טו – ברכות הראייה

כא – קברי ישראל

בין המראות שמזעזעים את הנפש הוא מראה קברים, שמעורר באדם מחשבות על חדלונו וקיצור ימיו. כדי לסדר את המחשבה ולכוונה כראוי, תקנו חכמים שהרואה קברי ישראל יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והחיה אתכם בדין ואסף אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, ועתיד להחיותכם בדין לחיי העולם הבא, ברוך אתה ה' מחיה המתים".^[13] לאחר הברכה יש נוהגים להמשיך ולומר מנוסח תפילת העמידה: "אתה גבור לעולם" וכו' עד "ונאמן אתה להחיות מתים", ללא סיום הברכה.

אומרים את הברכה רק כאשר ישנם לפחות שני קברים, שכן נוסח הברכה מכוון לראיית מספר קברים (מ"ב רכד, טז).

הרואה קברים של רשעים ועובדי עבודה-זרה, אומר (ירמיהו נ, יב): "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם, הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה" (שו"ע רכד, יב).

מי שכבר ראה את הקברים הללו בתוך שלושים יום – לא יברך שוב על ראייתם. אבל אם ראה שנוסף בבית הקברות עוד קבר, או שראה בית קברות אחר, גם אם לא עברו שלושים יום – יברך. המתכוון לפקוד ביום אחד כמה בתי קברות, נכון שבעת שיברך בבית הקברות הראשון יכוון על שאר בתי הקברות שיראה באותו היום. ואם למחרת יגיע לעוד בית קברות, יברך שוב, שאין ברכה של יום אחד יכולה להועיל ליום אחר (ברכ"ה ח"ד ד, מב-מג).

אדם שעומד להיכנס לבית הקברות, עדיף שיברך בפתח בית הקברות, כדי שהברכה תנחה את מחשבותיו ורגשותיו בבית הקברות. ואם לא בירך בתחילה, כל זמן שהוא עוד רואה את הקברים – חייב לברך. ואף הרואה את הקברים מרחוק, אם הוא רואה אותם היטב ומתבונן בהם – עליו לברך (ערוה"ש רכד, ח). הנוסעים בכבישים לדרכם, ותוך כדי נסיעתם עוברים ליד קברים, אם יתבוננו בקברים ויחשבו על המתים – יברכו. וכל שאר הנוסעים שאינם מתבוננים בהם, אינם צריכים לברך. ואם אח"כ בתוך שלושים יום יכנסו לתוך אותו בית הקברות שראו בלא משים מהכביש – יברכו.^[14]

גם מי שרואה בית-קברות בשבת או ביום טוב, צריך לברך. ואף שאין אומרים בהם צידוק הדין, ברכה זו אינה נחשבת לצידוק הדין (שו"ת מהרי"א אסאד יו"ד שעא; פתח הדביר רכד, יד).^[15]

כב – מציב גבול אלמנה

הרואה בתי ישראל שנחרבו בארץ ישראל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). יש לברך גם על ראיית שרידי בתים שיהודים החריבו ומסרו לזרים בלחץ האומות, כמו בתי ישובי חבל ימית וגוש קטיף.

לעומת זאת, תקנו חכמים שהרואה בתי ישראל ביישובם, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). עניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. שלאחר שחטאנו לפניו, גלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאשה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, שאין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה. והנה עתה ריחם ה' עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולישב בהם בשלווה ובביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא ישעיהו (נד, ג-ה): "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְ-בָאוֹת שְׁמוֹ, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא".

במשך שנות הגלות הקשה, כאשר הישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שקשה היה להגדיר את ישובם כיציב ולא היתה בו כל כך נחמה. וכשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני הישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על הישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על 'פתח תקוה', ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על 'יהוד'.

הרי"ף כתב שהרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו. לכתחילה יש לחוש לשיטתו, ולברך בעת שיראה את בית הכנסת שבישוב. אבל גם מי שראה ישוב בלא בית הכנסת שבו – יברך (ר"ח, רש"י, רמב"ם ושו"ע רכד, י).

כג – על איזה ישובים לברך ואימתי

על פי תקנת חכמים יש לברך 'מציב גבול אלמנה' על כל ישוב יהודי בארץ ישראל שרואים בפעם הראשונה, ולאחר מכן, כל שלא ראהו שלושים יום, צריך לברך שוב (שו"ע רכד, י, ויג). לכאורה לפי זה היה צריך לברך גם על תל אביב, רחובות ונתניה, וכל הישובים הסמוכים להן.

אלא שלאחר שזכינו בחסדי ה' שישנם חבלי ארץ שכבר דורות מיושבים בערים ובכפרים, נשכח מהם צער הגלות, והרואה את בתי ישראל שבהם אינו שם ליבו לישוב הארץ שנעשה על ידם, וכבר לא ניכר שהוצב שם גבול אלמנה. וכלל יסודי בברכות הראייה, שרק על דבר שיש חידוש בראייתו מברכים. לפיכך, בכל האזורים המיושבים כראוי בהמוני בית ישראל, אין מברכים 'מציב גבול אלמנה'.

אבל באזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות ישוב הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, הרואה בהם ישוב, ואפילו הוא ותיק – יברך. בכלל האזורים הללו: יהודה ושומרון, הגולן, וחלקים מהנגב ומהגליל. ונראה שרק מי שמתרגש מעט מראיית הישוב לראשונה, יכול לברך. וכן אם יבוא שנית ויראה שבנו בינתיים שכונה חדשה ויתרגש מעט – יברך. אבל אם לא יתרגש כלל, לא יברך. שכן למדנו שעל ראייה שגרתית לא תקנו חכמים את ברכות הראייה. ולגבי ביקור נוסף באותו ישוב לאחר שלושים יום, בלא שבנו בו שכונה חדשה, כיוון שאין בכך כל כך חידוש, רק אם יתרגש מאוד מישוב הארץ שבהם – יברך.

בישובים חדשים שבאותם האזורים, מן הסתם ההתרגשות גדולה יותר, ומצוי יותר שאחר שעברו שלושים יום מתרגשים מראייתם ואפשר לברך. ובמיוחד כאשר בנו שם בינתיים בתים נוספים, הרואה אותם צריך לברך. וכן נראה שבעת שחונכים בית חדש בישובים החדשים, צריכים לברך 'מציב גבול אלמנה'.

נראה שבירושלים, עיר קדשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שישובה ותיק, וכבר מאות אלפי יהודים גרים בה, נכון למי שהולך לראות שכונה חדשה שנבנתה בה, ומתרגש מחזרת ישראל לירושלים, שיברך על ראייתה. ואפילו על מספר בניינים חדשים, אם עושים טקס לכבוד ישובם, ראוי לברך עליהם. שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכל את הצבת גבול האלמנה.

המסתפק בדינים הללו, יאמר את הברכה בלשון של לימוד הגמרא: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן, אומר – ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לא יהיה בחשש ברכה לבטלה, שכן יש סוברים (יעב"ץ) שתוך כדי לימוד הגמרא מותר לומר ברכה שלימה, ומנגד יוצאים באמירה זו ידי חובת הברכה, שכן מזכירים שם ומלכות.^[16]

יהי רצון שמתוך הצבת גבול האלמנה וההודאה על כך, יתקיים בנו הפסוק: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ" (ישעיהו סב, ה). "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב, כא).

כד – מקומות שנעשו ניסים לישראל

הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל או לרובם של ישראל, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה". הזכירו חכמים מספר מקומות:
א) מקום שעברו ישראל בתוך הים ביבשה כשנבקע ים סוף לפניהם. ב) מקום שעברו ישראל את הירדן בחרבה. ג) מעברות נחלי ארנון – שבעת שישראל קרבו לארץ ישראל ועמדו לעבור בגיא, הכינו להם האמורים מארב, ונעשה נס ונדבקו ההרים זה לזה ומחצו את האויב. ד) מורד בית חורון שבו השליך ה' אבני אלגביש מן השמיים על חמשת המלכים שנלחמו ביהושע בן נון. ה) האבן שביקש עוג מלך הבשן להשליך על ישראל. ו) האבן שעליה ישב משה רבנו כשידיו נשואות לשמיים בעת המלחמה בעמלק. ז) חומות יריחו שנבלעו במקומן (ברכות נד; שו"ע ריח, א).

כל שלא ראה אחד מן המקומות הללו שלושים יום צריך לחזור ולברך עליו (שו"ע ריח, ג). כיום איננו יודעים בוודאות היכן המקומות הללו, ואף שאנו יודעים היכן ים סוף, הירדן ויריחו, כל זמן שאין אנו יודעים היכן התרחש הנס, אי אפשר לברך (כפתור ופרח, באו"ה 'כגון'). אבל טוב לומר את הברכה ללא שם ומלכות סמוך למקום המשוער של הנס (כה"ח ריח, ד).

הרואה את מקום הכבשן שניצלו ממנו חנניה מישאל ועזריה, או את מקום גוב האריות שניצל ממנו דניאל, או מקום שנעשה בו נס לצדיקים אחרים, ועל ידי אותו הנס נתקדש שם שמיים ברבים, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נס לצדיקים במקום הזה". גם מקומות אלה נשכחו מאיתנו.

הרואה מקום שניצל בו מלך ישראל או שר צבא ישראל, מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נס לפלוני במקום הזה" (ירושלמי ברכות פ"א ה"א; שו"ע ריח, ז, ועי' באו"ה שם).

הרואה את נציב המלח של אשת לוט, מברך שתי ברכות:
א) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת" על מיתתה.
ב) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם זוכר הצדיקים" על הצלת לוט בזכות אברהם (ברכות נד, ב; שו"ע ריח, ח). גם מקום נציב המלח אינו ידוע לנו.

כה – מקומות שנעשו נסים לאדם

אדם שהיה בסכנה ונעשה לו נס וניצל, כשיחזור ויראה את המקום שבו נעשה לו הנס, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה".

אלא שישנה שאלה, מהי ההגדרה של נס. יש אומרים, שכל שהיה בסכנת מיתה מוחשית, כגון שעבר תאונת דרכים, או שנפל מגובה רב, או ששודדים תקפוהו, כיוון שניצל חייב לברך (ב"י בשם ריב"ש). ויש אומרים שרק על נס ממש מברכים. היינו שההצלה היתה יוצאת מגדר הרגיל, כי רוב גדול של הנמצאים באותה סכנה מתים, ונעשה לו נס וניצל (רד"א בשם רא"ש מלוניל).

למעשה נפסק, שהואיל וספק ברכות להקל, רק כאשר ההצלה היתה שלא כדרך העולם, יברך בשם ומלכות. ובשאר המקרים שניצל מסכנת מיתה מוחשית, יאמר: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ללא שם ומלכות (שו"ע  ריח, ט).

ומהי הצלה שלא כדרך העולם? סכנה שרוב גדול של הנמצאים בה מתים. לדוגמא, אדם שהתמוטט עליו בניין גדול וחפרו בין ההריסות ומצאוהו חי, או שנפל מגובה רב מאוד, או שירו עליו כמה כדורים שפגעו בגופו, או שעבר תאונת דרכים קשה מאוד, אם ניצל, יברך בשם ומלכות. אבל אם הסכנה היתה כזו שלא ברור שרוב משמעותי של הנכנסים אליה מתים, יברך בלא שם ומלכות. וכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, אל יחליט לבדו אם אכן היה בסכנה שרוב גדול מתים ממנה, אלא ישאל שאלת חכם, ועל פי השערת מומחים החכם יפסוק אם עליו לברך בשם ומלכות.^[17]

אחר שיוסכם על האירוע שהוא נס ממש, כשיראה את מקום הנס בפעם הראשונה, אפילו לא עברו שלושים יום מעת הנס, יברך. לאחר מכן, אם יראה את המקום אחר שלושים יום שלא ראהו – יברך שוב. ואם נעשו לו כמה ניסים, טוב שיצמיד לסיום הברכה את שמות שאר המקומות שנעשו לו בהם ניסים (שו"ע ריח, ה, שעה"צ יב).

כשם שבעל הנס חייב לברך, כך גם בניו ונכדיו צריכים לברך כמותו כשיעברו שם, אם לא ראו את מקום הנס שלושים יום. וכך יברכו: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נס לאבי/סבי במקום הזה" (שו"ע ריח, ד). ואם הוא רב, גם תלמידיו המובהקים צריכים לברך כמותו (שם ו). לגבי הנינים וצאצאיהם נחלקו הראשונים. למעשה, הצאצאים שנולדו בזכות הנס, היינו שאביהם הראשון נולד אחר התרחשות הנס, כל עוד הם מתרגשים מראיית המקום, עליהם לברך עד סוף כל הדורות. ואלה שנולדו לפני התרחשות הנס, מהנינים של בעל הנס ואילך – לא יברכו (א"ר, מ"ב ריח, טז).^[18]

עוד כתבו האחרונים, שמי שנעשה לו נס וניצל מסכנה, ראוי שיתרום צדקה לתלמוד תורה וישיבות כפי השגת ידו, ויאמר: "הריני נותן זה לצדקה, ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש". וראוי לומר פרשת קרבן תודה. וכן טוב להתנדב באיזה דבר לטובת הציבור. ובכל שנה יזכור את יום הנס, וירבה בתורה ותפילה והודאה לה' (מ"ב ריח, לב).