חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

י – הלכות תשעה באב

א – תקנת צום תשעה באב

כפי שלמדנו (לעיל ו, א), לאחר חורבן בית המקדש הראשון, תקנו הנביאים לצום ארבעה צומות, והחמור שבהם צום תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש (עוד על משמעות הצום לעיל ו, ד). צומות אלו נתקנו כדוגמת צום יום הכיפורים, שנמשך יממה שלימה, ואסורים בו בחמישה דברים. לאחר שנבנה בית המקדש השני, בטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה, וכאשר נחרב בית המקדש השני, חזרו ארבעת הצומות לקדמותם.

לאחר שנסתיימה תקופת הגזירות הקשות, והגיעו ימים שבהם מצד אחד בית המקדש עדיין עמד בחורבנו ומצד שני לא היו עלינו גזירות קשות, אמרו חכמים שדין שלושה מהצומות: עשרה בטבת, י"ז בתמוז וצום גדליה, תלוי ברצונם של ישראל, "רצו – מתענין, רצו – אין מתענין".

אבל בתשעה באב, שנכפלו בו הצרות ושני בתי המקדש שעמדו לישראל חרבו בו, חייבים לצום, ואין דינו תלוי ברצונם של ישראל, אלא כל זמן שבית המקדש חרב, חייבים לצום בו כפי תקנת הנביאים (ר"ה יח, ב).

וזה יסוד ההבדל בין צום תשעה באב לצומות הקלים. בתשעה באב חייבים לצום על פי תקנת הנביאים, לפיכך כל דיני הצום חלים בו במלואם. ואילו בצומות הקלים אנחנו חייבים מפני שכך נהגו וקבלו ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש, ומתחילת הקבלה לצום בהם, לא נהגו להחמיר בהם ככל חומרת צום תשעה באב (כמבואר לעיל ז, א).[1]


[1]. ראו לעיל ז, א-ב, והערה 1, שגדר שלום הוא שבית המקדש בנוי, ורק אז יתבטל צום תשעה באב. ומה שכתבתי שצום תשעה באב אינו תלוי ברצון ישראל, כ"כ רמב"ן בתורת האדם עמ' רמד. וכן דעת רש"י והאשכול והעיטור וסמ"ק ומ"מ ועוד. אמנם יש סוברים שבזמני הביניים, גם מתשעה באב פטורים אלא שרצו ישראל לצום בתשעה באב צום מלא כעיקר התקנה מפני הצרות שנכפלו בו, וכ"כ רשב"א וריטב"א. אבל מקובל כדעת הסוברים, שצום תשעה באב אינו תלוי ברצון, אלא הוא חובה מתקנת נביאים.

ב – כללי הצומות

שלושה הבדלים הלכתיים ישנם בין צום תשעה באב לצומות הקלים: א) צום תשעה באב נמשך יממה שלימה, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים; ואילו הצומות הקלים נמשכים יום בלבד, מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים. ב) בצום תשעה באב אסורים בכל חמשת העינויים, שהם: 1) אכילה ושתייה, 2) רחיצה,
3) סיכה, 4) נעילת הסנדל, 5) תשמיש המיטה. ואילו בצומות הקלים אסורים רק באכילה ושתייה. ג) מצום תשעה באב רק חולים פטורים, ואילו מהצומות הקלים גם מעוברות ומיניקות פטורות.

ככלל, צום תשעה באב שווה לצום יום הכיפורים, שכל מה שתקנו חכמים בתשעה באב, תקנו כעין מה שנצטווינו בתורה ביום הכיפורים, ובכלל זה החובה להתענות בחמשת העינויים. אמנם, כיוון שצום תשעה באב מדברי חכמים, דיניו קלים יותר בשני עניינים עיקריים: א) בתשעה באב לא חייבו חכמים את החולים לצום, ואילו בצום יום הכיפורים גם חולים חייבים, ורק מי שהצום עלול לסכן את נפשו – פטור מהצום. ב) בכל מקום של ספק, בצום יום הכיפורים מחמירים ובצום תשעה באב מקילים. שכך הכלל, שבכל ספק בדברי תורה יש להחמיר, ואילו בספק בדברי חכמים מקילים.

אולם מצד אחר ישנה חומרה בצום תשעה באב על פני יום הכיפורים, שבצום תשעה באב יש גם חיוב אבלות, ולכן יושבים על הארץ, ואין אומרים שלום זה לזה, ומחשיכים את האור בלילה, ואסורים בלימוד תורה משמח. ואילו ביום הכיפורים החובה היא להתענות בלבד, אבל מחוץ לחמשת העינויים יום הכיפורים נחשב ליום חג, ולובשים בו בגדים נאים, ויושבים על הספסלים, ושרים בו ומברכים לשלום וכמובן שעוסקים בתורה בלא הגבלה. (שלא בהקשר לעינוי, יום כיפור אסור במלאכה ככל דיני שבת).

ג – איסור אכילה ושתייה ודין חולים ויולדת

איסור אכילה ושתייה נתבאר בהלכות הצומות הקלים (לעיל ז, ה-ז), וכפי שכבר למדנו ישנו הבדל, שהצומות הקלים מתחילים בעמוד השחר, ואילו צום תשעה באב מתחיל משקיעת החמה. אבל בעצם איסור אכילה ושתייה אין הבדל.

וכבר למדנו שחולים פטורים מצום תשעה באב (גדר חולה נתבאר לעיל ז, ז), ואין צורך שיאכלו פחות מכשיעור, מפני שרק בצום יום הכיפורים שהוא מן התורה, גם חולים מסוכנים שפטורים ממנו, עדיף כשאפשר, שיאכלו פחות מכשיעור. אבל מצום תשעה באב חולים פטורים לגמרי, ולכן אין צורך שיאכלו פחות מכשיעור, וגם אין צורך שיתענו כמה שעות. אמנם כמה אחרונים כתבו, שאם אפשר, נכון שהחולים יחמירו ולא יאכלו וישתו בליל תשעה באב, כדי שישתתפו בצער הציבור, אבל בבוקר יאכלו וישתו כפי צורכם בלא הגבלה.[2]

יולדת עד שלושים יום מלידתה נחשבת כחולה שעוד לא התחזקה מספיק מהלידה, ולכן היא פטורה מן הצום (שו"ע תקנא, ו). וכבר משעה שאחזו בה צירי לידה או משעה שצריך להבהילה לבית חולים, היולדת פטורה מהצום.[3]

מי שהפילה את עוברה, אם היא מרגישה חולשה במשך שלושים הימים שאחר הפלתה, דינה כיולדת ופטורה מצום תשעה באב.

הפטורים מהצום, יזהרו לאכול ולשתות דברים פשוטים לצורך בריאותם ולא בשר או יין או דברי מותרות ופינוקים כדי לענג עצמם (שו"ע תקנד, ה). ונחלקו הפוסקים אם אומרים 'נחם' בברכת המזון.[4]


[2]. יש אחרונים שסוברים שמלכתחילה גם בתשעה באב חולה יאכל פחות מכשיעור, ובזה לא ישבור לגמרי את הצום ויוכל לומר 'עננו' (הובאו בשדי חמד, ובציץ אליעזר ח"י כה, פרק טז, ב). כיוצא בזה כתב בבאו"ה תקנד, ו, בשם 'פתחי עולם', שבמקום שמחלת החולרע אינה חזקה, והרופאים אומרים שצריך לאכול כדי שלא להידבק מהמחלה, יש לאכול בתשעה באב פחות פחות מכשיעור. כיוצא בזה כתב במ"ב תקנד, יד, בשם א"ר, לגבי יולדת, שאם תוכל, עדיף שתצום כמה שעות. וכ"כ בחת"ס או"ח קנז, שאם די לחולה בשתייה לא יאכל, ואם די באכילה אחת לא יאכל פעמיים. ולמהרי"ל דיסקין בקו"א ע"ה, יש מקום להחמיר בזה לא מצד חיוב הצום אלא כדי שלא לפרוש מהציבור. להלכה, חולה שיחמיר על עצמו ויאכל פחות משיעור כזית כל 7 דקות, וישתה פחות ממלוא לוגמיו כל  דקה, לא יברך ברכה אחרונה ויוכל אח"כ לומר בתפילה 'עננו' (ראו לעיל ז, 14). ויש שנוהגים להדר בכך. אולם ההוראה למעשה, שאין צורך שהחולים ידקדקו בכך. וכ"כ בערוה"ש תקנד, סו"ס ז; נשמת אברהם תקנד; ובציץ אליעזר י, כה, פרק טז. אבל אם אפשר, נכון שלא לאכול בלילה (עי' מ"ב תקנד, יד; אבנ"ז תקמ; כה"ח תקנו, ט). ואף בבאו"ה כתב שרק מי שחושש להידבק ממחלה אבל עדיין אינו חולה יאכל לשיעורים.לעיתים ישנם מצבים של ספק חולי, ונראה שאם הספק נובע מחולשה, שיש סבירות שתגיע במשך הצום לחולי, כגון מעוברת חלשה, נכון להורות להתחיל בבוקר לשתות ולאכול לשיעורים כדברי הבאו"ה. וכאשר הספק קשור לפחד, יש מקום להורות להתחיל לצום, ואם הצום יכביד כחולי – לאכול ולשתות.

הפטורים מהצום חייבים בשאר העינויים שאינם נצרכים לבריאותם (חת"ס או"ח קנז).

[3]. אמנם כתב הרמ"א תקנד, ו, שיולדת אחר שבעה ימים, כל זמן שאין לה צער גדול תתענה. וכתב במ"ב תקנד, יד, בשם מ"א שרק בט' באב נדחה תקל. אולם כתב ערוה"ש תקנד, ח, שכיום חלילה ליולדת להתענות בתוך שלושים יום מלידתה. וכן מורים עוד פוסקים מיוצאי אשכנז. והמקילה בזה לא הפסידה.

[4]. לדעת רבים מפוסקי אשכנז, יאמרו 'נחם' לפני סיום ברכת 'ובנה ירושלים' (רמ"א תקנז, א). ויש שפקפקו בזה, שלא תקנו לאומרו (הגר"א, הובא במ"ב תקנז, ה). ויש אומרים, שטוב לאומרו לאחר סיום הברכות יחד עם אמירת הרחמן (כה"ח תקנז, יא).

ד – מעוברות ומיניקות

אחד ההבדלים בין הצומות הקלים לתשעה באב, שמעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים וחייבות בתשעה באב, מפני שבתשעה באב רק חולים פטורים, ומעוברות ומיניקות, למרות שהן סובלות ממיחושים שונים, אינן נחשבות חולות (שו"ע תקנד, ה; לעיל ז, ח). אבל אם הן סובלות מחולשה מיוחדת, דינן כחולות שפטורות מצום תשעה באב.

לדוגמה, מעוברת שסובלת מאוד מהקאות או סחרחורות, נחשבת חולה ופטורה מהצום. וכן מעוברת הסובלת מחולשה גדולה, כגון שחסר לה דם (פחות מ-10 גר' המוגלובין), פטורה מהצום. וכמובן שאין לצום כאשר יש חשש שהצום יגרום להפלה. ומי שיש לה ספק אם היא נחשבת חולה, תתחיל לצום, ואם תרגיש חולשה גדולה, הרי שעברה ממצב של מעוברת רגילה למצב של חולה ותאכל ותשתה.[5]

כפי שלמדנו, מינקת חייבת בצום תשעה באב, ואף שהצום קשה יותר למינקת, מפני שההנקה גורמת לאיבוד נוסף של נוזלים, היא לא נחשבת חולה. וגם התינוק אינו סובל מהצום, מפני שאם אימו היא מהמיניקות שחלבן אינו מתמעט בצום, ודאי לא ירגיש דבר; ואם חלבה של אימו מתמעט בצום, תוכל להוסיף לו מים ממותקים או דייסה, וכך לא יסבול בצום. העצה הטובה לרוב הנשים שחלבן מתמעט, שידלגו על שתי הנקות לסירוגין. כלומר, אישה שמיניקה כל שלוש שעות, תניק בעשר בבוקר, ובשעה אחת תיתן לו תחליף, ושוב תניק בארבע, ושוב תיתן תחליף בשעה שבע. וכך לא תסבול כל כך מהצום וחלבה לא יתמעט. ואם המינקת תרגיש בצום חולשה עד שתצא מגדר מינקת ותהיה כחולה – מותר לה לאכול ולשתות.[6]


[5]. בימים חמים במיוחד (כשלא היה מזגן), יש שהורו שאם המעוברת מצטערת פטורה מהצום (רשז"א). ויש מקילים יותר, לכל המעוברות, כנראה מפני החמסין או מפני החולשה שירדה לעולם (הליכות ביתה כה, הערה ג). אולם כתבתי למעשה כפי שורת ההלכה כמבואר בגמרא פסחים נד, ב, בשו"ע ובאחרונים.

[6].כאשר התינוק ניזון מחלב אימו בלבד, וחלבה הולך ומתמעט בצום, והיא אינה מצליחה לתת לו לשתות תחליפי חלב או מים ממותקים מבקבוק – תפסיק את תעניתה כדי להיניקו כראוי. וכן כאשר יש חשש שבעקבות הצום חלבה יפסק ולא תוכל להניק יותר – לא תתענה. והרוצה להדר, תשתה לשיעורים בהפסקות של דקה. ביום הכיפורים אין להקל בכך, הואיל ואין מדובר בפיקוח נפש לתינוק (פנה"ל ימים נוראים ח, י).

ה – רחיצה

כל רחיצה של תענוג אסורה בתשעה באב, בין במים חמים ובין במים קרים, ואפילו מקצת גופו אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או צואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שאינו מתכוון לתענוג (שו"ע תקנד, ט). וכן הורים שמחליפים חיתול של ילדם, ירחצו את המקום המלוכלך למרות שתוך כדי כך ירחצו את הידיים. ואם הלכלוך או ריחו הרע אינו יורד במים בלבד, יש להשתמש בסבון.

וכן אשה שמכינה מאכלים לקראת סוף הצום או לילדיה, רשאית לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחיצה של תענוג.

מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (מ"ב תריג, ב, שעה"צ ד).

וכן מי שהוא רגיש במיוחד, ודעתו אינה מתיישבת עליו בלא שישטוף את פניו בבוקר, רשאי לשטוף את פניו במים. מי שנצטבר לו אחר השינה לכלוך בזוויות עיניו, והוא רגיל תמיד להסירו במים, רשאי להסירו במים (שו"ע תקנד, יא, מ"ב כב).

אסור לשטוף את הפה בתשעה באב, ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה (ועי' לעיל ז, ה, 6). אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.

כלה שהיא בתוך שלושים יום מנישואיה, רשאית לרחוץ את פניה ולסוך בגופה את מה שהיא מוכרחה, כדי שלא תתגנה על בעלה (מ"ב תקנד, כט, שעה"צ לח).

מותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה, ולהעבירה על הפנים הידיים והרגליים, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה 'טופח על מנת להטפיח', היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את היד באופן שתוכל אח"כ ללחלח דבר אחר (רמ"א תקנד, יד; מ"ב כז).

ו – רחיצה של מצווה

לצורך מצווה מותר ליטול ידיים, מפני שאין זו נטילה של תענוג, לפיכך רשאים הכהנים ליטול את כל כפות ידיהם לקראת ברכת כהנים (רמ"א תריג, ג; שו"ע קכח, ו). אבל אין היתר לטבול בתשעה באב.[7]

בבוקר לאחר הקימה מהשינה צריך כל אדם ליטול את ידיו שלוש פעמים עד סוף פרקי האצבעות, מפני שרוח רעה שורה על הידיים לאחר שינת הלילה, והיא עלולה להזיק לפתחי הגוף, וכדי להסירה צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין. ולאחר ההתפנות בשירותים יש לחזור ליטול את הידיים פעם אחת ולברך 'על נטילת ידיים', מפני שנטילה זו היא מצווה, שתקנו חכמים ליטול ידיים בברכה לקראת תפילת שחרית. ואף שבכל יום אנו רגילים להדר בכל הנטילות ליטול את כל כף היד, בתשעה באב יש ליטול עד סוף קשרי האצבעות בלבד, מפני שמעיקר הדין, נטילה זו מספיקה הן כהכנה לתפילת שחרית והן להסרת הרוח הרעה (שו"ע תריג, ב).[8]

אף שבכל השנה מהדרים ליטול ידיים לקראת כל תפילה, בתשעה באב אין נוטלים ידיים לקראת התפילה, כיוון שנטילה זו אינה חובה. אבל מי שנגע במקומות מטונפים שבגופו, ורוצה אח"כ להתפלל, יטול את ידיו, מפני שהוא צריך לנוטלן ונטילתו לשם מצווה ולא לשם תענוג (מ"ב תריג, ה-ו; כה"ח ו).

