ו,א – מכירת מזון בפרהסיא
בעבר רוב האנשים הכינו את המאכלים בעצמם, ובחנויות המזון מכרו מוצרי גלם לצורך מספר ימים, ואם היו פותחים את החנויות בחול המועד כדרכן, היה נראה שעושים מסחר שלא לצורך המועד, ולכן הורו חכמים לפתוח את חנויות המזון בצנעה. ובערב שביעי של פסח פתחו את חנויות המזון כדרכן, כי הכל ידעו שהקניות לצורך החג. ובערב שמיני עצרת, אף הורו לעטר את השוק בפירות, כדי לכבדו שהוא רגל בפני עצמו (מו"ק יג, ב; שו"ע תקלט, יא; מ"ב לז). אבל כיום שרגילים לקנות מוצרי מזון מדי יום או ימים ספורים, מותר לפתוח חנויות מזון כדרכם. ורק חנויות לממכר סיטונאי צריכות לפתוח בצנעא. וכעין זה כתבו בחוהמ"כ י, ו, ופס"ת תקלט, ה, 21, אלא שהחמירו בדברים שנמכרים לזמן רב, כתבלינים יבשים ומעובדים, ואין לדקדק בזה, אלא כל שעיקר החנות נועדה למזון לצרכים יומיומיים, מותר לפותחה בפרהסיא.
ו,ב – כתיבה לצורך מכירה בחול המועד
כאשר מותר לבצע את המכירה, מותר לרשום אותה בקופה כנדרש בחוק ולהדפיס עליהם חשבונית. לגבי הכתיבה בקופה, כבר למדנו שהיא נחשבת כמלאכת הדיוט (יא, יג, יח). ואמנם כתיבת עבודה במחשב כדוגמת דו"ח של רואה חשבון נחשבת מלאכת אומן, ולכאורה כל רישום בקופה מועיל לניהול החשבונות (יא, יג, יט). אלא שהולכים אחר הכוונה, והמגמה כאן היא למלא את דרישות החוק ולא ניהול החשבון הכולל, כי מצד המוכר היה מספיק לרשום בכתיבת הדיוט את מכירותיו.
ולגבי הדפסת החשבונית, למדנו שיש סוברים שהיא מלאכת הדיוט, שהותרה לצורך המועד, ואפשר לסמוך עליהם (לעיל יא, יג, טו). ואם מדובר במוצרי מזון או דבר האבד, אזי גם מלאכת אומן מותרת. עוד אפשר לומר, שההדפסה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי המגמה למלא דרישות החוק ולא להדפיס.
וכ"כ למעשה בשש"כ סז, לג, והוסיף בהערה קנד, סברה להיתר, שאחר שהותר לו לסחור, אם הדבר גורר מלאכה – היא מותרת, כשם שלאחר שהתירו קניית יין, אם צריך להכין להם חביות – מותר (שו"ע תקלט, ט, ומ"ב ל).
ו,ג – מכירה לגוי וליהודי שקונים באיסור
במקום שעיקר הקונים יהודים, אם בא גוי – מותר למכור גם לו (מ"א תקלט, י). אלא שהמ"א התיר מפני שדעתו כדעת הראשונים שסוברים שהאיסור הוא לסחור בפרהסיא, היינו לפתוח חנות בפרהסיא, אבל אין איסור לסחור בצנעה, וממילא אם כבר הותר לו לפתוח את החנות בפרהסיא, מותר גם למכור לגוי. אולם רוב הראשונים והאחרונים סוברים שאיסור מסחר גם בצנעה (וכ"כ בשעה"צ כב למעשה עפ"י א"ר, מאמ"ר ובגדי ישע). ואע"פ כן העתיקו האחרונים את דברי המ"א להלכה (מ"ב תקלט, לג). ומן הסתם התירו מפני דרכי שלום. וכן מבואר בחוהמ"כ י, נז, הערה קסו.
כעקרון אסור למכור ליהודי שקונה בלא היתר, שכן ההלכה שכל מסחר שאינו לצורך המועד או דבר האבד אסור (ב"י ושו"ע תקלט, א, והאחרונים שהוזכרו לעיל). אולם כתב בפס"ת תקלט, 24, שאין צורך לשאול את הקונה מדוע הוא קונה דווקא עכשיו. ע"כ. ולרב פיינשטיין כשם שמוכרים לגוי מפני דרכי שלום, כך מוכרים לחילוני מפני דרכי שלום (הובא בחוהמ"כ י, הערה קסז).
ו,ד – פתיחת חנות בצנעה והדין כשאי אפשר
לצורך מזון כבר כתבתי שמותר לפתוח חנות בפרהסיא, ואת שאר החנויות ככלל אין פותחים. ואם נוצר צורך פותחים בצנעה, וכפי שמבואר בגמרא מו"ק יג, ב: "חנות פתוחה לסטיו – פותח ונועל כדרכו, פתוחה לרשות הרבים – פותח אחת ונועל אחת", וכן בשו"ע תקלט, יא.
כאשר אין דרך למכור בצנעה, אם מדובר בדבר האבד, אפשר למכור בפרהסיא, שכך למדנו בגדרי מלאכת דבר האבד, שעדיף בצנעה, אבל בשעת הצורך אפשר גם בפהרסיא, כמבואר במו"ק יב, ב; ורמ"א תקלח, ב. וכ"כ לגבי מסחר בחוהמ"כ י, ה.
ובשיטה לתלמיד ר"י מפריש, סובר שיש מקרים שאין צורך למכור בצנעה. למדנו במשנה מו"ק יג, א: "אין לוקחים בתים, עבדים ובהמה אלא לצורך המועד". ובתוספות ('אין לוקחין') הסתפקו אם לבצע את המכירה בצנעה כמו במוכרי פירות כסות וכלים. ובשיטה לתלמיד ר"י מפריש כתב: "ולעיל גבי בתים ועבדים לא שייך למיתני בצינעא, דכל הנך דלעיל, דרך העולם הוא לקנותם בפרהסיא כדי שיודע המקח לרבים ויתקיים".
אמנם גם בשעת הדחק אם אפשר, טוב להכין לפני החג שלט, שבו יהיה כתוב שהמכירה לצורך המועד.
