חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – ל"ג בעומר

א – ל"ג בעומר

רבים נוהגים לשמוח בל"ג בעומר. ואף שבימי ספירת העומר נוהגים מקצת מנהגי אבלות, בל"ג בעומר מותר לשיר ולרקוד, ואין אומרים בו תחנון, וכן במנחה שלפניו אין אומרים תחנון, ואין מתענים בו.[1]

טעם השמחה, מפני שמסורת ביד הראשונים, שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות (מאירי יבמות סב, ב; שו"ע תצג, ב). ויש מפרשים, שגם לאחר ל"ג בעומר מתו התלמידים, אלא שביום ל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים ובתוכם רבי שמעון בר יוחאי, והם כבר לא מתו באותה מגפה, ומהם התפשטה התורה בעם ישראל, ועל כן שמחים בל"ג בעומר (פר"ח תצג, ב). ויש אומרים, שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, שהם המשיכו את מסורת התורה (כה"ח תצג, כו, עפ"י שער הכוונות). טעם נוסף לשמחה בל"ג בעומר, שהוא יום ההילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבא.


[1]. אין מתענים, וחתן מתענה (מ"א תקעג, א), וי"א שאינו מתענה (משמרת שלום סי' לח). כתבו הלבוש ופמ"ג ועוד, שאין אומרים תחנון במנחה שלפניו, ובחק יעקב תצג, ו, כתב שאומרים, ועי' בכה"ח תצג, כח. ונראה שהמנהג שלא לומר.

נסכם בקצרה את מנהגי האבלות והשמחה בל"ג בעומר: לכל המנהגים מותר לשיר, לרקוד ולנגן בכלי זמר בל"ג בעומר לכבוד הילולת רשב"י, מתחילתו ועד סופו. לעניין נישואין ותספורת, למנהג רוב ככל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, מותר להינשא ולהסתפר בל"ג בעומר, ורבים מיוצאי ספרד נוהגים בזה איסור (ראו לעיל ג, ב-ג). כשחל ל"ג בעומר בערב שבת, גם למנהג יוצאי ספרד המחמירים מותר להסתפר בו לכבוד שבת (שו"ע תצג, ב). הנוהגים על פי האר"י אין מסתפרים בל"ג בעומר, מפני שאין מסתפרים כלל בספירת העומר עד ערב חג השבועות (כה"ח תצג, יג).

ב – הילולת רשב"י

רבים נוהגים לילך בל"ג בעומר למירון, לקברותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, ועורכים שם שמחה גדולה, ומדליקים מדורה, ורוקדים ומזמרים.

אמנם היו מגדולי ישראל שפקפקו על מנהג זה, כי אין ראוי לקבוע מועד לשמחה ביום שלא נעשה בו נס ולא נקבע על ידי חכמים כמועד. ואמנם ידוע שאין נוהגים לומר בו תחנון ואין מתענים בו, אבל לא מצאנו מקור לכך שעושים אותו יום טוב (חת"ס יו"ד רלג). ואם הוא לכבוד יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, הרי בדרך כלל ביום פטירת צדיק ראוי להתענות, ולא לקיים שמחה (שואל ומשיב מהדורה חמישאה לט).

אולם רבים נוהגים לשמוח בל"ג בעומר שמחה של מצווה, ובתוכם גדולים וצדיקים, כי מסרו המקובלים  שרבי שמעון בר יוחאי רצה שישמחו ביום פטירתו. ובזוהר נקרא יום הסתלקות רשב"י 'הילולא', שהוא כשמחת נישואין. שההידבקות בשכינה בעולם הזה היא בבחינת אירוסין בלבד, ואילו ההידבקות שבעולם הבא היא בבחינת נישואין. בעולם הזה המוות נתפס כדבר העצוב ביותר, וכאשר צדיק מת, נותר אחריו חלל גדול, והעם מתאבל על אובדנו. אולם בעליונים מובן שהכל לטובה, ולהיפך, אחר הסתלקותו של הצדיק מכבלי העולם הזה, הוא זוכה לקלוט יותר את אור התורה. ובמיוחד הדברים אמורים לגבי צדיקים שעוסקים בתורת הסוד, שעיקר עניינם ועיסוקם באור הפנימי של התורה והנשמה, וכל זמן שהם שרויים בעולם הזה, המחיצות החומריות שבו מסתירות את אור התורה והנשמה. אולם כשהם מסתלקים מן העולם הזה, ומתעלים אל מעבר למחיצות החומריות, נפתחים לפניהם שערי החכמה והאורה הפנימית, והם עומדים על עומק הסודות שעסקו בהם בימי חייהם. וכבר ביום המיתה אפשר לחוש את התרופפות המחיצות והמחסומים של העולם הזה, וכפי שמסופר על רשב"י (זוהר ח"ג רפז, ב – רצו, א, באידרא זוטא), שביום פטירתו גילה סודות עמוקים ונפלאים שלפני כן לא הורשה לגלות, והיה בוכה ושמח.

לכן יום פטירת צדיק מן העולם הזה דומה לנישואין, שהוא זוכה באותו יום להתקשר באופן שלם עם השכינה, ונעשה מתורתו אור גדול בעולמות העליונים, ומתוך כך אף תלמידיו וממשיכיו שבעולם הזה יכולים להתקשר יותר אל עומק תורתו וסודותיו. ועל כן נהגו התלמידים העומדים על עומק העניין הזה לערוך הילולא ביום פטירת רבם הצדיק שגילה סודות התורה.[2]

נתייחד רבי שמעון בר יוחאי, שר הזוהר, שאת יום הסתלקותו מציינים גם יהודים שאינם עומדים על סודות תורתו. וכך נעשה ל"ג בעומר ליום שמחתה של תורת הנסתר. תלמידי החכמים העוסקים בתורת הנסתר שמחים על הסודות שנתגלו להם בזכותו ובזכות תלמידיו וממשיכי דרכו. והמוני העם המשתתפים בהילולא שמחים בתורה, שהיא עמוקה מיני ים, ובכך שיש גדולים וצדיקים שמתקשרים לעמקי סודותיה ומאירים על ידה את העולם.


[2]. רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק ל"ג בעומר א') מבאר שהחילוק הוא בין יום פטירת גדול משורש תורה שבכתב הקבועה ומונחת, שהוא יום צער, כמו ז' באדר, יום הסתלקות משה רבנו ע"ה; לבין הסתלקות של גדול בתורה שבעל פה, שיש בו הילולא, משום שביום פטירתו תורתו מתגלה יותר, ומכוח זה ממשיכה להתרבות ולהתפרט.

ג – אישיותו של רשב"י

בדרך כלל נטו חכמי ישראל לדרך האמצע, תוך התחשבות בקשיים המצויים בעולם הזה. אולם רבי שמעון בר יוחאי דבק באמת המוחלטת בלי להתחשב במציאות המוגבלת שבעולם הזה, ונעשו לו ניסים והצליח. כך היה ביחסו לשלטון הגוים: חכמי ישראל הורו להתפלל לשלומה של מלכות, וניסו בכל יכולתם למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו. רק כשלא נותרה ברירה, והמלכות כפתה על העם היהודי לעבור על דתו, הורו להתמרד נגדה. אבל כשלא היו גזירות שמד, ניסו למצוא דרך כיצד להסתדר עם המלכות. וכן מסופר בתלמוד (שבת לג, ב), על מפגש חכמים שדיברו על מלכות רומא. פתח רבי יהודה בר אילעאי בדברי שבח, ואמר: "כמה נאים מעשיה של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". ואף שידע שהרומאים גזרו גזירות קשות על ישראל, החריבו את בית המקדש השני והרגו מאות אלפי יהודים בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, כדי שלא להחריף את המתח העדיף רבי יהודה לתלות את הפורענויות שהמיטו עלינו הרומאים בנסיבות שונות, ולהתבונן בצד החיובי שבמלכותם. רבי יוסי העדיף לשתוק. כפי הנראה לדברי השבח לא הסכים, אך גם לגנות לא רצה, כדי שלא ליצור מתח שאין בו תועלת. אולם רבי שמעון בר יוחאי לא יכל לסבול את דברי השבח כלפי מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמן, גשרים ליטול מהם מכס". נודע הדבר למלכות, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו – יתעלה. רבי יוסי ששתק – יענש בגלות. ורבי שמעון בר יוחאי שדיבר בגנותנו – יהרג. שכן אחר המרידות הקשות של היהודים ברומאים, שהפילו בהם חללים רבים וזעזעו את האימפריה הרומאית, רדפו הרומאים עד חורמה כל גילוי של התנגדות יהודית כנגדם. ברח רשב"י והתחבא עם בנו בבית המדרש, והיתה אשתו מספקת להם מים ומזון. חיילי רומא המשיכו לחפש אחריו כדי להורגו, והסכנה גברה והלכה עד שלא יכול יותר רשב"י לסמוך על אשתו, ועברו הוא ובנו למערה אחת, ונעשה להם נס וצמח שם חרוב ונבע שם מעין, ומהם התפרנסו במשך שתים עשרה שנה, עד שנודע להם שמת הקיסר ונתבטלה גזירתו. וכל כך התעלו שם במעלות הרוחניות והפרישות, עד שכשיצאו מן המערה לא יכלו לסבול את עסקי העולם הזה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. ונצרכו לחזור למערה לעוד שנה שלימה, כדי להעמיק יותר בתורה עד שיוכלו לעמוד על ערכו של העולם הזה, ואז יצאו (שבת לג, ב).

וכן ביחס לפרנסה: דעת רוב חכמי ישראל, שצריך כל אדם לדאוג לפרנסתו, ואף תלמידי חכמים צריכים לעבוד ולהתפרנס. אבל רבי שמעון בר יוחאי אמר: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה!? אלא: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי עצמם… (ואף) מלאכת אחרים נעשית על ידם". מסכמת הגמרא בדברי האמורא אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידם". וכן הדריך האמורא רבא את תלמידיו, שיעבדו לפרנסתם (ברכות לה, ב). עוד אמרו על רשב"י שתורתו אומנותו, וכיוון שלא התבטל מתורתו לצורכי פרנסה, היה פטור מתפילה שעוסקת בחיי שעה, ורק לקריאת שמע שהיא מהתורה היה מפסיק מלימודו (שבת יא, א; שו"ע או"ח קו, ב).

ואף שדרכו של רבי שמעון בר יוחאי אינה מתאימה לכלל הציבור, וההלכה נקבעה על פי דעת רוב חכמי ישראל, שהתחשבו במגבלות העולם הזה ובשעת הדחק, וזה רצונו יתברך שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות בקשיים העומדים לפנינו בלא שנסמוך על הנס. מכל מקום ישנו ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שדבק בתורה באופן מופלא, וחי את חייו על פי ערכי הנצח בלא פשרות, ומתוך מסירות נפשו על כבוד ישראל ואמונתו, נקבע לדורות כי מלכות רומא היא מלכות הרשעה. ועל כך הקדישו והעריצו המוני בית ישראל את רבי שמעון בר יוחאי.

עיסוקו של רבי שמעון בר יוחאי בתורת הסוד קשור לאישיותו. על ידי תורת הסוד ניתן להתקשר יותר אל מה שמעבר לחיים הרגילים שבעולם הזה, לעולם הנצח, לסגולת ישראל ולביטחון הגאולה. מפני שהיא מרוממת את הלומד בה אל מעל המציאות החיצונית המעיקה והמסתירה, ומאירה לפניו את מושגי הנצח באור יקרות.[3]


[3]. כאשר נחלקים ר' שמעון ור' יהודה – הלכה כר' יהודה. וכאשר נחלקים ר' שמעון ור' יוסי – הלכה כר' יוסי (עירובין מו, ב). כיוצא בזה אמר רשב"י בברכות ז, ב, שמותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, והִרבה לעסוק בסגולת ישראל, במגילה כט, א, כל מקום שגלו ישראל – שכינה עמהם, ובברכות ה, א, שלוש מתנות נתן הקב"ה לישראל על ידי יסורין – תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. שיטתו היתה שיש ללכת אחר הטעם הפנימי, ולכן היה דורש 'טעמא דקרא' (ב"מ קטו, א). וכן לשיטתו העיקר הכוונה, ולכן לדעתו אין איסור שבת ב'דבר שאינו מתכוון', ולר' יהודה אסור, מפני שר' יהודה פחות מתחשב בכוונה. (כיוצא בזה לגבי 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', לרשב"י הואיל ולא התכוון לגוף המלאכה, האיסור מדברי חכמים בלבד, ולר' יהודה כיוון שבפועל עשה את המלאכה, האיסור מהתורה, ראו פנה"ל שבת ט, ה-ו).

ד – רבי עקיבא

בהילולת ל"ג בעומר גנוז גם יום הזיכרון לגדול התורה שבעל פה, התנא המופלא, רבי עקיבא, שאחד מחמשת תלמידיו הגדולים היה רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר על רשב"י, שהיה מעודד את תלמידיו לחזור על דבריו, מפני שתורתו היא תמצית מתורת רבי עקיבא (גיטין סז, א). גם את מסירות הנפש על כבוד ישראל למד רבי שמעון בר יוחאי מרבו, שכן רבי עקיבא היה זה שתמך במרד כנגד הרומאים ועודד את בר כוכבא במלחמתו לחירות ישראל. ואף השמחה בל"ג בעומר על תורת הנסתר קשורה לרבי עקיבא, שעליו אמרו (חגיגה יד, ב) שנכנס לפרדס, היינו לסודות העמוקים שבתורה, ויצא בשלום. ואילו שאר החכמים שנכנסו עימו לא יצאו בשלום, שלא יכלו לעמוד ולקלוט את הסודות הנוראים שבפרדס.

אכן טעם השמחה בל"ג בעומר המופיע בהלכה סובב על עניין המשך מסורת התורה על ידי תלמידי רבי עקיבא, כפי שנתבאר לעיל (הלכה א), שכן רבי עקיבא הוא יסוד תורה שבעל פה. ובאר רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק ל"ג בעומר א'), שלא קבעו יום הילולא ביום פטירת רבי עקיבא, מפני שנהרג על ידי המלכות, ולכן קבעו את ההילולא ביום פטירת תלמידו רבי שמעון בר יוחאי. נמצא שבהילולת רבי שמעון בר יוחאי כלולה ההילולא של רבי עקיבא.

לא היה כמעט אדם בעולם שהתחיל ללמוד תורה בתנאים גרועים יותר מרבי עקיבא, ואע"פ כן בכוח שקידתו ואמונתו הגדולה הגיע למדרגה העליונה ביותר (עי' אבות דר' נתן פרק ו). במידה רבה היה זה בזכות אשתו רחל, בתו של כלבא שבוע, גדול עשירי ישראל, שהבחינה בגודל נשמתו, והבטיחה להינשא לו אם ילמד תורה. אביה העשיר הדיר אותה מכל נכסיו. אך היא לא זזה מעמדתה ונישאה לרבי עקיבא והפכה להיות הענייה הירודה שבישראל, ואע"פ כן המשיכה במסירות נפש מופלאה לעודד את בעלה ללמוד תורה. לאחר שנעשה גדול הדור אמר רבי עקיבא לתלמידיו: "שלי ושלכם שלה הוא" (כתובות סג, א).

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? (מי מבקש את הדקדוק בכתרים הללו, והלא אין אדם שמבין את משמעותם?). אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות… אמר לפניו: רבונו של עולם: יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?! אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני…" (מנחות כט, ב). מכך שמכל חכמי ישראל הראה הקב"ה למשה רבנו דווקא את רבי עקיבא, משמע שהוא נחשב לגדול התורה שבעל פה (ראו סנהדרין פו, א, שכל סתמי ההלכות ממנו).

מסירותו לאמונה ולתורה היתה ללא גבול, ואף לאחר שמתו עשרים וארבעה אלף תלמידיו, לא איבד את אמונתו והמשיך ללמד עוד תלמידים ומהם התפשטה התורה בכל ישראל. וכשראה שועל שיוצא מבית קדשי הקודשים וחבריו בכו מצער על החורבן, הוא החל לשמוח מתוך אמונה שכשם שכל דברי הפורענות שבנביאים התקיימו, כך גם כל דברי הנחמה יתקיימו (מכות כד, ב). כשגזרו הרומאים שלא ללמד תורה, מסר את נפשו ולימד תורה לרבים. תפסוהו וחבשוהו בבית האסורים וגזרו דינו למיתה קשה. אמרו חכמים (ברכות סא, ב): "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן?! (הרי במצב של יסורים נוראים כאלה אתה פטור מקריאת שמע, ומדוע אתה מתאמץ כל כך לקרותה?). אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד… יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

ה – מנהגי ל"ג בעומר

לפני שנבאר את מנהגי ל"ג בעומר, צריך להדגיש שהם מנהגי רשות שאין חובה לקיימם, ולכן לא נזכרו ברמב"ם וב'שולחן-ערוך', ורבים מגדולי ישראל לא נהגו לקיימם.

כבר מאות שנים נוהגים להדליק בל"ג בעומר מדורה לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי ליד קברו במירון. ואף בשאר מקומות יש נוהגים להדליק מדורות בל"ג בעומר. הנר והאור רומזים לתורה ולמצוות, שנאמר (משלי ו, כג): "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר". האש היא דבר מופלא, מתוך עצים ושמן קרים ודוממים יוצאת להבה בעלת כוחות אדירים להאיר, לחמם ולשרוף. לכן התורה והמצוות נמשלו לאש ולהבה, שעל ידי התורה והמצוות הנעשות בתוך העולם הזה החשוך והקר, זוכה האדם לאור חיי עולם. מדורות ל"ג בעומר רומזות לאור הגדול של סודות התורה שנתגלו על ידי רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר בזוהר (ח"ג רצא, ב), שביום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי גילה לתלמידיו סודות גדולים, והם הדברים הכתובים ב'אידרא זוטא', ומרוב האש לא יכלו תלמידיו להתקרב אליו.

יש נוהגים שלא לספר את שיער בניהם הקטנים עד שיגיעו לגיל שלוש, ואז עושים מסיבה ומספרים את שערותיהם ומשאירים להם פאות, ומחנכים אותם בכך למצוַת "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט, כז), שעניינה לא לספר את שערות הראש בעיגול, תוך גזיזת הפאות. והיו מבני הגליל שנהגו לספר את ילדיהם בסביבות גיל שלוש ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, כדי שתחילת חינוכו למצוות תהיה מתוך התחברות לצדיק.[4]

היו שנהגו להשליך לתוך המדורה שבמירון בגדים יקרים לכבוד התנא רבי שמעון בר יוחאי. ויש אומרים שאסור לקיים מנהג זה, משום איסור 'בל תשחית'. ואמנם היו שורפים את בגדי המלכים אחר פטירתם, אבל שם הוא מפני שאסור לאחרים להשתמש בהם, שזהו כבודו של המלך, אבל כאן מדוע שישרפו בגדים בחינם? (שואל ומשיב מ"ה לט, חקרי לב מה"ב יו"ד יא). ויש שלימדו עליהם זכות, ואמרו שרק כאשר מאבדים דבר לחינם עוברים על 'בל תשחית', אך כשעושים זאת לסיבה מסוימת, כמו לכבודו של רשב"י, אין בזה איסור (עי' תורה לשמה רו). למעשה, מי שאבותיו לא נהגו כן, אין ראוי שיקיים מנהג ששנוי במחלוקת. אבל מי שמנהג אבותיו לשרוף בגדים, רשאי לסמוך על הפוסקים שלימדו על כך זכות, אולם עדיף שיתרום את הבגדים לצדקה ולא יאבדם באש.[5]

כאשר באים להתפלל בקברי צדיקים, יש להיזהר שלא לפנות אליהם בתפילה, כי רק אל הקב"ה מצווה להתפלל, וכל המתפלל אל צדיק עובר באיסור, והרי הוא דומה לדורש אל המתים שאסור מן התורה (דברים יח, יא). אמנם יש שהתירו לבקש מהצדיק שימליץ טוב לפני השוכן במרומים עבור המתפלל ליד קברו (פמ"ג תקפא, א"א טז). ויש שאסרו גם זאת, משום שאף בזה יש משום דרישה אל המתים, אלא כל התפילה צריכה להיות מופנית אך ורק לרבונו של עולם, בלא לערב שום שליח בעניין. בתוך התפילה רשאי המתפלל לבקש מרבונו של עולם שיקבל תפילתו בזכות אותו צדיק (מהרי"ל, ט"ז תקפא, לט), שעל ידי ההתקשרות לתורתו ולמעשיו הטובים, אנו נעשים טובים ומתוקנים יותר, ובזכות כך אנו מבקשים שתפילתנו תתקבל.


[4]. האר"י סיפר את בנו בל"ג בעומר במירון (שער הכוונות, ענין ספירת העומר דרוש יב). רבים הזכירו את המנהג לשמוח ולחגוג כשמספרים את הילד בפעם הראשונה ומשאירים לו פאות, ובכך תחילת חינוכו למצוות "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם", אך לא כתבו שהוא דווקא בגיל שלוש, והוסיפו שמותר לספר את הילד בחול המועד, ראו גן המלך סב; מזבח אדמה תקלא; פעולת צדיק רלו, רמח; שערי תשובה תקלא, ז; כף החיים תקלא, ל. ועי' בשו"ת ערוגות הבושם או"ח ר"י. על טעם המנהג לספר בגיל שלוש ראו בפנה"ל ליקוטים א' ב, ח.

[5]. להרחבה עי' בספר מועדים להלכה, ל"ג בעומר, לגרש"י זוין. ועי' בספר 'תגלחת מצווה וענייני ל"ג בעומר' עמ' רמג-רמח. ושם עמ' רסד-רעז, בקונטרס 'כבוד מלכים' לרב העליר, רבה של צפת, שמגן על המנהג, ובסוף דבריו העיד ששמע שגם רבי חיים בן עטר נהג כן.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן