כשנתבונן יותר לעומק, נמצא כי גזירת המן הרשע עוררה את הסגולה שבישראל. על ידי הגזירה התברר כי ישראל דבקים באמונתם במסירות נפש, שהרי יכלו להיטמע בין הגויים ולהינצל מגזירת ההשמדה, ואע”פ כן לא ניסו להימלט מגורלם היהודי. להיפך, מתוך הגזירה חזרו בתשובה, והתחזקו באמונה ובשמירת התורה והמצוות.
וכל כך גדולה היתה אותה השעה, עד שאמרו חכמים, שישראל חזרו וקבלו עליהם את התורה בימי אחשוורוש. וקבלתם אז היתה במידה מסוימת גדולה מקבלת התורה בהר סיני. כי בזמן מתן תורה, קיבלו את התורה מתוך כפייה, שנאמר (שמות יט, יז): “וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר”, אמרו חכמים (שבת פח, א): “מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. (מודעא היא הודעת ביטול, שכיוון שקבלו את התורה בכפייה אין עליהם חובה לקיימה). אמר רבא: אף על פי כן, הדור (חזרו) קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט, כז): קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, קיימו מה שקיבלו כבר”.
רבים ביארו שכפיית ההר כגיגית היתה במובן רוחני, שאחר כל הנסים הגדולים של יציאת מצרים, קריעת ים סוף והגילויים הנוראים שבמעמד הר סיני, לא היתה כלל אפשרות שישראל לא יקבלו את התורה. אולם עדיין נותרה השאלה האם גם אח”כ, כאשר עם ישראל יתרחק מהאותות והמופתים – ימשיך להיות קשור לה’ ותורתו. אכן היו עליות וירידות, עד שהגיעו ימי הפורים, בהם התברר שהקשר של עם ישראל לאמונה ולתורה מוחלט. מתוך הגזירה הנוראה התברר לכל ישראל שמחיר אמונתם עלול להיות כבד מנשוא, ואע”פ כן, בלא שום כפייה, בחרו להישאר דבוקים באמונתם, לחזור בתשובה, להתפלל אל ה’ ולהתחזק בקיום תרי”ג המצוות. ולא זו בלבד, אלא שלאחר שניצלו עוד הוסיפו ותקנו מצווה נוספת, את מצוות הפורים.
מתוך כך זכינו לבניית בית המקדש השני, ונפתח הפתח להגדלת לימוד התורה שבעל פה, שהיה המפעל הרוחני העיקרי שבתקופת הבית השני.
