ארכיון הקטגוריה: פרק כג – מוקצה

יב – היתר סילוק דברים מטונפים – גרף של רעי

יב,א – גרף של רעי לטלטלו בלא שינוי

בתהלה לדוד שח, מ, כתב שגם כאשר אפשר להוציא אותו בטלטול מהצד לא הטריחוהו בכך, אלא מותר לאוחזו ביד. וכפי שלמדנו בביצה לו, ב, שמותר להוציא את העכבר על ידי תפישתו בזנבו. והובא להלכה בשש"כ כב, הערה קכו. וכתב בשם רשז"א עפ"י פני יהושע (ביצה ב, א, 'בתוד"ה מגביהין'), שביו"ט צריך להחמיר בזה. אלא שמסי' תרלח, ב, באו"ה סוד"ה 'וביו"ט', משמע שגם ביו"ט אין צריך להחמיר בזה.

יב,ב – טלטול מוקצה כדי לכסות דבר מיאוס

ספק אם מותר לטלטל מוקצה כדי לכסות בו דבר מאוס. כ"כ בהר צבי או"ח סו"ס קצו, שש"כ כב, הערה קכד. ובשבות יעקב ב, מה, משמע שמותר. ובספר חוט שני (הובא בארח"ש יט, הערה תצב) התיר לטלטל מוקצה לצורך הסרת דבר מאוס.

יב,ג – אין עושים גרף של רעי לכתחילה

אין עושים גרף של רעי לכתחילה, ואם עבר ועשה, מותר להוציאו. וכן אסור להיכנס למקום שיש שם דבר טינוף, כדי שאח"כ אפשר יהיה להוציאו בטענה שהוא גרף של רעי. אבל במקום הפסד, מותר לעשות זאת (ביצה כא, ב; לו, ב; שו"ע שח, לו-לז).

כתב בבאו"ה שלח, ח, 'אסור', שבמקום צורך גדול אפשר לסמוך על הטור, שסובר שאין הלכה כדעת רבי יצחק הסובר שאסור לבטל כלי מהיכנו. וכתב בבאו"ה שם שעפ"י הטור מקילים ליטול ידיים שחרית לתוך כלי. ועוד אפשר, שהמים שהסירו את הרוח הרעה נחשבים ראויים לרחיצה כי אין בהם איסור ממש. ע"כ. וכתב בארח"ש יט, הערה תקכג, סברה חזקה, שכשם שהתירו לאכול פירות ולהשאיר פסולת שתיעשה מוקצה, כך מותר ליטול ידיים כדרך שנוהגים תמיד, למרות שהמים יהיו מוקצה.

יב,ד – פח אשפה

פח אשפה והמכסה שלו מוקצה, משום שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, לאחסון מוקצה. אלא שלצורך גופו מותר לטלטלו. לכן מותר לפתוח את המכסה כדי להכניס זבל. ואם רוקנו את הפח לפח הזבל ברחוב, מותר להחזירו כאשר יש צורך לאחסן בו עוד אשפה. וגם כאשר אין צורך בכך, כל עוד הפח בידו מותר להחזירו. ועיין שש"כ כב, מח-מט, ארח"ש יט, שמא-שמב.

אין להשתמש בפח אשפה שדרך שימושו על ידי לחיצת רגל שגורמת להטיית הפח לפנים כדי שיוכלו להניח בתוכו את האשפה, כי בשעה שיש בפח פסולת הוא נעשה בסיס למוקצה מחמת גופו, וגם לצורך גופו אסור לטלטלו. ואין לומר שכיוון שהוא עושה זאת ברגל, הרי הוא נחשב כמטלטל בגופו שמותר. שהואיל וכך דרך טלטולו, הרי זה כטלטול ביד. כמבואר להלן (כג, יד, ב). וכ"כ בארח"ש יט, פח. ואף שהפסולת הונחה באמצע השבת, נעשה הפח בסיס לדבר האסור, משום שהוא מקומו המיוחד של הפסולת (עפ"י שטמ"ק ביצה כא, ב, לגבי דין שיורי כוסות של נוכרי, בשם הריטב"א. וכ"כ חזו"א מח, ח, עפ"י שבת מה, ב, מדין קינה של תרנגולים שנעשית בסיס לביצה שנולדה באמצע השבת. ועיין ארח"ש יט, רפא).

יב,ה – האם מותר לטלטל גרעינים שבפיו שאינם ראויים למאכל בהמה

לפי גמרא שבת קמג, א, שו"ע שח, ל, מ"ב קכד, אדם חשוב לא יטלטלם בידו אלא יזרקם בלשונו או יטלטלם אגב פת דרך שינוי. וכתבו בשועה"ר שח, סז, וערוה"ש נא, שכך צריכים הכל לנהוג.

 אבל מנהג העולם להקל. וכך משמע מהר"ן שם, שהואיל ובאו לפיו וידו בהיתר, מותר לטלטלם עד שיניחם במקום שמתאים לו (וכ"כ תוספת שבת רסו, כט). ועוד, שקליפות אלה מאוסות אצלנו ואין נאה לזורקם בלשונו, והרי הן כגרף של רעי ומותר לטלטלן כדי לסלקן. לפיכך, גם לאדם חשוב מותר להוציא את הקליפות שבפה על ידי היד כדי להניחן בכלי שעל ידו יוכלו לפנות אותן אח"כ. וכ"כ אז נדברו ט, לג; שש"כ כ, כו; ילקוט יוסף ח"ב עמ' שנג; ארח"ש יט סוף הערה רא, בשם ר"ש אויערבאך. עי"ש.

ארח"ש יט, שלה, כל פסולת שעל השולחן שגורמת לאי נעימות גדולה נחשבת כ'גרף של רעי'. כ"כ רשז"א והרב פיינשטיין.

יב,ו – שאריות אוכל שדרך לזורקן

הסתפק בארח"ש יט, קמט, אם שאריות אוכל שראויות למאכל אדם אך הדרך לזורקן, האם נעשו מוקצה כשהורידו אותן מהשולחן.

ונראה שהואיל ובכל אופן הן ראויות לכלבים, אין הן מוקצה. אמנם כשנזרקו לפח עד שאנשים נגעלים מלהוציאן, יש להחשיבן כמוקצה, וכסברת רשז"א בשש"כ כ, הערה צו.

יב,ז – שאריות שראויות לכלבים במקום שאין כלבים

עיין בארח"ש (יט, הערות קנז, קפח), שלדעת ריש"א, במקום שאין רגילים לגדל כלבים כלל, אין להחשיב את האוכל הראוי לכלבים שאינו מוקצה. ולדעת שבט הלוי ג, כב, וחוט שני סא, הערה כ, גם אם רק בפרברים יש כלבים, כמו בבני ברק, נחשב שהם מצויים ואינם מוקצה.

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה | כתיבת תגובה

יג – כלים שנשברו ובגדים שהתבלו

יג,א – כפתור חדש

כפתור חדש הוא מוקצה. י"א שהוא כלי שמלאכתו לאיסור (קצוה"ש קט, בדה"ש ח), ויש אומרים שאולי הוא מוקצה מחמת גופו (מנחת שבת).

יג,ב – כלים חד פעמיים וגביעי לבן שנתרוקנו

ארח"ש יט, קסא-קסב, גביע לבן וקופסת גבינה שנתרוקנו וכן כלים חד פעמיים שנתלכלכו באופן שרגילים לזורקם, לרשז"א הם מוקצה, ומפנים אותם כגרף של רעי (שש"כ כ, מב; כב, נג, ופרק ט סוף הערה יב. ובספר מאור השבת ח"ב מכתבי הגרשז"א כד, ז, לעניין קופסאות גבינה וחלב).

