יד – ההיתר לטלטל מוקצה מהצד ובגופו

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-23-14/

יד,א – החילוק שבין טלטול מהצד לטלטול בגופו

שבת מג, ב: "איתמר, מת המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל: הופכו ממטה למטה. רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. היכא דאיכא ככר או תינוק – כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי – דלית ליה. מר סבר: טלטול מן הצד – שמיה טלטול, ומר סבר: לא שמיה טלטול. לימא כתנאי: אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר רבי יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה… לא, דכולי עלמא – טלטול מן הצד שמיה טלטול, והיינו טעמא דרבי יהודה בן לקיש: דמתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרית ליה – אתי לכבויי. אמר רבי יהודה בן שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה בן לקיש במת". וכן נפסק בשו"ע שיא, א.

והקשו התוס' (ד"ה דכ"ע) והרי"ף (כ:) והרא"ש (סי' יט), שמשמע כאן שטלטול מהצד נחשב טלטול, ואילו ממקומות אחרים משמע שאינו נחשב טלטול.

 ותירצו שישנם שני סוגי טלטול מן הצד: כאשר הטלטול נעשה בדבר המותר ועיקר הטלטול משום דבר המותר, אלא שאי אפשר לטלטל את הדבר המותר בלא שיטלטל עמו דבר האסור – מותר. אבל כאשר עיקר הטלטול בשביל דבר האסור, כמו טלטול מת כדי שלא יסריח בחמה, אע"פ שמטלטל אותו מן הצד – אסור. ורק כאשר אין פתרון אחר, כדי שלא יבוא לעבור באיסור תורה, התירו שיעבור על מוקצה.

יד,ב – טלטול מוקצה בגופו שכך דרך טלטולו

כתב בשש"כ כב, הערה פז, עפ"י שו"ע שח, טו, מ"ב סב, שההיתר לטלטל מוקצה בגופו לצורך המוקצה, הוא בתנאי שאין רגילים לטלטל אותו על ידי גופו, אבל אם כך רגילים תמיד לטלטל אותו, אסור, כי אין בזה שינוי. ועיין לעיל בהרחבה (כג, יב, ד, לעניין פח אשפה).

ונראה שמותר לדחוף בגופו מקרר ותנור, כי רגילים לדחוף אותם בחול תוך אחיזה בידיים.

יד,ג – טלטול בגופו לצורך המוקצה – דעת החולקים

טלטול בגופו (שנקרא גם כלאחר יד – שש"כ כב, לו) מותר אף לצורך המוקצה, כגון שהיה רוצה לשבת על קש שאינו מסודר כראוי, מותר לו בעזרת גופו ליישרו כדי שיהיה נוח לו לשבת. ואם היה כסף גלוי על הרצפה ואינו רוצה שיקחוהו, אפשר בעזרת הרגל להזיזו למקום מחבוא. שכל טלטול שאינו על ידי היד כמקובל אלא על ידי רגל, מרפק, אחורי היד, הגב וכיוצא בזה – נחשב טלטול בגופו (שו"ע שיא, ח, עפ"י הרא"ש, ושלא כדעת הר"ן שמתיר רק כאשר המטרה אינה שמירת המוקצה אלא סידור הקש שעל המיטה וכיוצא בזה).

טלטול ברגל נחשב בגופו, וכ"כ בח"א סז, יד; דרך החיים, מ"ב שח, יג, (וכ"ב בבאו"ה רסו, יג, 'פן'); שש"כ כב, לו. לעומת זאת דעת חזו"א מז, יב-יג, שאין היתר לטלטל בגופו מוקצה לצורך המוקצה (כדעת הר"ן). ולכך נטה בארח"ש יט, הערה שסד, שאם היה מותר, מדוע אמרו בגמרא שבת קמב, ב, לעניין ארנק שמצאו ברשות הרבים, שאסור לטלטלו פחות פחות מד"א משום מוקצה, ולא הציעו להזיז אותו ברגל. אבל הסכים שמותר להזיז מוקצה על ידי נשיפה (רמ"א שח, ג), כי הוא שינוי גדול מאוד. ובהערה שבסוף שש"כ כתב הרשז"א תשובה על דברי החזו"א וחיזק את ההיתר לטלטל בגופו מוקצה לצורך המוקצה. ובילקוט יוסף ח"ב עמ' שיב, כתב בשם אביו שבשעת הצורך אפשר להקל, שבכל פלוגתא לעניין מוקצה שהוא דרבנן הלכה כמיקל.

יד,ד – טלטול מקצת מהמוקצה

טלטול מקצת מהמוקצה דינו כטלטול מן הצד שמותר כאשר הוא נעשה לצורך דבר המותר, ואסור כאשר נעשה לצורך דבר האסור (שביתת השבת מלאכת קוצר, באר רחובות לז, 'עוד יש'; שו"ת אול"צ ח"ב כו, ד; שש"כ כז, הערה נו; כח, כו, והערה נה). ולכן מותר לאדם לקנח ידיו בזנב הסוס שהוא צורך דבר המותר (שו"ע שב, יא), אבל להעצים עיניו של מת אסור דהוי לצורך דבר האסור (שו"ע שיא, ז). וכן מותר להזיז מחוגי שעון קיר לכוונם לשעה המדויקת למרות שהשעון עצמו מוקצה מחמת חסרון כיס, מפני שאינו מטלטל את גוף המוקצה אלא רק חלק ממנו (ובתנאי שבזמן הזזת המחוגים השעון ימשיך לפעול). וכן מותר להזיז את מנתב הרוח של המזגן, כי הוא טלטול של מקצת מהמוקצה לצורך דבר המותר. וכן מותר לטלטל אנטנה של רדיו שצריך למקומה אף שטלטול כל הרדיו אסור משום שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס (עפ"י שש"כ כ, יט).

ואמנם בארח"ש יט, הערה תסב, אסר טלטול מהצד, לכן כתב שם יט, קלח, שמי שהולך בשביל וענפים חוסמים את דרכו, לא יאחז בהם בידו כדי לעבור, אלא יעשה זאת באחורי ידו, שמותר להזיז מוקצה בדרך של טלטול בגופו. אבל כאמור להלכה מותר לטלטל במקצת לצורך דבר המותר, ומה שהביא ראיה מזמורה, אינו טלטול של חלקו, אלא של כולו. ולכן לגבי פח אשפה שנפתח על ידי דריכה כתבתי להחמיר (לעיל כג, יב, ד).

יד,ה – האם טלטול על ידי מקל ומטאטא נחשב מהצד (הערה 14)

נחלקו הפוסקים אם טאטוא במטאטא נחשב כטלטול מהצד, שלדעת מרדכי, רא"ש, מאירי, שועה"ר שח, ס; ח"א סז, נשמ"א ו; חזו"א מז, יד, הואיל וכך רגילים לטלטל את העפר ממקומו, הרי זה טלטול כדרכו והמטאטא נחשב כהמשך לידו. ולדעת רמב"ן, ר"ן ופמ"ג, זה נחשב כטלטול מהצד. וכיוון שדין מוקצה דרבנן העיקר כדעת המקילים.

יד,ו – מדוע מותר לטאטא בית למרות שהעפר מוקצה (הערה 14)

קשה לכאורה איך מותר לטאטא את הבית המרוצף, כפי שלמדנו לעיל טו, ב, והלא העפר שמטאטאים הוא מוקצה. וכן למדנו שאסור לכבד את הבית, וכתב במ"ב שלז, ו, ושעה"צ ג', עפ"י הראשונים, שני טעמים: א' שהוא מזיז עפר שהוא מוקצה, ב' משווה גומות.

אלא שבמקום מרוצף, שרגיל להיות נקי יותר, מכבוד השבת שלא יהיה שם עפר, וכיוון שהוא טלטול מהצד על ידי דבר אחר, התירוהו (וכ"כ לעניין הטלטול מהצד בפמ"ג שלז, משב"ז סוס"ק ב, ובא"א ב, והובא בשעה"צ שלז, ז). ועוד סברה להקל, שאם הלכלוך מגונה עליו, הרי זה כהיתר לפנות גרף של רעי (ע' שו"ע שח, לה, ואז יהיה מותר לפנותו אפילו ביד). וכן כתב למעשה את שני הטעמים הללו בבאו"ה (שלז, ב, 'ויש מחמירין').

אמנם כפי שלמדנו (בהרחבה הקודמת) נחלקו הפוסקים אם טאטוא במטאטא נחשב כטלטול מהצד. והבאו"ה סמך על המקילים. וסיכם דעות אלו במנוחת אהבה ח"א יג, י, ונטה לכתחילה להחמיר שלא לטאטא לכלוך שעל הרצפה, אלא שסיים שיש למקילים על מה לסמוך.

ובחזו"א מז, יד; טו, כא, כתב שהטלטול על ידי מטאטא אינו נחשב טלטול מהצד כי הוא מכוון לפנות את העפר, וביאר שמותר לטאטא, או משום שהעפר כגרף של רעי, או כי הוא בטל, וכמו כאשר מונחת פסולת על גבי אוכל שמותר להוציאה, ואין עליה שם מוקצה כי היא בטלה. ועיין בשש"כ כב, לח; ובנשמת שבת ח"ג סי' רפח, שהרחיב בזה.

יד,ז – נגיעה במוקצה ביד – בלי שיזוז, ביצה

נגיעה בלי להזיז את המוקצה – מותרת. כמבואר במשנה (שבת קנא, א): "עושין כל צרכי המת: סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר". וברמ"א שח, ג: "אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו – שרי. ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו, או בתנור שדולק בו אש". מ"ב יז: "עיין בסימן ש"י סעיף ו' ובמ"א שם, דהיכא דהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה, כגון שכופה כלי על המוקצה לשמרה צריך ליזהר שלא ליגע בה. והגר"א שם בביאורו פסק כהרב המגיד דנגיעה בכל גווני שרי אם לא יבוא לנדנוד ע"י הנגיעה. וכ"כ בדה"ח".

אולם בשו"ע שי, ו: "מותר לכפות עליו (על דבר שאסור לטלטלו) כלי, ובלבד שלא יגע בו". וכתבו בתוספת שבת, וכה"ח שח, ל, שמכאן שדעתו שגם לנגוע במוקצה אסור. אולם רוב האחרונים פירשו את דברי השו"ע "ובלבד שלא יגע בו", שהכוונה בביצה, שכל נגיעה תזיז אותה. וכ"כ במ"ב שי, כב: "אבל דבר שאינו מתנדנד ע"י הנגיעה שרי [בה"ג והגר"א והביא ראיה לזה וכ"כ בדה"ח ודלא כמ"א וט"ז]". גם בתורת השבת כתב שהשו"ע מסכים שמותר לנגוע במוקצה כשאינו מזיזו, שכ"כ במפורש בסי' שח, מב. וכך למד הגר"א מדברי השו"ע שיא, ז, שהתיר לסוך מת בלא להזיזו. וכ"כ בילקוט יוסף ח"ב עמ' שיט.

יד,ח – ישיבה על מוקצה תוך הזזתו

מותר לשבת על עצים שהם מוקצה אפילו אם כדרך אגב יזוזו קצת (מ"א). וכ"כ במ"ב שח, פב, אלא שהוסיף מהמאירי, שבמקום שאין בזה צורך ראוי לפרוש מזה. וכתב בילקוט יוסף ח"ב עמ' שכב, שמותר להישען על מכונית, כאשר לא יפעיל אזעקה. וגם אם הרכב יזוז מעט, כיוון שאינו זז ממקומו, מותר. והביא ראיה מכלכלת שבת (כלל מוקצה ה'), שכתב שהאיסור לטלטל מוקצה במקצת הוא דווקא שמזיזו, ואפילו מזיז ענף של עץ, אבל אם רק מנמיכו על ידי שכובש את העלים בידו, מותר. שכן גם מי שסך את המת, אי אפשר שלא יכבוש מעט את בשרו. (ובהר צבי או"ח קצו, היקל מטעם זה אפילו לסובב בורג, וצ"ע).

פורסם בקטגוריה פרק כג - מוקצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן