חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – ברכת ראיית הנופים לימינו

בימינו, כשאנשים רגילים לגמוע מרחקים ברכב כדי להגיע לעבודתם או למפגשים חברתיים ומשפחתיים, פעמים רבות אדם רואה תוך כדי נסיעתו הרים, גבעות וימים, ומתעוררת שאלה, האם יברך גם על ראייה כזו שנעשית כדרך אגב ובאופן שגרתי. יסוד הספק, שבעבר, כשהיו מהלכים ברגל או על חמור, רק לעיתים נדירות ראו את הנופים המיוחדים, ולכן כשהיו רואים את הים, התרגשו מראייתו, וכשהיו מהלכים ליד החוף ופתאום ראו את הרי הכרמל הנישאים ונושקים לחוף, התרגשו מראייתם. אבל כיום, רגילים לנסוע שם הלוך ושוב, והמראה נעשה שגרתי. יתר על כן, בעבר, כאשר אנשים הלכו רגלי ועל חמורים, היו רגילים לראות פחות הרים, ולכן התבור והכרמל נחשבו בעיניהם כהרים מרגשים ביותר. אבל כיום, שאנשים רגילים לטייל בארצות רבות, וכבר ראו הרים גבוהים ונישאים מאלה, הכרמל והתבור עלולים להיראות בעיניהם כהרים בינוניים שאינם מעוררים רושם מיוחד.

למעשה, רק מי ששם ליבו לנופים המיוחדים, נחשב כ'רואה' שצריך לברך. אבל מי שהנופים עברו לפני עיניו בלא שהתבונן בהם – לא יברך. ועל כן יש לחלק בין שני סוגי ראייה: בעת טיול ובעת נסיעה שגרתית. בעת טיול, כיוון שמגמת הטיול להתבונן ביופי הבריאה, ברור שיש לברך על כל הנופים המיוחדים, ובכללם הים, התבור והכרמל, ובלבד שלא ראה אותם שלושים יום ואינו גר או רגיל לנסוע בקרבתם (כמבואר בהלכה הקודמת). וגם מי שבאופן אישי אינו מתפעל, כיוון שיצא לטיול כדי לראות את הנופים, הרי שהוא מחשיב אותם וחובה עליו לברך. ואם יש לו ספק אם המראות שהוא רואה מרשימים מספיק, נכון שיאמר את הברכה בלא שם ומלכות. ואם מטיילים נוהגים לבוא לראותם, סימן שהם מרשימים, ויש לברך עליהם בלא ספק.

אולם בעת נסיעה שגרתית, הדין תלוי בהתפעלות ובהתרגשות. אם המראה מעורר את תשומת ליבו – יברך. ואם אינו תופס את תשומת ליבו, למרות שהוא רואה אותו – לא יברך. לדוגמה, הנוסע מירושלים לחיפה דרך כביש החוף, אם ישים את ליבו לים ויתרגש מעט – יברך. ואם לא – לא יברך. אם ישים לב להרי הכרמל ויתבונן במראם המיוחד ויתרגש מעט – יברך, ואם לא – לא יברך. וכך לגבי התבור, הכנרת והרים נישאים שביהודה ושומרון.[3]

מי שנסע ליד ים או ליד הר גדול, ולא שם ליבו למראהו, ולכן גם לא בירך, ובתוך שלושים יום שוב נסע והתבונן והתפעל מהמראה – לא יברך. ואף שבעת הראייה הקודמת לא התרגש ולא בירך, מכל מקום היא נחשבת כראייה שגורמת שכל מה שיראה בתוך שלושים יום לא ייחשב כראייה חדשה. כי זה שלא בירך בפעם הקודמת לא היה מפני שלא ראה, אלא מפני שלא התפעל מראייתו. אבל אם הראיה הראשונה היתה מרחוק או מזווית שאינה מרשימה – יברך על הראייה השנייה.


[3]. מצד אחד אין לומר שהואיל ותקנו חכמים לברך על הרים וגבעות מיוחדים לפי המקובל בארץ ישראל, חובה לכל רואה לברך עליהם, שכבר למדנו בהערה הקודמת, שאין מברכים על ראייה שאינה מעוררת התפעלות אצל רבים מבני המקום. ולכן כל שאינו מתפעל, כדרך שרבים מהנוסעים אינם מתפעלים, לא יברך. מנגד, אין לומר שהואיל ורבים אינם מתפעלים, גם המתפעל לא יברך, מפני שעיקר תקנת חכמים לברך עליהם נותרה על כנה

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן