מותר לרחוץ ידיים בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה – נוהגים להחמיר. שני טעמים לדבר: האחד, שהשימוש בסבון קשה או סמיך נראה כעין 'ממחק', שהרי בעת השימוש בסבון הקשה מחליקים את פניו, ובעת השימוש בסבון סמיך מורחים אותו על היד והגוף. הטעם השני, שהשימוש בסבון נראה כהולדה של דבר חדש, שהסבון הקשה או הסמיך הופך להיות נוזלי כמים. ואף שמעיקר הדין לדעת הרבה פוסקים אין בזה איסור, כי אין שום כוונה להחליק את הסבון, ומה שיורד מהסבון מתבטל למים ואינו נראה כנולד. מכל מקום כיוון שיש בזה דמיון לממרח ומוליד, נהגו רוב ישראל להחמיר שלא להשתמש בסבון קשה וסמיך. ובשעת הצורך אפשר להקל בסבון סמיך (סוגים של שמפו), והנוהגים להקל בסבון קשה יש להם על מי לסמוך (ראו בהערה).[4]
מותר להשתמש במגבונים לחים קטנים וגדולים לצורך ניקוי תינוק ומקומות מלוכלכים שבגוף ולצורך ניקוי שולחן ומרצפות. אמנם יש מחמירים, משום שלדעתם השימוש במגבון כרוך בסחיטה, שבעת הניגוב לוחצים על המגבון והלחות נסחטת ויוצאת מתוכו, ויש מזה תועלת לצורך הניקוי. אולם העיקר כדעת המתירים, שכן המגמה בשימוש במגבונים, להסתייע בלחות שעל פניהם כדי לנקות היטב, אבל אין מעוניינים לסחוט את המגבון כדי להרטיב את המקום שמנגבים, שאם היו רוצים להרטיבו היה אפשר לשוטפו במים. וכל זמן שהלחות נשארת על המגבון אין היא נסחטת ונפרדת ממנו, ואין בזה איסור. ואם במקרה יצאו מעט טיפות מן המגבון, כיוון שאין מתכוונים לזה, אין בזה איסור.[5]
כפי שלמדנו (לעיל יג, יא), מי שעשה את צרכיו ואין לו דרך להתנקות בלא לקרוע נייר טואלט, התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם כדי למנוע מעצמו בזיון גדול, ויקרע את הנייר בשינוי, כגון על ידי מתיחתו במרפקיו. וכן מותר בשעת הצורך, להרטיב את נייר הטואלט במים, כדי להיטיב את הניקיון, ובתנאי שלא יתכוון לסחוט מים מהנייר, אלא רק להיעזר ברטיבות שעליו.
[5]. בין המחמירים: ארח"ש יג, מו; חוט שני ב, עמ' רט; ולכך נטה במנח"י י, כה, ושבה"ל ח, נט; י, נח. ואילו מנגד נטו להתיר בהר צבי א, קצ; ויען יוסף או"ח קסג. ועוד רבים התירו: אג"מ או"ח ב, ע; שש"כ יד, לז, והערה צט, עפ"י רשז"א; רבבות אפרים ו, קצד, ג; מנו"א ח"ב יב, 20; מראה הבזק ג, מח. ועי' בהרחבות.
