להלכה אפשר להתפלל בתרגום ללשונות זרות (סוטה לב, א), אולם מצווה מן המובחר להתפלל בעברית, שבה חיברו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, והיא לשון הקודש, ובה נברא העולם (עיין לעיל טו, ט, שכן הדין גם בקריאת שמע).
ואמנם לדעת הרי”ף, רק המתפלל במקום שיש בו מניין רשאי להתפלל בשפה אחרת, מפני שהשכינה שורה שם, ותפילתו תתקבל אף שאינה בלשון הקודש; אבל אם יתפלל ביחיד בשפה אחרת, תפילתו אינה מתקבלת. אולם דעת רוב הפוסקים כדעת הרא”ש, שגם ביחידות אפשר להתפלל בשפה אחרת, ורק בשפה הארמית אין להתפלל ביחידות, וכך נפסק להלכה (שו”ע קא, ד, כפי הכלל שהלכה כי”א בתרא, מ”ב יח).
עוד יתרון לתפילה בעברית, שהמתפלל בה אף שאינו מבין אותה, כל זמן שהוא מבין את הפסוק הראשון של קריאת שמע ואת הברכה הראשונה של תפילת עמידה – יצא ידי חובתו. מה שאין כן בשפה אחרת, שרק המבין אותה, יוצא בה ידי חובתו (מ”ב קא, יד; קכד, ב. עיין לעיל א, י).
למעשה, מי שאינו מבין עברית, רשאי לבחור כיצד להתפלל, מצד אחד יש יתרון לתפילה בשפה שהוא מכיר, שבה יוכל לכוון יותר; ומצד שני, אם יתפלל בעברית, תהיה בידו מעלה שהתפלל בלשון הקודש (עי’ באו”ה קא, ד, כה”ח טז).
וכל ההיתר להתפלל בשפות אחרות הוא רק כהוראת שעה, למי שאינם מבינים עברית. אבל אסור לסדר מניין שיתפלל תמיד בשפה זרה. וזה היה אחד מחטאיהם של הרפורמים, שתרגמו את התפילה לגרמנית והשכיחו מבניהם את לשון הקודש, ובזה פתחו להם פתח רחב לעזיבת היהדות ולהתבוללות (חת”ס או”ח פד, פו; מ”ב קא, יג; ובשרידי אש א, ט, אוסר אפילו פיוט אחד בלעז).