התעורר ספק לגבי דינו של מי שהתפנה בלא שנגע בידו במקומות מכוסים שבגופו, שאולי אינו צריך נטילה מפני שלא נגע בידיו במקום מטונף. כדי לצאת מהספק, נכון שהמתפנה יגע בידו במקום מכוסה שבגופו, היינו במקום שיש בו מלמולי זיעה, ואח"כ כשיצא, יוכל לכל הדעות ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כדי לברך בנקיות 'אשר יצר' (שו"ע תריג, ג, מ"ב ד).[9]


[7]. המצווה לנידה לטבול בזמן הראשון שהיא יכולה להיטהר לפי ההלכה (פנה"ל טהרת המשפחה ה, י), אינה דוחה איסור רחיצה בתשעה באב. וכן מי שרגיל לטבול לקריו, אינו רשאי לטבול בתשעה באב, שאין מנהג חסידות דוחה איסור רחיצה (ב"י שו"ע תקנד, ח, תריג, יא).

[8]. להלכה, מספיק לשטוף את הידיים אחר שירותים. אמנם הנוהגים ליטול תמיד שלוש פעמים אחר שירותים, רשאים לנהוג כן גם בתשעה באב, מפני שנטילתם זו לשם טהרה ומצווה ולא לתענוג (עי' מ"ב ד, לט, ופנה"ל תפילה ח, ג-ה, 2).

[9]. אם נגע באצבע של יד אחת במקום מכוסה שבגופו, יש אומרים שיטול רק ידו אחת עד סוף קשרי אצבעותיו (ח"א מ, יח, מ"ב תריג, ו), ויש אומרים שצריך ליטול את שתי ידיו (של"ה, יפה ללב, ועי' כה"ח ד, פו). וכן לגבי הנוגע באצבע אחת בנעלו אפילו היא מבד, י"א שיטול יד אחת וי"א שתי ידיו. ויש בדינים אלו עוד ספקות רבים, לדוגמא, האם הנוגע במקום מכוסה שאין בו מלמולי זיעה צריך נטילה (עי' בפנה"ל תפילה ה, 2). לכאורה קשה, שמצד הדין מותר למי שנגע במקומות המכוסים שבגופו לשפשף את ידיו ולומר דברים שבקדושה (שו"ע ד, כג, ומ"ב סא), ומדוע לא ננהג כך ביוה"כ ותשעה באב? ונראה למעשה, שבכל דבר שאדם רגיל להחמיר בכל השנה ליטול ידיים, גם בתשעה באב יטול, כי הוא נוטל לשם מצווה. וכך הדין לגבי הנוגע באצבע אחת במקום מכוסה שבגופו או בנעליים, אם הוא תמיד רגיל ליטול את שתי ידיו, גם בתשעה באב יטול את שתי ידיו עד קשרי האצבעות. ואם הוא רגיל ליטול יד אחת, כך יעשה בתשעה באב. ואם לפעמים הוא נוגע במקומות מכוסים וכדי לומר דבר שבקדושה הוא מסתפק בשפשוף ידיו בבגדיו, כך ינהג גם בתשעה באב. אבל אם הוא עומד להתפלל אחר שנגע במקומות המכוסים שבגופו, יטול ידיו, שכך הדין, כמבואר בפנה"ל תפילה ה, ב. היוצא משירותים ונגע שם באצבע אחת במקום המכוסה, נראה שלכל הדעות יטול את שתי ידיו, מפני שלדעת רבים, גם היוצא מבית הכסא בלי שהתפנה ובלי שנגע במקום מכוסה, צריך ליטול את שתי ידיו (ועי' בבאו"ה תריג, ג). נגע באצבעו בטיט, ירחץ את מקום הלכלוך בלבד, כי אין בזה רוח רעה שמתפשטת על שאר היד. (ועי' בפנה"ל ימים נוראים ט, 5).

ז – סיכה, בשמים ועישון

אסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או במשחה, וכן אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה כאבקות ומשחות לייפוי העור או לריח טוב. ודווקא סיכה של תענוג אסורה, אבל סיכה לצורך רפואה מותרת. לפיכך, מותר למרוח ווזלין לסדקים בשפתיים, וכן מותר למרוח משחה נגד גירוד (שו"ע תקנד, טו). וכן מותר למרוח משחה נגד יתושים.

אין מריחים בשמים בתשעה באב, מפני שיש בזה תענוג, וצריך אדם למעט מתענוגו ביום שנחרב בית מקדשנו. ואמנם יש שהקילו בזה מפני שאינו אחד מחמשת העינויים (מ"א), אבל דעת רוב הפוסקים להחמיר בתשעה באב (שו"ע תקנט, ז, שעה"צ תקנו, א). לעניין עישון ראו בהערה.[10]


[10]. כתב שכנה"ג תקנא ותקסז, שאסור לעשן בימי הצומות, מפני שהעישון משיב את הנפש מדאגת החורבן, ויוצר תחושה של שובע, ואף יש בו חילול השם, כי הגויים אינם מעשנים בימי תעניתם. מנגד, לדעת רבים, אין איסור לעשן מצד הצום, ובמיוחד למי שנצרך לו כדי להפיג את עצבנותו. ובמ"ב תקנה, ח, היקל למי שנצרך לעשן אחר חצות בצנעה. ורבים הקילו למי שנצרך לעשן בצנעה גם לפני חצות, והביאם ביבי"א א, לג. וכבר נודע שהעישון מזיק לבריאות, ומי שרגיל לעשן מצווה שיתאמץ ככל יכולתו להפסיק, אולם כל עוד הוא מכור לכך, מותר לו לעשן בצום כדי להקל את צערו.

ח – נעילת הסנדל

אסור בתשעה באב לנעול סנדל או נעל. בעבר היה מקובל לעשות נעליים וסנדלים מעור, מפני שמחומרים אחרים לא ידעו להכין נעליים וסנדלים טובים, שיהיו חזקים, עמידים וגמישים כאחד. ונחלקו הראשונים בדין סנדלים שאינם מעור. יש שאסרו ללכת בהם בתשעה באב, כל זמן שבפועל הם מגנים על הרגל מפני קושי הדרך (רש"י, רמב"ם, תוס' ורי"ו). ויש שהתירו ללכת בהם גם כאשר הם מגנים על הרגל מקושי הדרך (רמב"ן, רא"ש, רשב"א). וכן הורו רוב האחרונים למעשה (שו"ע תריד, ב).

אולם נראה בבירור, שדעת המקילים התבססה על המציאות לפיה, כל הנעליים והסנדלים שהיו עשויים מחומרים אחרים לא היו נוחים להליכה, ועל כן היה ניתן לומר שאינם נחשבים כנעליים. אבל כיום שרגילים לעשות נעליים וסנדלים טובים מחומרים שונים שאינם עור, כל סוגי הנעליים והסנדלים שרגילים ללכת בהם במשך השנה בחוץ במקום שיש בו אבנים, אסורים בתשעה באב, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. ואמנם בדור הקודם, כשעוד לא היו רגילים לעשות נעליים וסנדלים טובים מחומרים אחרים, היו פוסקים שהתירו ללכת בהם, אבל ככל שעובר הזמן ויותר רגילים להכין נעליים מצוינות משאר חומרים, מתמעטים המתירים ללכת בהם.

לפיכך, אסור ללכת בתשעה באב בנעליים ובסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, ואין זה משנה מאיזה חומר הם עשויים. אבל מותר ללכת בנעלי בית פשוטות מבד או מגומי, שאין רגילים ללכת בהן בחוץ במקום שיש בו אבנים, מפני שמרגישים בהן את קושי הארץ. ומכל מקום כיוון שיש עדיין מקילים בנעליים או סנדלים שאינם מעור, אין למחות ביד הרוצים לסמוך עליהם.[11]

מותר לחולה או יולדת שעלולים לחלות מחמת הצינה אם ילכו יחפים על הארץ לנעול נעליים. וכן מותר למי שהולך במקום שיש בו חשש סכנה מעקרב וכיוצא בו לנעול נעליים. וכן מותר למי שהולך במקום רפש וטיט לנעול את מנעליו כדי שרגליו לא יטנפו. וכן חייל בשירות מבצעי, יכול לנעול נעלי צבא (שו"ע תקנד, יז, תריד, ג-ד). מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה נוחה, אבל כאשר נצרכים לנעול אותם לסיבה אחרת – אין איסור.

מי שנצרך למדרסים ובלעדיהם הוא סובל, גם כשהם עשויים מעור, מותר לו להניחם בתוך נעל בית או בתוך נעל גומי פשוטה שאין רגילים ללכת בה כל השנה. וזאת מפני שאינו נוטלם לצורך הליכה נוחה אלא כדי להסיר סבל, בנוסף, כיוון שהמדרס אינו מחובר לנעל אפשר לומר שאינו חלק ממנה (פנה"ל ימים נוראים ט, ו, 8).


[11]. עד מהדורת תשס"ה כתבתי את ההוראה המקובלת, להקל בנעליים שאינן עור, אך בעקבות השיפור בתעשיית הנעליים, כבר אין מקום להורות כן. ראו פנה"ל ימים נוראים ט, ה, 7, בביאור הסוגיה בהרחבה.

ט – תשמיש המיטה

העינוי החמישי הוא איסור תשמיש המיטה. כדי להרחיק את האדם מהעבירה, צריכים לנהוג בלילה של תשעה באב כפי שנוהגים בעת שהאשה נידה. לפיכך, לא יגעו זה בזה, ולא ישנו באותה מיטה, ולא יעבירו דבר מידו לידה או להיפך. וביום אין חובה להיזהר בכל מה שנזהרים בזמן נידה. אבל נגיעה של חיבה אסורה גם ביום, וכן אסור לישון ביום באותה מיטה.[12]


[12]. שו"ע תקנד, יח. מיטות צמודות נחשבות כמיטה אחת. כתבו האחרונים שכמו שביוה"כ (שו"ע תרטו, א) יש להחמיר בכל ההרחקות שבזמן נידה כך גם בתשעה באב. לדעת רוה"פ יש להחמיר בזה ביום של יוה"כ כמו בלילה, ולדעת הט"ז אין צריך להיזהר בזה ביום של יוה"כ. ולגבי תשעה באב כתבו הרבה אחרונים, שאין צריך להיזהר ביום, מפני שהם אבלים והאשה אינה מקושטת, ואין לחוש שיגיעו לתשמיש המיטה (מ"ב תקנד, לז, כה"ח פה). ויש שהחמירו בנגיעה גם ביום (קצוש"ע קכד, יב, הל' חגים כו, מט). ונראה שלכל הדעות נגיעה של חיבה אסורה גם ביום.

י – תלמוד תורה

בנוסף לחמשת האיסורים שישנם בתשעה באב, ישנם איסורים הקשורים לכך שתשעה באב הוא יום אבל, ונתחיל לבארם: כשם שאסור לאבל ללמוד תורה בימי השבעה, כך אסור ללמוד תורה בתשעה באב, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות. ועוד, שדברי תורה משמחים, שנאמר (תהלים יט, ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", ולכן אסור ללומדם בימי אבל. גם בהרהור אסור ללמוד, כי גם הרהור בדברי תורה מסיח את הדעת מהאבלות ומשמח. אבל מצווה ללמוד בדברים עצובים שעוסקים בפורענות ישראל ובייסורי האדם, שהם מתאימים לעניינו של יום. ואין ללומדם בעיון, מפני שהלימוד בעיון משמח ועלול להסיח את הדעת, אבל אם התעוררו ללומד חידושים תוך כדי לימוד פשוט, אין בזה חשש, שכך הוא דרך הלימוד (ערוה"ש תקנד, ד). ואם עלה בדעתו חידוש חשוב והוא חושש שישכחנו עד מוצאי הצום, מותר לכותבו בקיצור (עי' כה"ח תקנד, קי).

אלו הדברים המותרים בלימוד: בתנ"ך – מגילת איכה ופרקי החורבן שבספרי מלכים ודברי הימים, וכן נבואות החורבן שהם רוב ספר ירמיהו, חלק מיחזקאל ומעט מישעיהו ותרי עשר. אבל אין ללמוד את נבואות הפורענות והחורבן של הגויים הרשעים, שהם שמחה לעולם. וכן מותר ללמוד את ספר איוב שעוסק בייסורים, ואת סיומו אין ללמוד. וכן מותר ללמוד בתורה את דברי התוכחה והפורענות מפרשות בחוקותי, כי תבוא והאזינו. מותר ללמוד את כל הפסוקים הללו עם פירוש, כדי להבין את הפשט אבל לא כדי להעמיק.

בדברי חכמים, מותר ללמוד את אגדות החורבן ממסכת גיטין (נה, ב – נח, א), ואת מדרש איכה רבה, בלא המדרשים שעוסקים בנחמה שעליהם צריך לדלג. וכן מותר ללמוד פרק שלישי ממסכת מועד קטן שעוסק בהלכות אבלות ונידוי, וכן את הגמרא בסוף מסכת תענית שעוסקת בדיני תשעה באב.

בהלכה, מותר ללמוד את הלכות ימי בין המצרים ותשעה באב (שו"ע או"ח תקנ – תקסא), וכן את הלכות אבלות (שו"ע יו"ד שלד – תג). רב שנשאל שאלה שאינה סובלת דיחוי בהלכות שאסורות בלימוד – יענה עליה בלא לבאר את טעמי ההלכה (מ"ב תקנד, ה).

מותר ללמוד ספרי מוסר, ואף שמובאים בהם פסוקים ודברי חכמים, כיוון שמגמתם לעורר את האדם לתשובה על חטאיו, אין בכך שמחה רגילה שבלימוד תורה.[13]

לכתחילה יש להקפיד בדינים הללו מחצות היום של ערב תשעה באב. אבל כבר למדנו, שהחושש שההגבלה ללמוד דווקא בנושאים אלו תגרום לו ביטול תורה, עד תשעה באב מוטב שילמד במקום שליבו חפץ (רמ"א תקנג, ב, ומ"ב ח, ולעיל ט, ג).

אסור לקרוא בתשעה באב ספרים מרתקים או עיתונים או ללמוד שאר חכמות, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות (ערוה"ש יו"ד שפד, ט). אבל מותר ואף ראוי לקרוא ספרי היסטוריה על החורבן והגלות והצרות והייסורים שעברו על עם ישראל.


[13]. שורש ההלכה בתענית ל, א, ונתבאר בשו"ע תקנד, א-ג. ספרי מוסר: י"א שאם יש בהם פסוקים ודברי חז"ל אסור ללומדם (עי' פס"ת תקנד, ב), אבל העיקר שמותר, וכדברי המאירי (מו"ק כא, א). לימוד עיון שאסור הוא לימוד שדורש ריכוז רב ומגמתו לחדש חידושים או להבין את עומק הפשט, אבל כאשר המטרה להבין באופן פשוט – מותר.

יש סוברים שמצוות תלמוד תורה אינה חלה בתשעה באב ואינה חלה על האבל בשבעת ימי אבלות (ערך השלחן תקנד, א). ורבים סוברים שהיא חלה תמיד, אלא שבימים אלו צריך ללמוד בדברים הרעים (שדי חמד אסיפת דינים מערכת בין המצרים ב, יב; מועד לכל חי י, כא; עי' ביבי"א ח"ח יו"ד לה, ובפס"ת תקנד, 2, 3).

לעניין לימוד תורה של ילדים קטנים, ראו להלן בהלכה כא.

יא – שאלת שלום

כשם שאבל שנפטר לו אחד מקרוביו אינו שרוי בשלום ואסור בשאלת שלום (שו"ע יו"ד שפה), כך ביום שאנו מתאבלים על חורבן בית מקדשנו איננו שרויים בשלום, ולכן אסור בתשעה באב לשאול בשלום, כלומר לומר 'שלום' איש לרעהו (שו"ע תקנד, כ).

במיוחד צריכים להקפיד על כך בין לומדי התורה שיודעים את ההלכה. אולם כאשר אדם שאינו מכיר את ההלכה שואל בשלום, עונים לו בשפה רפה ובכובד ראש, כאדם שטרוד במחשבות של אבלות וצער, תוך זהירות שלא לפגוע בו. ואם השואל בשלום הוא אדם החפץ ללמוד תורה ואין חשש שיפגע, מבארים לו שאין שואלים שלום בתשעה באב.

לדעת רוב הפוסקים, גם אמירת 'בוקר טוב' או 'ערב טוב' אסורה (מ"ב תקנד, מא; כה"ח צ). ויש אומרים שרק אמירת 'שלום' אסורה, אבל מותר לומר 'בוקר טוב' וכיוצא בזה (לקט יושר).[14]

הפוגש את חבירו שהתחתן או שנולד לו ילד, רשאי לברכו ב'מזל טוב', שכן ברכה אינה אסורה כשאלת שלום (נשמת אברהם ב' שפה, א; פס"ת תקנד, יט). ואף לחיצת יד אינה בכלל איסור שאלת שלום (הר צבי יו"ד רצ).

כשם שאין שואלים בשלום, כך אין שולחים מתנות בתשעה באב (מ"ב תקנד, מא). אבל צדקה אינה נחשבת כמתנה, ולכן מותר ואף מצווה לשלוח מאכלים לנזקקים, כדי שיהיה להם מה לאכול בסיום הצום (עי' כה"ח תקנד, צא).


[14]. תוספתא תענית ג, יא: "אין שאלת שלום לחברים בתשעה באב, ולהדיוט בשפה רפה". יש שהבינו שהאיסור הוא רק לתלמידי חכמים שנקראים חברים, וכך משמע מרמב"ם וכפי שהבין ב"ח. אולם המרדכי במו"ק תתצה, גרס בתוספתא "אין שאלת שלום לחברו (משמע לכל אדם) ולהדיוטות משיבים בשפה רפה". וכן דעת שו"ע תקנד, כ, וכמעט כל האחרונים. ומ"מ למדנו שאין להעיר למי שאינו בקיא בהלכה, כי י"א שאינו חייב בזה.

יב – טיול והליכה לכותל המערבי

צריך אדם להימנע מלטייל בתשעה באב, כדי שלא יסיח את דעתו מהאבלות. וגם יימנע משיחת רעים, כדי שלא יגיע לשחוק וקלות ראש (שו"ע תקנד, כא). וטוב לשוחח על החורבן וייסורי ישראל, ועל דרכי תשובה לכלל ולפרט.

ואף הנוהגים ללכת לבית הקברות לאחר הקינות, צריכים להיזהר שלא ללכת בחבורה גדולה, שמא יסיחו את דעתם מהאבלות (רמ"א תקנט, י, מ"ב מא).

אך אין להימנע מללכת לכותל המערבי או לעלות להר הבית מחשש שמא יפגוש שם חברים וישמח. וכך שמעתי מאבי מורי, שאין תיקון גדול יותר לתשעה באב מאשר ללכת לכותל המערבי, ולהתפלל על בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. ואדרבה, זה שבאים לשם הרבה אנשים, מגדיל את כוחה של התפילה ומרבה כבוד שמיים. עוד הוסיף, שכמו שאין לומר שאסור לבנות את בית המקדש בתשעת הימים, מפני שהוא בניין של שמחה, כך אין לומר שאסור לבוא לכותל המערבי בתשעה באב שמא יפגוש שם חברים. אלא כשיפגשם, יימנע מאמירת שלום, ויוכל ללחוץ את ידם באהבה ולהתפלל עמהם על בניין בית המקדש.

יג – ישיבה ושכיבה על הארץ

מצד הדין אין חובה לישון ולשבת על הארץ בתשעה באב, מפני שמה שאמרו חכמים (תענית ל, א): "כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב", חל רק על איסורי האבלות, כמו רחיצה, סיכה, נעילת סנדל, תשמיש המיטה, אמירת שלום ותלמוד תורה. אבל מצוות שהאבל חייב בהן, כמו כפיית המיטה והישיבה על הארץ, מצד הדין אינן חלות בתשעה באב (טור או"ח תקנה). ואע"פ כן נהגו לבטא אבלות בתשעה באב גם בשכיבה ובישיבה, אלא שכיוון שיסוד הדין ממנהג, דיניו קלים יותר:

שכיבה: יש נוהגים לישון על הארץ, ויש נוהגים לישון בלא כר, ויש שמניחים אבן תחת מראשותיהם (שו"ע תקנה, ב). אפשר לקיים את מנהג האבלות על ידי הורדת המזרן לארץ בלא להסיר את הכר. והמהדרים מניחים אבן תחת המזרן. מי שקשה לו לישון באופן זה, רשאי לישון כדרכו (עי' מ"ב תקנה, ו).

ישיבה: נוהגים לשבת על הארץ כמנהג אבלים. אולם כיוון שאין בזה חיוב מהדין, אין מחמירים בזה עד סוף תשעה באב (ב"ח תקנט, א). יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד נוהגים להחמיר בזה עד חצות היום, ויש מיוצאי ספרד שמחמירים בזה עד תפילת מנחה (שו"ע ורמ"א תקנט, ג). הישנים אחר הצהרים אינם צריכים להוריד את המזרן לארץ.[15]

כיוון שאין חיוב מהדין לשבת על הארץ, מותר לשבת על כר, ועדיף שלא יהיה גבוה טפח מהקרקע. כשקשה לשבת נמוך כל כך, אפשר להקל לשבת על כסא נמוך שאינו מגיע לגובה של שלושה טפחים, ובשעת הצורך אף מעט גבוה משלושה טפחים. ישיבה על מדרגות נחשבת כישיבה על הקרקע, כיוון שדורכים עליהן (מקו"ח לחו"י). מעוברות, זקנים, חולים והסובלים מכאבי גב, שקשה להם לשבת על כסא נמוך, רשאים לשבת על כיסא רגיל.[16]


[15]. שו"ע תקנט, ג, ועוד פוסקים כתבו שהמנהג לשבת עד מנחה. ולרמ"א, מ"א ומ"ב יב, עד חצות, וכ"כ הרב אליהו בהערות לקצוש"ע קכד, טז. וכן עולה מספרי מנהגים מצפון אפריקה. ויוצאי ספרד שנהגו להחמיר עד מנחה ומתקשים בכך, רשאים לסמוך על המקילים לשבת על כיסא אחר חצות. ויש נוהגים להקל לאחר סיום אמירת הקינות, אף לפני חצות, וכעין מקור לכך במס' סופרים יח, ז.

[15]. מהרי"ל ישב ממש על הקרקע. וכיוון שאין בזה חיוב, מ"א תקנט, ב, היקל בישיבה על גבי כר. וכתב בא"ח דברים כ', שיהיה פחות מטפח. ורבים מקילים עד ג' טפחים, שהוא לבוד לקרקע. וחזו"א היקל אף ביותר מג' טפחים. ובמ"ב יא, ובשעה"צ ט, היקל בשעת הצורך לשבת על גבי ספסל נמוך (ומסתבר שהיה גבוה מג' טפחים). וחלושים ומעוברות רשאים לשבת על כיסא רגיל (ערוה"ש יו"ד שפז, ג), והוא הדין לסובלים מכאבי גב. יש נוהגים על פי הקבלה שלא לשבת על הקרקע בלא חציצה של בד או עץ (ברכ"י תקנה, ח), אבל על גבי מרצפות, לדעת רבים גם לפי הקבלה אין צריך להקפיד בזה. ויש מקפידים להניח חציצה גם על גבי מרצפות (עי' כה"ח תקנב, לט).

יד – עשיית מלאכה

אמרו חכמים: כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה ממנה סימן ברכה לעולם (תענית ל, ב). וזאת משום שהוא מסיח את דעתו מהאבלות. אבל כיוון שאין תקנת חכמים מפורשת לאסור מלאכה בתשעה באב, היו מקומות שנהגו לאסור והיו מקומות שנהגו להתיר. ואמרו חכמים, שמנהג המקום מחייב, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, אסור לעשות מלאכה (פסחים נד, ב). וכבר נהגו כל ישראל שלא לעשות מלאכה בתשעה באב עד חצות היום. וגם אחר חצות נכון להימנע ממלאכה, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות, ורק לצורך גדול עושים מלאכה אחר חצות (עי' שו"ע ורמ"א תקנד, כב, כד, מ"ב מט). אמנם מלאכה שדחיית עשייתה עלולה לגרום להפסד משמעותי, כדרך שמותר לעשותה בחול המועד כך מותר לעשותה בתשעה באב לפני חצות (שו"ע תקנד, כג).

