מסופר בתלמוד (תענית ל, א) שכך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי בסעודה המפסקת, היו מביאים לפניו פת חריבה במלח, ויושב במקום בזוי בין תנור לכיריים, ואוכל ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. וכן נהג הרמב”ם להחמיר על עצמו, לאכול בסעודה זו פת ומים בלא שום תבשיל.
אבל ההדרכה לרבים לאכול גם פירות וירקות, כדי לאגור כח לקראת הצום. רבים נהגו שהתבשיל האחד שהם אוכלים בסעודה זו הוא ביצים קשות, שנהגו אבלים לאוכלן, מפני שהן עגולות ורומזות לגלגל החוזר בעולם. ואין איסור לאכול שתי ביצים. ויש שנהגו לאכול תבשיל עדשים, שאף הוא מאכל אבלים (עי’ שו”ע תקנב, ה).
כדי לבטא את שפלותנו עקב החורבן, נוהגים לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת, אבל אין צריך להסיר את הנעליים (שו”ע תקנב, ז). המתקשה לשבת על הקרקע, וכן חולה, זקן, יולדת ומעוברת, רשאי לשבת על כסא, וטוב שישנה את מקומו (עי’ כה”ח תקנב, לח).
ישב כל אחד לבדו בפינתו לאכול סעודה מפסקת, שנאמר על האבל (איכה ג, כח): “יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם”. ואף אם ישבו שלושה אנשים במקום אחד, אינם מצטרפים לזימון, מפני שכל אחד נחשב לבדו (שו”ע תקנב, ח; מ”ב יט).
לכתחילה לומדים בערב תשעה באב אחר חצות היום בדברים עצובים הקשורים לתשעה באב או לדיני אבלות. אבל מי שחושש שאם יגביל את עצמו ללמוד בנושאים אלו יתבטל מלימודו, מוטב שילמד במקום שליבו חפץ (רמ”א תקנג, ב, ומ”ב ח).
מי שסיים לאכול סעודה מפסקת ורצה לאכול עוד, רשאי, שהצום וכל דיניו מתחילים בשקיעת החמה ולא בסיום הסעודה. ורק מי שקיבל על עצמו להתחיל בתענית לפני כן, קבלתו מחייבת אותו (שו”ע תקנג, א; מ”ב ב).
