המתגורר סמוך לים או רגיל לנסוע בקרבתו, כיוון שאין לו בראייתו חידוש – אינו מברך, אבל על ראיית ים אחר – יברך. לפיכך, המתגורר קרוב לחוף הים התיכון, או רגיל לנסוע בכביש החוף, אינו מברך על ראיית הים התיכון, ואפילו אם יראה אותו מחוף אחר. ואף אם במקרה יעברו עליו שלושים יום שלא הביט בו – לא יברך, שהואיל ובקלות היה יכול להתבונן בו, אין לו בראייתו חידוש. אבל אם יעזוב את מקומו לשלושים יום, וכשיחזור ירצה להביט בים, יחשב כ'רואה' ויברך. וכן הדין לגבי המתגוררים סמוך להר גבוה או גבעה מיוחדת.[2]
הנמצא רחוק מהנוף המיוחד או שעננים מטשטשים את מראהו, כיוון שראייה זו אינה מעוררת התפעלות, לא יברך עליה. ואם למחרת יתקרב אליו ויראה אותו היטב, תיחשב לו ראייתו כראייה חדשה ויתחייב לברך עליה.
לא ניתן לקבוע בזה מרחקים, כי הכל תלוי בגודל הנוף ובזווית הראייה. והכלל הוא שכאשר המראה מרשים – מברכים.