בנוסף לשאלה, על איזה נכרים נצטוונו שלא ישבו בארצנו, כדי שלא נגרר אחר אורחותיהם, כאשר מדובר על קבוצה לאומית שעלולה לתבוע ריבונות על הארץ, יש שיקול נוסף שלא ישבו בארצנו, כדי שנוכל לקיים את מצוות ישוב הארץ. וכדרך שנאמר (במדבר לג, נג): “וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ”. ופירש רש”י: “והורשתם אותה מיושביה, ואז וישבתם בה – תוכלו להתקיים בה. ואם לאו – לא תוכלו להתקיים בה”. ובשפתי חכמים מבאר: “הורשתם הוא לשון גירושין”.
ושם בהמשך (במדבר לג, נה-נו): “וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם”. בנוסף לכך, אותם הרשעים שעשו את הרצח, החמס והשקר לכלי אומנותם, אף שדתם אינה מוגדרת כעבודה זרה, נחשבים גרועים מעובדי עבודה זרה, ובמיוחד כשהם מתעצמים במלחמתם כנגד תורת ישראל.
וכן ידוע שכל הדינים העוסקים במגורי נכרים מצד איסור “לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ” נוגעים למצב שאין בו מלחמה, או במסגרת של עימותים מוגבלים, אבל במלחמה הכללים שונים: אין בוחנים כל אדם כיחיד, אלא מתייחסים אל כלל החברה שנלחמת נגדנו, ואזי בנוסף לעצם החתירה לניצחון בקרב, גם כללי ה”לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ” משתנים, ואם הדבר אפשרי, אזי את כלל האוכלוסייה צריך לגרש, וכפי שעשתה מדינת ישראל בעת מלחמת השחרור. ורק את אותם שידוע כי תמכו בנו בפועל – צריך להשאיר, כדוגמת רחב ומשפחתה ביריחו.