המלאכות האסורות בתשעה באב הן מלאכות שיש שיהוי בעשייתן והן טורדות את המחשבה. כגון תפירה, תיקון בגדים, רהיטים ומכשירי חשמל, וכן מסחר. אבל מלאכות שאין שיהוי בעשייתן, כהדלקה וכיבוי, קשירה והתרה, נסיעה לצורך וכיוצא בזה – מותרות, מפני שאינן מסיחות את הדעת מהאבלות.

כתיבה בכלל המלאכות האסורות, מפני שהיא מסיחה את הדעת, אבל מותר להעתיק דברים העוסקים בענייני תשעה באב.[17]

מכירת מוצרי מזון מותרת, כדי שיהיו לאנשים מאכלים לסעודה שאחר הצום. וכן מותר מחצות היום ואילך להכין את הסעודה שלאחר הצום. יש נשים שנוהגות לטרוח אחר חצות היום בשטיפת הבית, ניקויו וסידורו, מתוך ציפייה למשיח שנולד בתשעה באב, ואין למחות בידן (ברכ"י תקנט, ז).

מותר ליהודי להורות לגוי לעשות עבורו מלאכה בתשעה באב, אבל מלאכות שנעשות בפרהסיא, כמו בניית בית או מסחר בחנות – אסור, מפני שעשייתן נראית כזלזול באבל הרבים (מ"ב תקנד, מו).


[17]. החילוק לפי השיהוי מבואר בתה"ד ורמ"א תקנד, כב, ויסודו, שהשיהוי מסיח את הדעת מהאבלות. ולפיו יש לקבוע את הדין בכל שאלה. נחלקו האחרונים אם מותר לכתוב, כמובא בבאו"ה 'על', וכה"ח קי. וכתבתי לפי יסוד ההלכה, שהכל תלוי בהיסח הדעת מהאבלות. וכשיש חשש שישכח את חידושו יכול לכותבו מדין מלאכת דבר האבד.

טו – קריאת איכה והחשכת האור

קוראים 'איכה' אחר תפילת ערבית. לדעת ראשוני אשכנז מברכים על קריאתה, כפי שמבואר במסכת סופרים, שמברכים על קריאת המגילות (יד, א). ויש אומרים שרק כאשר המגילה כתובה על קלף כספר תורה, מברכים על קריאתה, אבל אם אינה כתובה על קלף, אין מברכים על קריאתה. מנגד, יש אומרים שגם כשהיא כתובה על קלף אין לברך על קריאתה, הואיל וברכה זו לא נזכרה בתלמוד (ב"י תקנט, ב). וכך הורו הרבה אחרונים מחמת הספק. למעשה, למנהג יוצאי ספרד ורבים מיוצאי אשכנז ובכללם כל החסידים, קוראים איכה בלא ברכה. ולמנהג חלק מיוצאי אשכנז, ובמיוחד לנוהגים על פי הגר"א, קוראים איכה מתוך מגילת קלף כשרה בברכה (פנה"ל מועדים ב, י).[18]

נוהגים להחשיך את בית הכנסת בליל תשעה באב, כמו שנאמר (איכה ג, ו): "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי". וכן מובא במדרש (איכ"ר א, א), שאמר הקב"ה למלאכי השרת בשעת חורבן הבית: מלך בשר ודם כשהוא אבל מה דרכו לעשות? אמרו לו: מכבה את הפנסים שלו. אמר להם: אני אעשה כן, שנאמר (יואל ב, י): "שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ".

כבר מתחילת הלילה מכבים חלק מאורות בית הכנסת, וגם בבתים ראוי למעט את האורות. ועיקר ההקפדה, להחשיך את האור לקראת קריאת מגילת איכה, שאז נהגו לכבות את כל הנרות, זולת נרות בודדים לקריאת מגילת איכה (שו"ע תקנט, ג). כיום שאנו רגילים להשתמש בתאורת חשמל, יש נוהגים לפני קריאת איכה לכבות את כל נורות החשמל ולהסתייע בנרות. ורבים נוהגים להשאיר מעט נורות חשמליות ולקרוא לאורן.

עיקר קריאת איכה בציבור נקבעה בלילה, כנאמר (איכה א, ב): "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה" (שו"ע ורמ"א תקנט, א-ב). אולם רבים נוהגים לקוראה גם אחר הקינות ביום. במקום שאין הציבור קורא את מגילת איכה ביום, טוב לכל יחיד לקוראה לעצמו (מ"ב תקנט, ב).


[18]. במסכת סופרים יד, א, מבואר שמברכים על קריאת המגילות, שיר השירים בפסח, רות בשבועות, איכה בתשעה באב, קהלת בסוכות, אסתר בפורים. וכ"כ גדולי הראשונים באשכנז: מחזור ויטרי, הגה"מ בשם מהר"ם, או"ז, שבולי הלקט, מהרי"ל, מנהיג ועוד. ורדב"ז וב"י תקנט, ב, כתבו שנהגו שלא לברך. ורמ"א או"ח תצ, ט, כתב שמספק אין לברך. וכ"כ ט"ז, פמ"ג וחק יעקב. מנגד, לדעת לבוש, ב"ח, מ"א תצט, ט, יש לברך. והנוהגים לברך מקפידים לקרוא את המגילה מקלף (עפ"י תשובות רמ"א לה, מ"ב תצ, יט). בפנה"ל מועדים ב, י, ובהרחבות שם, ביארתי דין זה על כל שיטותיו.

טז – עננו, נחם, ברכת כהנים ותחנון

דין אמירת 'עננו' כדין אמירתו בשאר תעניות ציבור (לעיל ז, י). בחזרת הש"ץ בשחרית ובמנחה, החזן אומרו בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו'. ולגבי תפילת הלחש נחלקו המנהגים: למנהג יוצאי ספרד אומרים 'עננו' במשך כל הצום, היינו בכל שלוש תפילות הלחש. ולמנהג יוצאי אשכנז, אומרים 'עננו' בתפילת מנחה בלבד.

עוד תקנו לומר תפילת 'נחם' בברכת 'בונה ירושלים'. למנהג חלק מיוצאי ספרד אומרים אותו בכל תפילה שאומרים 'עננו'. ולמנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, אומרים אותו במנחה בלבד. בכל מקום שאומרים 'נחם' משנים גם את חתימת הברכה: "מנחם ציון ובונה ירושלים".[19]

בנוסח 'נחם' ישנם משפטים שאינם מתאימים לירושלים של זמננו, כמו: "האבלה מבלי בניה… והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה". אולם אין בידי חכמי זמנינו כוח להתקין לכל הציבור נוסח חדש בשונה ממטבע שתקנו חכמים. ועוד, שלדאבון לבנו אפשר לומר זאת על הר הבית. והרב גורן זצ"ל התקין נוסח שמתאים לזמנינו, והרוצה לאומרו רשאי.

אין אומרים תחנון בתשעה באב, ואף במנחה של ערב תשעה באב אין אומרים תחנון, מפני שתשעה באב נקרא 'מועד', שנאמר (איכה א, טו): "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי" (שו"ע תקנט, ד). (כלומר מועד הוא זמן מיוחד, זכינו – נעשה יום טוב, לא זכינו – נעשה אבל).

למנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, הכהנים אינם נושאים את כפיהם בשחרית, כנאמר (ישעיהו א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם". וכדרך שכהן אבל אינו נושא כפיו מפני שאינו שמח ואינו יכול לברך בשלום. ולמנהג חלק מיוצאי ספרד הכהנים נושאים כפיהם בשחרית (עי' כה"ח תקנט, ל). במנחה שלפנות ערב לכל המנהגים נושאים כפיים (לעיל ז, יב).

נוהגים לומר את התפילה כדרך אבלים, במתינות, בקול חלש ובלא חזנות (רמ"א תקנט, א).


[19]. כך הוא נוסח אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, ולנוסח חלק מיוצאי ספרד: 'מנחם ציון בבניין ירושלים'. למנהג צפון אפריקה אומרים 'נחם' רק במנחה כיוצאי אשכנז (תפילת החודש), וכתב הרב אליהו (הל' חגים כז, ב), שזהו מנהג יוצאי ספרד הרגיל. ומנהג מקובלי ישיבת בית אל לומר 'נחם' גם בשחרית. גם מי שאינו צם אומר 'נחם' בתפילה למרות שאינו אומר 'עננו'. השוכח לומר תפילת 'נחם', יאמר אותה בברכת ה'עבודה' (באו"ה תקנז), ואם שכח יאמר ב'אלוהי נצור', ואם סיים את התפילה, לא יחזור כדי לומר 'נחם'.

יז – הסרת הפרוכת, טלית ותפילין

לפני תפילת ערבית מסירים את הפרוכת מארון הקודש, וכדרך שנאמר (איכה ב, יז): "עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ", ופרשו חכמים שכביכול קרע ה' את גלימתו. ובזה אנו מבטאים את שפלותנו מאז שנחרב בית המקדש (רמ"א תקנט, ב). לפני תפילת מנחה מחזירים את הפרוכת למקומה (כה"ח יט).

רבים נוהגים שלא להתעטף בטלית גדול ולא להתעטר בתפילין בתפילת שחרית; וכדרך שהקב"ה כביכול "בִּצַּע אֶמְרָתוֹ" – קרע גלימתו, כך אנו איננו מתעטפים בטלית; וכדרך שנאמר (איכה ב, א): "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל", אלו תפילין של הקב"ה, כך אנו איננו מתעטרים בתפילין. אולם כיוון שלדעת רוב הראשונים, מצווה להתעטף בטלית ולהניח תפילין בתשעה באב כבשאר הימים, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בשעת המנחה. ובחרו להימנע מהמצווה בשחרית, מפני שאז אנו מבטאים את שיא האבל והצער באמירת הקינות, ואילו בשעת מנחה כבר מקבלים קצת נחמה. וכך מנהג כל קהילות יוצאי אשכנז והרבה קהילות מיוצאי ספרד (שו"ע תקנה, א). אבל ציצית (טלית-קטן) לובשים כבר בבוקר, אלא שהתעורר ספק אם לברך עליה, ועל כן עדיף לישון בליל תשעה באב בציצית, וכך לא יצטרכו לברך עליה בבוקר. ולפני תפילת מנחה מתעטפים בטלית-גדול בברכה.

ויש מדקדקים שאינם רוצים לקרוא קריאת שמע של שחרית בלא טלית ותפילין, ועל כן נוהגים להניחם לפני תפילת שחרית בביתם, ולקרוא בהם קריאת שמע, ואח"כ הולכים להתפלל עם הציבור בלא טלית ותפילין. ויש קהילות ספרדיות שנהגו להתעטף בטלית ולהניח תפילין בשחרית. וכל קהילה תמשיך במנהגה.[20]


[20]. לראב"ד, אין להניח תפילין בתשעה באב, כדרך שאבל אינו מניח תפילין ביום הראשון לאבלותו. ויש אומרים, שאין חיוב להניח תפילין אבל גם אין איסור, וכ"כ המאירי שדעת קצת חכמים, וכן באר המגיד משנה את דעת רמב"ם (לעניין תפילין של ראש). ולרמב"ן, רשב"א, רא"ש ורוב הראשונים, חובה להניח תפילין בתשעה באב. והמנהג הרווח, כפי שכתב בשו"ע תקנה, א, שלא להניחם בשחרית אלא רק במנחה. וכן מובא בשם מהר"ם מרוטנבורג ועוד ראשונים, שבשחרית יש לנהוג כמו באבלות של יום ראשון, אבל אחר המנחה – כמו באבלות שאר הימים, שצריך להניח תפילין. ורבים מגדולי הספרדים ומקצת מגדולי האשכנזים, דקדקו להתעטף בטלית ולהניח תפילין לפני תפילת שחרית, כדי לקרוא ק"ש בהידור, ואח"כ הלכו לביהכ"נ והתפללו בציבור בלא טלית ותפילין, וכך נהג מהר"ם גלאנטי. ויש שכתבו שכך ראוי שכולם ינהגו, וכ"כ בבא"ח דברים כה. ויש שנהגו להתפלל בבית ובאו לבית הכנסת לקריאת התורה וקינות, וכך נהגו החיד"א ור"ח פלאג'י. ויש קהילות שהתפללו במניין עם טלית ותפילין, וכ"כ כנה"ג שמנהג מנטובה שבאיטליה, וכ"כ בשולחן גבוה שמנהג סלוניקי ואיזמיר, וכך נהגו מקובלי בית אל שבירושלים, כמובא בכה"ח תקנה, ד. מי שמנהג אבותיו להניח תפילין בשחרית בביהכ"נ, והוא מתפלל במניין שאינם מניחים תפילין, יניח תפילין בביתו ויקרא בהם ק"ש, ואח"כ יבוא לביהכ"נ להתפלל עם הציבור בלא תפילין.

יח – דברי תורה שבתפילה וברכת 'שעשה לי כל צרכי'

רוב הפרקים שאנו אומרים בסדר הקרבנות נקבעו משני טעמים: א) כתחליף לקרבנות וכהכנה לתפילה, ב) כדי שכל יהודי יזכה ללמוד תורה בכל יום – בדברי מקרא, משנה ותלמוד. ממילא בתשעה באב, שאסור ללמוד תורה, מתעוררת שאלה, האם אפשר לומר את הפרקים הללו. לדעת רבים כל מה שהוא חלק מסדר התפילה, עיקר עניינו לצורך התפילה, ועל כן מותר לאומרו גם בתשעה באב, וכך נוהגים רבים מיוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז. ויש אומרים, שלכל אדם מותר לומר בתשעה באב רק את מה שהוא רגיל לומר בכל יום בסדר התפילה, אבל את מה שאינו רגיל לומר בסדר הקרבנות, לא יאמר בתשעה באב.[21]

יש נוהגים לומר בכל יום כמה פרקי תהילים, וכך מסיימים בכל חודש את ספר תהילים. בתשעה באב עדיף שלא לאומרם ולהשלימם למחרת, והרוצה לסמוך על המקילים לאומרם אחר חצות – רשאי.[22]

אחת מברכות השחר היא ברכת 'שעשה לי כל צרכי', ויש בה הודאה על נעילת הנעליים. ואף שאסור לנעול נעליים בתשעה באב ויום הכיפורים, נהגו יוצאי אשכנז ומקצת מיוצאי ספרד לאומרה, מפני שהיא הודאה כללית על מנהגו של עולם, ולא על נעילת הנעליים של אותו היום. ועוד, שגם בימי הצום מותר לנעול נעלי בית שמרגישים בהן את קושי הדרך. ועוד, שבמוצאי הצום נועלים נעליים, וההודאה שבברכות השחר חלה גם על הלילה. אולם לדעת האר"י, אין לברך ברכה זו בימים אלו, וכך נוהגים רוב יוצאי ספרד.[23]

בליל תשעה באב מותר לומר את כל סדר קריאת שמע שעל המיטה, כי הפסוקים שבו נאמרים כדרך תפילה ולא כדרך לימוד.


[21]. בשו"ע תקנד, ג, כתב שמותר לומר את כל סדר היום ואפילו מדרש ר' ישמעאל. וכ"כ בערוה"ש תקנד, ו. ורמ"א תקנט, ד, כתב שאין לומר פיטום הקטורת שבסדר הקורבנות. משמע ממ"ב תקנד, ז, שהכלל הוא, שמה שרגילים לומר בסדר התפילה בכל יום, אפשר לומר גם בתשעה באב. וזו דעת הי"א שכתבתי למעלה. מנהג רבים מצפון אפריקה ובבל, שאין אומרים את התוספות שבסיום תפילת שחרית שאחר קדיש תתקבל.

[22]. ראו מ"ב תקנד, ז; כה"ח כ. הט"ז התיר לומר 'שנים מקרא ואחד תרגום' של אותו יום, ויש שנהגו לפיו, וכן מנהג חסידי חב"ד לעניין חת"ת. אבל רוב ככל האחרונים לא קיבלו את דעתם, כמבואר בשעה"צ תקנד, יא. וכן אין לקרוא בסדר חוק לישראל ומעמדות, כמבואר בברכ"י תקנד, ה, ומ"ב ז. מי שיש לו חולה, מותר לומר עליו תהילים גם לפני חצות, כי זו תפילה ולא לימוד.

[23]. לדעת רא"ש, ר"ן וטור או"ח תריג, מברכים 'שעשה לי כל צרכי' ביוה"כ, וכ"כ במ"ב תקנד, לא. ולפי רמב"ם הסובר שאין מברכים על דבר שלא נהנים ממנו, אין לברך, כמובא בב"י שם. וכן נהג הגר"א. אבל במוצאי הצום בעת שנעל נעליים בירך (מעשה רב ט). ומנהג האר"י, שככלל מברכים גם על דברים שלא נהנים מהם (פנה"ל תפילה ט, ג), אבל בצומות אין מברכים, וכן נוהגים ההולכים אחריו, כמובא בכה"ח מו, יז. וברב פעלים ב, ח, כתב שגם במוצאי הצום לא יברכו.

יט – דין יום עשירי באב

ביום השביעי לחודש אב כבשו הבבלים את בית המקדש, ובתשעה באב לפנות ערב הציתו בו אש, והיה נשרף במשך כל יום י' באב. ואמר רבי יוחנן, שאם היה חי באותו הדור, היה קובע את הצום ליום י' באב, מפני שרובו של היכל נשרף בו. והיו אמוראים שנהגו להחמיר על עצמם להתענות בתשיעי ובעשירי באב. אולם הנביאים והחכמים קבעו את התענית בט' באב, מפני שהכל הולך אחר ההתחלה, והתחלת הפורענות היתה בט' באב (תענית כט, א; ירושלמי פ"ד ה"ו).

אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ברוב קהילות ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג חלק מיוצאי ספרד האיסור נמשך כל היום (שו"ע תקנח, א; כה"ח י), ולמנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד עד חצות היום בלבד (רמ"א שם, וכן מנהג טורקיה וחלק מקהילות מרוקו). ויש מקילים מיד במוצאי הצום (מנהג תימן, ג'רבה ולוב).

לדעת רוב האחרונים, עד חצות גם אין לכבס או ללבוש בגדים מכובסים, ואין להסתפר ואין לשמוע מוזיקה משמחת ואין לרחוץ בחמים. אבל לרחוץ בפושרים מותר. ויש מקילים וסוברים שרק מבשר ויין צריכים להימנע ביום העשירי, אבל מותר לרחוץ, להסתפר ולכבס בלא הגבלה. לכתחילה יש לנהוג כמחמירים, ובשעת הדחק אפשר להקל.[24]

וכן נוהגים שלא לברך 'שהחיינו' ביום עשירי באב, כדין שלושת השבועות (חיד"א, כה"ח תקנח, ח; ועי' לעיל ח, ז-ח).

כאשר חל י' באב ביום שישי, כבר בבוקר י' באב מותר להתכונן לשבת בתספורת, כביסה ורחיצה. ואם השעה דחוקה, מותר לערוך את ההכנות מיד במוצאי תשעה באב (מ"ב תקנח, ג, ערוה"ש ב. בהלכה הבאה יבואר דין מוצאי צום שנדחה).

נוהגים לדחות את ברכת הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לאומרה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה. רבים נוהגים לאומרה מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, שעדיין לא הספיקו לשתות ולאכול ולרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. ולכן נכון לקבוע את זמן ברכת הלבנה כשעה או שעתיים אחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לומר את ברכת הלבנה בשמחה. ובמקום שחוששים שאם ידחו את ברכת הלבנה יהיו שישכחו לאומרה, אפשר לאומרה מיד אחר הצום, וטוב שישתו וירחצו את הפנים לפני כן.[25]


[24]. המחמירים: רש"ל, ב"ח, מ"א, א"ר ועוד. אמנם נפוץ בציבור כי יוצאי אשכנז מחמירים בזה ויוצאי ספרד מקילים, אולם לא כן מבואר באחרונים. בין פוסקי הספרדים רבים מחמירים גם בכיבוס, רחיצה ותספורת, ומהם: החיד"א במח"ב תקנח, א; ר"ח פלאג'י במועד לכל חי י, צב, וכה"ח תקנח, ו. מנגד, כנה"ג בהגה"ט, מאמ"ר, ויחו"ד ה, מא, הקילו. ובבאו"ה כתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים. וכך דעת רוה"פ. והרב אליהו (הל' חגים כט, ג-ד) כתב שיש להחמיר עד חצות, ומי שמחמיר בכל הדברים כל היום העשירי, הרי זה משובח. וכ"כ בכה"ח תקנח, י. ככלל דין יום העשירי כדין תשעת הימים למנהג יוצאי אשכנז, ומעט קל יותר (מ"ב תקנח, ב).

[25]. הלכה זו הוזכרה לעיל א, טז. לדעת מהרי"ל, יש לדחות את קידוש הלבנה ליום אחר. וכתב רמ"א תכו, ב, שאם חל תשעה באב ביום חמישי, ידחו את קידוש הלבנה למוצאי שבת, ואם חל ביום אחר, ידחו את קידוש הלבנה ללילה הבא. ורוב האחרונים כתבו שאין לדחות את המצווה, אלא מיד במוצאי תשעה באב צריך לקדש את הלבנה, וכ"כ כנה"ג, פר"ח, חיד"א, ח"א, מ"ב תכו, יא. ויש שהוסיפו טעם, שיש גם קצת שמחה במוצאי ט' באב, על משיח בן דוד שנולד בט' באב, ועל כן ראוי לקדש הלבנה. ומ"מ כתב מ"ב שם ועוד אחרונים, שטוב לטעום לפני כן ולנעול נעליים. ועי' לעיל א, טז.

כ – דיני תשעה באב שחל בשבת ונדחה

תשעה באב שחל בשבת נדחה ליום ראשון, וביום השבת אין מראים שום סימן אבלות, ואוכלים ושותים כבכל שבת, ואפילו כסעודת שלמה בשעתו (על המעבר משבת לצום ראו לעיל ט, ד).[26]

כפי שלמדנו (לעיל ד), מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב. אבל בצום-נדחה דינן דומה יותר לצומות הקלים. אמנם מפני חומרת חשיבות הצום, לכתחילה כשאין קושי, מוטב שגם מעוברות ומניקות יצומו, אבל בכל קושי שהוא, נפטרות, למרות שאינן חולות. בפועל יוצא שכתשעים אחוז מהמעוברות והמיניקות אפילו הנקה חלקית אינן צריכות לצום (עי' באו"ה תקנט, ט, 'ואינו'; יחו"ד ג, מ).

בעלי ברית – חייבים לצום בתשעה באב. אבל אם תשעה באב חל בשבת ועקב כך הצום נדחה ליום ראשון, דינו קל יותר, ולדעת רוב הפוסקים מותר לבעלי השמחה להתפלל מנחה אחר חצות היום ומיד אח"כ לקיים את הברית ולאכול ולשתות. ויש מחמירים. למעשה, גם בצום שנדחה נוהגים כמו בכל הצומות, לערוך את הברית לקראת סוף הצום, ולקיים את הסעודה אחר צאת הכוכבים.[27]

כאשר תשעה באב חל בשבת והצום נדחה ליום ראשון שהוא י' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומיד לאחר צאת הכוכבים מותר להסתפר, לכבס ולרחוץ בחמים. אמנם לדעת רבים יש להימנע בערב מאכילת בשר ושתיית יין, שהואיל והיו באותו היום בצום אין ראוי שמיד אחריו ישמחו בבשר ויין (רמ"א תקנח, א, מ"ב ד-ה; הרב אליהו הל' חגים כט, ט). ויש מקילים לאכול בשר ולשתות יין מיד אחר צאת הצום (ר"ח ויטאל, פר"ח).


[26]. כתב בשו"ע תקנד, יט, שבשבת שחל בו תשעה באב הכל מותר ואפילו תשמיש המיטה, ולרמ"א יש להימנע מתשמיש המיטה, מפני שאבלות שבצנעא חלה, שאינה פוגעת בכבוד השבת. אבל בליל טבילה, גם לנוהגים עפ"י רמ"א יש מצוות עונה (מ"ב מ, עפ"י השל"ה ומ"א). לאור זאת בכל עת שיש מצוות עונה הרוצה לסמוך על שו"ע רשאי.

[27]. בשו"ע תקנט, ט, היקל בצום שנדחה לבעלי הברית לאכול ולשתות אחר מנחה, וכן דעת רוב הפוסקים, וכ"כ במ"ב תקנט, לה. אמנם יש שנהגו להחמיר, וכ"כ מ"א תקנט, יא. וכן נהגו למעשה בקהילות רבות. וכ"כ בכנה"ג שנהגו להחמיר בטורקיה, וכ"כ בשולחן גבוה שנהגו להחמיר בסלוניקי, וכן נהגו להחמיר בתימן, כמובא בשו"ת פעולת צדיק ג, קמז. וכ"כ ערוה"ש תקנט, ט, שלא ראינו ולא שמענו מי שעשה סעודה בתשעה באב שנדחה, ואפילו לא בשאר הצומות הקלים.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן