אמרו חכמים על הפסוק (דברים ד, ז): “כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלוֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה’ אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו” – “איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיו (מנהגיו ודיניו) של אלוהיה, שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין – לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך ציפורניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים ציפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקב”ה יעשה להם נס” (טור תקפא, ד).
לכאורה יש לשאול, וכי היאך אנחנו יכולים להיות בטוחים שיעשה לנו ה’ נס ונזכה במשפט, הרי בעינינו אנו רואים איך בכל שנה מתים כמה וכמה אנשים, ורבים ניזוקים או נעשים חולים, הרי שלא נעשה להם נס?
אלא שכל מי שמקיים את מצוות החג כראוי, ומקבל על עצמו את מלכותו, ומתוך כך מתעורר להתעלות בעבודת ה’, מובטח לו שהקב”ה ידון אותו לטובה, מפני שזה רצונו של ה’ יתברך להיטיב לברואיו. במחשבה פשוטה הכוונה היא שיברך ה’ אותנו בשנה טובה, כפי שבדרך כלל קורה. אלא שאנו גם יודעים, שלפעמים מפני גודל החטא או חסרון העולם, רואה הקב”ה שטוב לו לאדם שימות או יתייסר, שעל ידי כך יזכה לזכך את מעשיו ולתקנם ויזכה לחיים אמיתיים בעולם הבא. ואף שאנו מעוניינים שהטוב האלוהי יתגלה אלינו בעולם הזה בלא ייסורים, מכל מקום, גם אם עדיין לא זכינו לכך, הננו יודעים שהדין הוא לטובתנו, וראוי לנו לשמוח בו (של”ה מס’ ר”ה תורה אור יז).
וכיוון שרצה הקב”ה לזכות את ישראל, קבע את יום הזיכרון והתרועה כיום שבתון מקרא קודש. ועניינו של יום קדוש הוא, שפורשים בו ממלאכת החול ודאגותיו, ומגלים את הקדושה בתורה ותפילה ושמחה של מצווה בסעודות. ואם לא היינו מצווים לעשות חג בראש השנה, מסתבר שמרוב חרדה מאימת הדין, היינו עוסקים במשך כל ראש השנה בבקשות פרטיות. וזה לא היה מועיל לנו בדין אלא מזיק. מפני שהחטא נובע מכך שהאדם שוכח את תפקידו המקודש, ועוסק בענייניו הפרטיים. ועל ידי קדושת היום, ישראל שמחים בגילוי מלכותו של ה’ בעולם, ודווקא מתוך כך ישראל מתעוררים לתשובה מאהבה וזוכים בדין ומתברכים בשנה טובה.
