים בשעת הצורך משלמים, ואפילו אינן לצורך המועד. וכפי שבארו במו"ק ו, א, שהואיל ושלמו ליוצאים על הכלאיים מכספי הלשכה, רצו לחסוך ושלחו אותם בחוה"מ. הרי ששילמו על מלאכת הדיוט לצורך רבים. וכ"כ פמ"ג (תקמד, מש"ז א), ובאו"ה (א, 'צרכי רבים').

הרא"ש (מו"ק א, ו) ונמוקי יוסף (ב, א, 'גמ") כתבו בשם הראב"ד: "כל אלה, אע"פ שהוא טורח גדול ופרהסיא וכיוון מלאכתו במועד, אפילו הכי התירו, מפני שהוא עסק רבים, וכל צרכי רבים אינם נגמרים כי אם בשעת הבטלה, משום דדמו לקדרה דשותפי, ובשעה שהם בטלים, מתחברים כולם ועושים". וזה הטעם שמובא בכל האחרונים. ובשו"ת הריב"ש תקיא ביאר, שצרכי רבים נחשבים כצרכי מצווה.

ח,ב – הפיקוח על הכלאיים

ביארו חכמים במו"ק ו, ב, על עבודתם של שלוחי בית הדין שבדקו את השדות מכלאיים, שבתחילה כשהיו מוצאים כלאיים (שני מיני זרעים או ירקות מעורבים), היו השליחים עוקרים את המין המועט ומשליכים אותו לפני הבהמות של בעל השדה. והיו בעלי השדות שמחים שתי שמחות, אחת שניכשו את שדותיהם, ואחת שהאכילו את בהמותיהם, ולא היו טורחים לעקור בעצמם את הכלאיים. התקינו שיעקרו השליחים את הכלאיים וישליכו אותם בדרכים. ועדיין היו בעלי השדות שמחים שניכשו את שדותיהם, ולא היו טורחים לעקור את הכלאיים. התקינו שיהיו שלוחי בית הדין מפקירים את השדות שמצאו בהם כלאיים, ומאז נזהרו בעלי השדות שלא יהיה כלאיים בשדותיהם (מו"ק ו, ב). יש לציין שלאחר הפקרת השדה, שוב אין בעל השדה עובר באיסור, שאין איסור כלאיים בשדה הפקר.

ח,ג – התשלום לשליחי בית הדין

כתב בא"ר תקמד, ו, שלאחר התקנה האחרונה לא נתנו שכר לשליחי בית הדין הואיל וכבר לא היו צריכים לעקור הכלאיים. ובכך יישב את קושיית התוספות יו"ט (מו"ק א, א) על הרמב"ם שלא הזכיר ששילמו מכספי הלשכה לשלוחי בית דין שיצאו על הכלאיים. ואפשר לומר שלשיטתו היו מוכנים לצאת בחינם, הואיל ולא הוצרכו לעבוד בעקירת הכלאיים.

אבל נראה שבכל אופן חייבים שנציג בית דין יצא לשדות ויקבע אימתי יש בשדה כלאיים כדי להפקירה, שאם לא כן, כל אדם יטען שיש בשדה חבירו כלאיים, ויאכיל ממנה את בהמתו. ובברכ"י תקמד, א, מבואר שגם לאחר התקנה האחרונה יצאו שליחי בית דין להפקיר את השדות, וקיבלו על כך שכר.

התשלום לשליחי בית דין ניתן מתרומת הלשכה (מו"ק ו, א). והתרומות שניתנו ללשכה (מחצית השקל) נועדו לקרבנות הציבור, וחלקם נועד לצרכי מצווה של רבים, כמבואר בכתובות קו, א-ב. ובארו תוס' (מו"ק ו, א, 'מתרומת') שאין בהם קדושה מפני שלב בית דין מתנה עליהם. ויש מי שאמר שהם נתנו ממותר הלשכה, היינו מהכספים שנשארו מהשנה הקודמת, שכבר אין בהם קדושה (תלמיד רבנו יחיאל מפאריש).

ט,א – דעת המקלים בצרכי רבים גם כשיש מנהיגות חזקה

יש סוברים שגם כשיש מנהיגות חזקה מותר לעשות את מלאכת הציבור בחול המועד למרות שאין הכרח לעשותה דווקא בחוה"מ (ערוה"ש תקמד, ו). אבל העיקר שרק מפני ההכרח שבדבר הקילו לעשות מלאכת הדיוט לצרכי הרבים. וכפי שכתבו הרא"ש (מו"ק א, ו) ונמוקי יוסף (ב, א, 'גמ") בשם הראב"ד, שההיתר הוא משום שבלא זאת לא יצליחו לבצע את צרכי הרבים. וכ"כ מ"א תקמד, ג; ח"א כלל קו, ח; מ"ב א; כה"ח ב, ועוד.

ט,ב – תיקון בחדר מדרגות

בחוהמ"כ ח, יז, הביא שתי דעות לגבי תיקון מעלית בבנין רב קומות. בשם הרב וואזנר, שרק אם יש שם חולה או אשה בהריון, שהעלייה במדרגות עלולה להזיק לבריאותם, מותר לתקן במלאכת אומן. ולדעת רשז"א, גם בלא זאת מותר. וצריך לומר שלדעת רשז"א, כיוון שמדובר בצורך של רבים לחסוך את טרחת העלייה במדרגות, צורך זה עלה למדרגת צרכי הגוף במועד. אבל אם זה היה לצורך יחידים, לא היה נחשב כצורך הגוף, כי מניעת טרחה של יחידים אינה צורך חשוב כל כך (אמנם לא ביאר דבריו, ומשמע קצת שרשז"א התיר מלאכת אומן בצרכי רבים גם כשאינם לצורך הגוף, ותימה מפני שמקובל עפ"י הרשב"א שרק בצרכי הגוף מתירים).

למעשה נלענ"ד, שאם הוא צורך ממשי לחולה וכיוצא בו, הרי זה צרכי הגוף במועד, ומותר לתקן במלאכת אומן. ואם אינו צורך ממשי, מותר לתקן רק במלאכת הדיוט, ואם הם רבים, כיוון שיש בזה הנאה לגוף, מותר לתקן במלאכת אומן, וכדוגמת תיקון מרחץ.

אלא שנותר לברר כמה הם רבים שיחשבו צרכי ציבור. בפס"ת תקמד, א, כתב שחדר מדרגות הוא צרכי רבים. ובהערה 1, דן בשאלה כמה אנשים צריכים לגור שם כדי שיחשבו רבים, והעלה אפשרות של עשר נפשות לפחות, ואולי שלוש. וזה לא יתכן כי במשפחה אחת פעמים רבות יש עשר נפשות, ומשפחה אינה נחשבת צרכי רבים. וחשבתי שלכל הפחות צריכים להיות שם עשר משפחות, וכפי שמצינו שעשרה גברים נחשבים ציבור למניין, וכך צרכי רבים יחשבו עשר משפחות. וממילא יש סוברים שחדר מדרגות אינו צרכי רבים, ולכן לכל הפחות צריך שיהיו שם עשר משפחות. ואם אין שם עשר משפחות, אזי הוא נידון כצרכי מועד שאינם צרכי הגוף, שמותר לתקן במלאכת הדיוט. וכאשר יש שם חולה שקשה לו לעלות, וק"ו כאשר יש חשש שייפול, הרי הוא כצרכי הגוף, ומותר לתקן במלאכת אומן. וכ"כ בשש"כ סח, ז. ועיין עוד בהרחבות שבת ל, ח, ב, בהגדרת עיר, לר' יהודה שיש בה חמישים דיורין, לר' שמעון ששה בתים. ומהרש"ם למד שיהיו בה מאה אנשים, שכן דין עיר הנידחת שבפחות ממאה תושבים אינה נחשבת עיר.

י,א – צורך מצווה אינו מתיר יותר משאר צרכי מועד

כתב רמ"א תקמד, א: "והוא הדין דלשאר צרכי מצווה אסור לעשות מלאכת אומן במועד". מ"ב תקמד, ח: "רצה לומר דמעלת המצוה לא מהני להתיר בשביל זה מלאכת אומן אף כשצריך לה במועד. ומעשה הדיוט מותר לצורך המועד אף כשאין בה מצוה וכנ"ל בסימן תקמ"א ס"ה".

והתירו מלאכת אומן כאשר הוא 'דבר האבד', שבלא המלאכה יפסיד את המצווה, כמו בסוכה ומזוזה, כמבואר להלן. ואף שבסתם דבר האבד, אם כיוון מלאכתו למועד, קנסו אותו חכמים שלא יעשה מלאכת אומן במועד, לצורך מצווה עוברת לא קנסו אותו (ב"י תקמה סוס"ג, עפ"י רבנו ירוחם; מ"א י; א"ר ו; באו"ה 'לעצמו').

עוד נראה, שגם מלאכת הדיוט שהותרה לצורך מצווה, הכוונה לצורך מצווה שהזדמנה לפניו במועד, כגון שקרא בתורה ומצא שנדבקו אותיות. אבל אסור לקבוע את ימי חול המועד למלאכת הגהה. וכן אם היה צריך לציצית, מותר לקשור את החוטים, אבל אסור לקבוע את ימי חול המועד לקשירת הציציות לצורך הבגדים של כל השנה, מפני שהוא כמכוון מלאכתו למועד.

י,ב – סיום ספר תורה

אסור למי שמקיים הכנסת ספר תורה בחול המועד לכתוב בחול המועד את האותיות האחרונות שבספר, מפני שכתיבתן היא מלאכת אומן, שהותרה רק לצורך הגוף במועד, או לצורך דבר האבד. וכ"כ למעשה ערוה"ש תקמה, ה.

ואם יש מעלה בקיום הכנסת ספר התורה בחול המועד, שעל ידי כך ישתתפו בשמחה יותר אנשים, ויחד עם זה רוצים לשתף את התורמים בכתיבת האותיות, יכול הסופר להכין את המסגרת של האותיות האחרונות, ואזי יהיה מותר למלא אותן במועד, מפני שזו מלאכת הדיוט, שמותרת לצורך הרבים.

ועיין בחול המועד כהלכתו ו, כד, שהביא לכך מקורות רבים, ומהם: בית יצחק יו"ד ב, קו"א כ; שדי חמד מערכת חוה"מ יב; יד יוסף או"ח כד; שאלת יעקב ז. והזכיר שיש מקילים בדיעבד, וסיים לשאול שאלת חכם. ויש לומר, שבדיעבד אם כבר עשו הזמנות ועשו סעודה, והתברר בחול המועד שלא הכינו מסגרת לאותיות, אפשר להקל משום דבר האבד.

י,ג – הכנת סעודת ברית לאחר החג

כתבתי שמי שצריך לעשות סעודת ברית באיסרו חג, ואין באפשרותו להכין אז את הסעודה, רשאי להכין את הסעודה בחול המועד. וכ"כ שש"כ סז, מד; שרגא המאיר ב, מח; ו, עו. וכ"כ בפס"ת תקלג, ב (והוסיף שהוא הדין כאשר יו"ט אחרון חל ביום חמישי ולא יספיק להכין את כל מאכלי השבת ביום שישי). ובשמה"כ י, כא, אסר, מפני שאינה חובת הגוף, ואסור לעשות מלאכה לצורך מצווה שאינה חובת הגוף שאין מקיימים אותה במועד. אמנם הזכיר את דעת המקילים. וכן העיקר, משום שזה צורך מצווה שמותר במועד במלאכת הדיוט, ועוד שיש בזה מלאכת דבר האבד, שהפסד גדול הוא אם לא יעשו סעודה מכובדת לברית.

ויותר מזה כתב שש"כ סז, הערה קפז, שבהכנת סעודה יש עוד סברה להקל, הואיל ואי מקלעי ליה אורחים, ואומרים בחול המועד סברות 'הואיל' ו'מתוך', ולפי זה אפילו שלא לצורך מצווה היה מקום להקל. ע"כ.