המצווה לשמור את המצות נאמרה על מצת מצווה שנצטווינו לאכול בליל ט"ו בניסן. ועניינה, לשמור את מצת המצווה שמירה מיוחדת לכבוד המצווה. כלומר, מותר לאכול מצות שלא נשמרו, אם לפי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שהחמיצו, אבל הן אינן כשרות למצת מצווה, משום שלא נשמרו שמירה יתירה לשם מצת מצווה. לפי זה אפשר לאכול בכל הפסח מצות כשרות לפסח שאינן שמורות.
אולם יש מדקדקים לאכול בכל הפסח מצות שמורות. שני טעמים לכך: האחד, שיש סוברים שאמנם אין חובה לאכול מצות בכל הפסח, אולם האוכל מצות מקיים מצווה (כמבואר בהלכה א), ואם כן הרוצה לקיים מצווה באכילת המצות, צריך לאכול שמורות. אמנם לפי זה אפשר להסתפק באכילת כזית מצה שמורה בכל ארוחה. וכן אפשר להסתפק במצות הרגילות שלנו, שהן שמורות משעת טחינה, וכבר למדנו (בהלכה ב) שמצד הדין יוצאים ידי חובת מצת מצווה במצה השמורה משעת טחינה.
הטעם השני, מפני חשש חמץ, שכן מכל המאכלים שלנו בפסח – המצה היא העלולה ביותר להחמיץ, ולכן אם לא ישמרו את החיטים משעת קצירה ישנו חשש שכמה מגרגירי החיטה החמיצו. לפי זה יש מקום להידור זה של אכילת מצות שמורות משעת קצירה בכל הפסח.
ויש לדעת, שכיום היתרון שבמצות השמורות משעת קצירה אינו מתבטא רק בשמירה משעת קצירה, אלא בדרך כלל גם מקפידים יותר בכל תהליך ייצורן, להפסיק את פעולת המכונות כל שמונה עשרה דקות, ולנקות היטב את המכונות, ואם כן יש בהן שורה של הידורים.
לסיכום, המצות הרגילות שהן שמורות משעת טחינה כשרות לכתחילה לכל הפסח, ואף לסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח – מקיימים בהן את המצווה. והמהדרים אוכלים מצות שמורות משעת קצירה, מפני שמדקדקים יותר בשמירתן מחימוץ.[5]
נמצא שההידור העיקרי הוא עצם השמירה מחימוץ משעת קצירה, שאת החיטים השמורות משעת קצירה קוצרים לפני שהתייבשו, כך שאין חשש שאם ירד עליהן הרבה גשם יחמיצו, ואח"כ מאחסנים אותן במקום יבש, ולכן אין בתוכן חיטים מחומצות או חיטים מבוקעות שיש חשש שהחמיצו. אולם בחיטים שמייבאים מחו"ל, שמהן עושים את שאר המצות, יש לפעמים חיטים מחומצות. ואמנם מדקדקים לקחת למצות משלוחים נקיים, אלא שעדיין יש חשש שמצויות בהם חיטים מחומצות, שאמנם על פי כללי ההלכה הן בטלות בשישים, (כיוון שאופים את המצות לפני הפסח, ולרוה"פ חמץ 'אינו חוזר וניעור', כמבואר לעיל ז, ג-ד), אלא שהן פחות מהודרות. וכיוון שהשמורות מקצירה מהודרות יותר, גם בשאר הדברים מדקדקים בהן יותר, שבעת אפייתן עוצרים את המכונות כל שמונה עשרה דקות ועורכים בהן נקיון יסודי, ובכל עת מכריזים לשם מצת מצווה ומדקדקים יותר בהשגחתן. ואילו בעת אפיית המצות הרגילות, המגמה לייצר הרבה מצות ומהר, כדי להוזיל את מחירן לציבור הרחב, ולכן רק את המיקסרים ללישה מחליפים כל שמונה עשרה דקות ואילו את מכונת הרידוד מנקים תוך כדי עבודה. באופן שכל חלק מתנקה כל פחות משמונה עשרה דקות, אבל כיוון שהדבר נעשה תוך כדי עבודה, קשה יותר לנקותו ביסודיות.
אלא שהמצות השמורות יקרות בהרבה מהמצות הרגילות. (שאף הן שמורות מטחינה, ולכן ניתן לקיים בהן מצוות אכילת מצה לסוברים שיש מצווה כל הפסח). ויש אומרים שיותר מהודר לתת צדקה לעניים או לתלמוד תורה מאשר לקנות מצות שמורות. מנגד, אדם שמבזבז כסף על מותרות ומהדר בקניית רהיטים ובגדים יפים, מדוע שלא יוציא את כספו על הידור בשמירת המצוות. סוף דבר, למעשה, המצות הרגילות כשרות לכתחילה, ואפשר לסמוך על המשגיחים שעושים את מלאכתם כראוי. ובעניינים של הידורים צריך כל אדם להחליט לעצמו אם ירצה להדר ובמה.
