תקנו חכמים לקרוא ארבע פרשיות: 'שקלים', 'זכור', 'פרה' ו'החודש'. וקוראים אותן בשבתות שבחודש אדר, ואת הראשונה שבהן קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חודש אדר.[3]
באותן השבתות שקוראים פרשיות אלו מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים שבעה עולים בפרשת השבוע, ובשני קוראים למפטיר את הפרשה המיוחדת. וכיוון שההפטרה בנביא צריכה לעסוק במה שקראו בספר שאליו עלה המפטיר, ההפטרה עוסקת בשבתות אלה בעניין הקשור לאותן הפרשיות שנקראו בספר השני ולא בפרשת השבוע שנקראה בספר הראשון.
הפרשה הראשונה היא 'שקלים' (שמות ל, יא-טז). קריאתה נועדה להזכיר לכל אחד מישראל לתרום את מחצית השקל השנתית, אשר קונים בה את קרבנות הציבור. וכיוון שמחודש ניסן היו צריכים להתחיל לקנות את הקורבנות מהתרומה החדשה, תקנו לקרוא חודש לפני כן את פרשת שקלים, כדי להזכיר לכל ישראל שיביאו את תרומתם לקראת חודש ניסן. ואף שכיום בית המקדש חרב, ואין אנו זוכים להקריב קרבנות, אנו קוראים את פרשת 'שקלים' זכר למקדש (עי' מ"ב תרפה, א, מקראי קודש ג).
הפרשה השנייה: 'זכור' (דברים כה, יז-יט). בקריאתה אנו מקיימים את מצוות התורה לזכור את אשר עשה לנו עמלק. ותקנו לקוראה לפני פורים, כדי לסמוך את מצוות זכירת עמלק לפורים, שבו אנו שמחים על קיום המצווה במחיית המן שהיה מזרע עמלק.
הפרשה השלישית: 'פרה' (במדבר יט, א-כב). בה אנו לומדים על דרך ההיטהרות מן הטומאה, כדי שנוכל לבוא לבית המקדש ולהקריב קרבנות. ותקנו לקוראה לקראת חודש ניסן, כדי להתכונן ולהיטהר להקרבת קרבן הפסח. ואף שאין אנו מקריבים כיום את הפסח, אנו קוראים את פרשת 'פרה' זכר למקדש.
הפרשה הרביעית: 'החודש' (שמות יב, א-כ). בה נזכר עניין קידוש החודש ומצוות הפסח, ותקנו לקוראה לקראת חודש ניסן, מפני שהוא הראשון לחודשים. בנוסף לכך, על ידי קריאתה מתעוררים להתכונן לחג הפסח וכל מצוותיו.
כאשר חל ראש חודש אדר או ניסן בשבת, מוציאים שלושה ספרי תורה, בראשון קוראים את פרשת השבוע, בשני עניין ראש חודש, ובשלישי את הפרשיה המיוחדת, בראש חודש אדר – 'שקלים', ובראש חודש ניסן – 'החודש'.
לרוב הפוסקים, המצווה לקרוא פרשת 'זכור' מהתורה, ולכן מדקדקים בה יותר מכל שאר הקריאות, כמבואר בהמשך (הלכה ו). ויש סוברים שגם קריאת פרשת 'פרה' מהתורה, ולכן גם בקריאתה נוהגים להדר ולדקדק יותר.[4]
[4]. תקנת קריאת ארבע הפרשיות קדמה לתקנת קריאת פרשיות השבוע. אמנם כבר מימות משה רבנו תקנו לקרוא בתורה בכל שבת ושני וחמישי. אולם החלוקה ל-54 פרשיות, כדי שבכל שנה נסיים את כל התורה היא מאוחרת יותר. בזמן האמוראים נהגו כך בבבל, אולם בארץ ישראל היו מסיימים את התורה בשלוש שנים. ואילו תקנת ארבע פרשיות והקריאה במועדים נזכרה כבר במשנה ובגמרא (מגילה כט, א – ל, ב).
קריאת פרשת 'זכור' מהתורה, כפי שיבואר בהלכה ו. י"א שגם קריאת 'פרה' מהתורה, וכ"כ בשו"ע או"ח קמו, ב; תרפה, ז. ולרוה"פ קריאתה מדרבנן, עי' מ"ב קמו, יג, ותרפה, טו, כה"ח כח. ולכתחילה מחמירים בה כמו בפרשת 'זכור'.