ולחוט שני ח"ג פרק נא, כיוון שהם ראויים לשימוש, ורק מפני ההתפנקות אין משתמשים בהם, אינם מוקצה. וגם אם השליכום לפח, לא נעשו בזה מוקצה. ע"כ. ובשקיות חלב נראה שהכל יסכימו שלאחר שהתרוקנו נעשו מוקצה.

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה | כתיבת תגובה

יד – ההיתר לטלטל מוקצה מהצד ובגופו

יד,א – החילוק שבין טלטול מהצד לטלטול בגופו

שבת מג, ב: "איתמר, מת המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל: הופכו ממטה למטה. רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. היכא דאיכא ככר או תינוק – כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי – דלית ליה. מר סבר: טלטול מן הצד – שמיה טלטול, ומר סבר: לא שמיה טלטול. לימא כתנאי: אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר רבי יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה… לא, דכולי עלמא – טלטול מן הצד שמיה טלטול, והיינו טעמא דרבי יהודה בן לקיש: דמתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרית ליה – אתי לכבויי. אמר רבי יהודה בן שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה בן לקיש במת". וכן נפסק בשו"ע שיא, א.

והקשו התוס' (ד"ה דכ"ע) והרי"ף (כ:) והרא"ש (סי' יט), שמשמע כאן שטלטול מהצד נחשב טלטול, ואילו ממקומות אחרים משמע שאינו נחשב טלטול.

 ותירצו שישנם שני סוגי טלטול מן הצד: כאשר הטלטול נעשה בדבר המותר ועיקר הטלטול משום דבר המותר, אלא שאי אפשר לטלטל את הדבר המותר בלא שיטלטל עמו דבר האסור – מותר. אבל כאשר עיקר הטלטול בשביל דבר האסור, כמו טלטול מת כדי שלא יסריח בחמה, אע"פ שמטלטל אותו מן הצד – אסור. ורק כאשר אין פתרון אחר, כדי שלא יבוא לעבור באיסור תורה, התירו שיעבור על מוקצה.

יד,ב – טלטול מוקצה בגופו שכך דרך טלטולו

כתב בשש"כ כב, הערה פז, עפ"י שו"ע שח, טו, מ"ב סב, שההיתר לטלטל מוקצה בגופו לצורך המוקצה, הוא בתנאי שאין רגילים לטלטל אותו על ידי גופו, אבל אם כך רגילים תמיד לטלטל אותו, אסור, כי אין בזה שינוי. ועיין לעיל בהרחבה (כג, יב, ד, לעניין פח אשפה).

ונראה שמותר לדחוף בגופו מקרר ותנור, כי רגילים לדחוף אותם בחול תוך אחיזה בידיים.

יד,ג – טלטול בגופו לצורך המוקצה – דעת החולקים

טלטול בגופו (שנקרא גם כלאחר יד – שש"כ כב, לו) מותר אף לצורך המוקצה, כגון שהיה רוצה לשבת על קש שאינו מסודר כראוי, מותר לו בעזרת גופו ליישרו כדי שיהיה נוח לו לשבת. ואם היה כסף גלוי על הרצפה ואינו רוצה שיקחוהו, אפשר בעזרת הרגל להזיזו למקום מחבוא. שכל טלטול שאינו על ידי היד כמקובל אלא על ידי רגל, מרפק, אחורי היד, הגב וכיוצא בזה – נחשב טלטול בגופו (שו"ע שיא, ח, עפ"י הרא"ש, ושלא כדעת הר"ן שמתיר רק כאשר המטרה אינה שמירת המוקצה אלא סידור הקש שעל המיטה וכיוצא בזה).

טלטול ברגל נחשב בגופו, וכ"כ בח"א סז, יד; דרך החיים, מ"ב שח, יג, (וכ"ב בבאו"ה רסו, יג, 'פן'); שש"כ כב, לו. לעומת זאת דעת חזו"א מז, יב-יג, שאין היתר לטלטל בגופו מוקצה לצורך המוקצה (כדעת הר"ן). ולכך נטה בארח"ש יט, הערה שסד, שאם היה מותר, מדוע אמרו בגמרא שבת קמב, ב, לעניין ארנק שמצאו ברשות הרבים, שאסור לטלטלו פחות פחות מד"א משום מוקצה, ולא הציעו להזיז אותו ברגל. אבל הסכים שמותר להזיז מוקצה על ידי נשיפה (רמ"א שח, ג), כי הוא שינוי גדול מאוד. ובהערה שבסוף שש"כ כתב הרשז"א תשובה על דברי החזו"א וחיזק את ההיתר לטלטל בגופו מוקצה לצורך המוקצה. ובילקוט יוסף ח"ב עמ' שיב, כתב בשם אביו שבשעת הצורך אפשר להקל, שבכל פלוגתא לעניין מוקצה שהוא דרבנן הלכה כמיקל.

יד,ד – טלטול מקצת מהמוקצה

טלטול מקצת מהמוקצה דינו כטלטול מן הצד שמותר כאשר הוא נעשה לצורך דבר המותר, ואסור כאשר נעשה לצורך דבר האסור (שביתת השבת מלאכת קוצר, באר רחובות לז, 'עוד יש'; שו"ת אול"צ ח"ב כו, ד; שש"כ כז, הערה נו; כח, כו, והערה נה). ולכן מותר לאדם לקנח ידיו בזנב הסוס שהוא צורך דבר המותר (שו"ע שב, יא), אבל להעצים עיניו של מת אסור דהוי לצורך דבר האסור (שו"ע שיא, ז). וכן מותר להזיז מחוגי שעון קיר לכוונם לשעה המדויקת למרות שהשעון עצמו מוקצה מחמת חסרון כיס, מפני שאינו מטלטל את גוף המוקצה אלא רק חלק ממנו (ובתנאי שבזמן הזזת המחוגים השעון ימשיך לפעול). וכן מותר להזיז את מנתב הרוח של המזגן, כי הוא טלטול של מקצת מהמוקצה לצורך דבר המותר. וכן מותר לטלטל אנטנה של רדיו שצריך למקומה אף שטלטול כל הרדיו אסור משום שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס (עפ"י שש"כ כ, יט).

ואמנם בארח"ש יט, הערה תסב, אסר טלטול מהצד, לכן כתב שם יט, קלח, שמי שהולך בשביל וענפים חוסמים את דרכו, לא יאחז בהם בידו כדי לעבור, אלא יעשה זאת באחורי ידו, שמותר להזיז מוקצה בדרך של טלטול בגופו. אבל כאמור להלכה מותר לטלטל במקצת לצורך דבר המותר, ומה שהביא ראיה מזמורה, אינו טלטול של חלקו, אלא של כולו. ולכן לגבי פח אשפה שנפתח על ידי דריכה כתבתי להחמיר (לעיל כג, יב, ד).

יד,ה – האם טלטול על ידי מקל ומטאטא נחשב מהצד (הערה 14)

נחלקו הפוסקים אם טאטוא במטאטא נחשב כטלטול מהצד, שלדעת מרדכי, רא"ש, מאירי, שועה"ר שח, ס; ח"א סז, נשמ"א ו; חזו"א מז, יד, הואיל וכך רגילים לטלטל את העפר ממקומו, הרי זה טלטול כדרכו והמטאטא נחשב כהמשך לידו. ולדעת רמב"ן, ר"ן ופמ"ג, זה נחשב כטלטול מהצד. וכיוון שדין מוקצה דרבנן העיקר כדעת המקילים.

יד,ו – מדוע מותר לטאטא בית למרות שהעפר מוקצה (הערה 14)

קשה לכאורה איך מותר לטאטא את הבית המרוצף, כפי שלמדנו לעיל טו, ב, והלא העפר שמטאטאים הוא מוקצה. וכן למדנו שאסור לכבד את הבית, וכתב במ"ב שלז, ו, ושעה"צ ג', עפ"י הראשונים, שני טעמים: א' שהוא מזיז עפר שהוא מוקצה, ב' משווה גומות.

אלא שבמקום מרוצף, שרגיל להיות נקי יותר, מכבוד השבת שלא יהיה שם עפר, וכיוון שהוא טלטול מהצד על ידי דבר אחר, התירוהו (וכ"כ לעניין הטלטול מהצד בפמ"ג שלז, משב"ז סוס"ק ב, ובא"א ב, והובא בשעה"צ שלז, ז). ועוד סברה להקל, שאם הלכלוך מגונה עליו, הרי זה כהיתר לפנות גרף של רעי (ע' שו"ע שח, לה, ואז יהיה מותר לפנותו אפילו ביד). וכן כתב למעשה את שני הטעמים הללו בבאו"ה (שלז, ב, 'ויש מחמירין').

אמנם כפי שלמדנו (בהרחבה הקודמת) נחלקו הפוסקים אם טאטוא במטאטא נחשב כטלטול מהצד. והבאו"ה סמך על המקילים. וסיכם דעות אלו במנוחת אהבה ח"א יג, י, ונטה לכתחילה להחמיר שלא לטאטא לכלוך שעל הרצפה, אלא שסיים שיש למקילים על מה לסמוך.

ובחזו"א מז, יד; טו, כא, כתב שהטלטול על ידי מטאטא אינו נחשב טלטול מהצד כי הוא מכוון לפנות את העפר, וביאר שמותר לטאטא, או משום שהעפר כגרף של רעי, או כי הוא בטל, וכמו כאשר מונחת פסולת על גבי אוכל שמותר להוציאה, ואין עליה שם מוקצה כי היא בטלה. ועיין בשש"כ כב, לח; ובנשמת שבת ח"ג סי' רפח, שהרחיב בזה.

יד,ז – נגיעה במוקצה ביד – בלי שיזוז, ביצה

נגיעה בלי להזיז את המוקצה – מותרת. כמבואר במשנה (שבת קנא, א): "עושין כל צרכי המת: סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר". וברמ"א שח, ג: "אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו – שרי. ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו, או בתנור שדולק בו אש". מ"ב יז: "עיין בסימן ש"י סעיף ו' ובמ"א שם, דהיכא דהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה, כגון שכופה כלי על המוקצה לשמרה צריך ליזהר שלא ליגע בה. והגר"א שם בביאורו פסק כהרב המגיד דנגיעה בכל גווני שרי אם לא יבוא לנדנוד ע"י הנגיעה. וכ"כ בדה"ח".

אולם בשו"ע שי, ו: "מותר לכפות עליו (על דבר שאסור לטלטלו) כלי, ובלבד שלא יגע בו". וכתבו בתוספת שבת, וכה"ח שח, ל, שמכאן שדעתו שגם לנגוע במוקצה אסור. אולם רוב האחרונים פירשו את דברי השו"ע "ובלבד שלא יגע בו", שהכוונה בביצה, שכל נגיעה תזיז אותה. וכ"כ במ"ב שי, כב: "אבל דבר שאינו מתנדנד ע"י הנגיעה שרי [בה"ג והגר"א והביא ראיה לזה וכ"כ בדה"ח ודלא כמ"א וט"ז]". גם בתורת השבת כתב שהשו"ע מסכים שמותר לנגוע במוקצה כשאינו מזיזו, שכ"כ במפורש בסי' שח, מב. וכך למד הגר"א מדברי השו"ע שיא, ז, שהתיר לסוך מת בלא להזיזו. וכ"כ בילקוט יוסף ח"ב עמ' שיט.

יד,ח – ישיבה על מוקצה תוך הזזתו

מותר לשבת על עצים שהם מוקצה אפילו אם כדרך אגב יזוזו קצת (מ"א). וכ"כ במ"ב שח, פב, אלא שהוסיף מהמאירי, שבמקום שאין בזה צורך ראוי לפרוש מזה. וכתב בילקוט יוסף ח"ב עמ' שכב, שמותר להישען על מכונית, כאשר לא יפעיל אזעקה. וגם אם הרכב יזוז מעט, כיוון שאינו זז ממקומו, מותר. והביא ראיה מכלכלת שבת (כלל מוקצה ה'), שכתב שהאיסור לטלטל מוקצה במקצת הוא דווקא שמזיזו, ואפילו מזיז ענף של עץ, אבל אם רק מנמיכו על ידי שכובש את העלים בידו, מותר. שכן גם מי שסך את המת, אי אפשר שלא יכבוש מעט את בשרו. (ובהר צבי או"ח קצו, היקל מטעם זה אפילו לסובב בורג, וצ"ע).

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה | כתיבת תגובה

טו – נטל מוקצה בהיתר או בטעות ודין קטן

טו,א – הרמת ילד שיש בידו מוקצה

שבת קמא, ב: "משנה: נוטל אדם את בנו והאבן בידו". ובגמרא: "אמרי דבי רבי ינאי: בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. – אי הכי, מאי איריא אבן, אפילו דינר נמי! אלמה אמר רבא: לא שנו אלא אבן, אבל דינר – אסור! – אבן, אי נפלה לה – לא אתי אבוה לאיתויי, דינר אי נפיל – אתי אבוה לאתויי".

רש"י: "בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו – שאם לא יטלנו יחלה, ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה, ואף על גב דלאו סכנת נפש גמורה, אלא סכנת חולי". תוספות קמב, א, 'ונישדינהו': "אם תאמר גבי קטן נמי נשדייה לאבן מידו ואמאי שרי לטלטולי עם האבן? וי"ל אם ישליכו מידו יצעק התינוק ויבכה". ונראה שלא בא לחלוק על רש"י, אלא כוונת רש"י שמא יחלה הוא כדין סתם קטן שנחשב כחולה שאין בו סכנה לגבי דברים שנצרכים לו הרבה. והביא במ"ב שט, ג, את דברי התוס'. וכך משמע בשש"כ כב, מג. ושלא כמבואר בארח"ש יט, הערה שעב, שההיתר הוא כאשר יהיה נזק מסוים לבריאותו למרות שלא ממש יחלה.

עוד כתב שם בתוס': "וא"ת מאי שנא דלא שרינן לטלטל תינוק אלא כשיש לו גיעגועין, תיבטל אבן אגב תינוק כמו שהיא בטלה אגב כלכלה מלאה פירות? וי"ל דאינו צריך כל כך טלטול התינוק. וא"ת אפילו אין הכלכלה מלאה פירות תיבטל האבן אגבה, כי היכי דבטלי בפ"ב דביצה (דף כא:) שיורי הכוס אגב הכוס אי לאו דאיסורי הנאה נינהו. וי"ל שאני שיורי דגריעי יותר מדאי ובטלו טפי…".

טו,ב – לאחוז תינוק ביד כשיש בידו דינר (הערה 16)

לדעת רש"י (קמב, א): "אפילו לאוחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא (כאשר יש בידו מטבע), דילמא נפיל ואתי לאתויי". ולרמב"ן מותר (הואיל ובאופן זה אין האב מטלטל את המטבע אפילו לא בעקיפין). והביאו בשו"ע שט, א, כדעת יש אומרים. וכתב בבאו"ה שהב"ח החמיר, ובא"ר כתב שיש לסמוך על הרמב"ן שהוא בתראה וגם הר"ן הביאו.

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה | כתיבת תגובה