טעה ובירך על פרי אילן 'בורא פרי האדמה', יצא ידי חובה, מפני שגם האילן גדל מן האדמה ונמצא שלא שיקר בברכתו. אבל אם טעה ובירך על פרי אדמה 'בורא פרי העץ', לא יצא, מפני שפרי האדמה לא גדל על העץ, ונמצא שלא אמר ברכה ראויה, ועליו לחזור ולברך 'האדמה'. לפיכך, כאשר יש ספק על פרי, אם הוא פרי אדמה או עץ, מברכים 'האדמה' (שו"ע רו, א).
לעץ יש גזע שמתקיים שנים רבות, וממנו צומחים ענפים ועליהם פירות. ואפילו אם הוא נמוך ונקרא בפינו שיח, כיוון שגזעו מתקיים משנה לשנה הוא נחשב כעץ. למשל, על אוכמניות מברכים 'העץ' הואיל והם גדלים על שיחים שגזעם וענפיהם מתקיימים במשך שנים. ועל פירות צמח שצריכים לזורעו או לשותלו בכל שנה, מברכים 'האדמה'.
לגבי צמחים רב-שנתיים כדוגמת בננות ואננס, התעורר ספק. מצד אחד בסוף כל עונה גזעם נובל לחלוטין כפירות האדמה, ומצד שני, אין צורך לזורעם בכל שנה כי הם צומחים מחדש מתוך שורשיהם, והם גם מתנשאים לגובה של ארבעה מטרים כעצים גדולים. להלכה, כיוון שגזעם אינו מתקיים, ברכתם 'האדמה' (שו"ע רג, ב-ג). ואף לגבי פפאיה התעורר ספק, שאמנם גזע הפפאיה מתקיים כמה שנים, אבל הוא חלול כדוגמת גבעול עבה, וכבר בשנתו הראשונה הוא נותן פרי כמו ירק. וכיוון שכך, גם על פרי הפפאיה מברכים 'האדמה'. וכן על פירות פטל ואסנה מברכים 'האדמה', מפני שבכל שנה הם מוציאים מהאדמה ענפים חדשים, שנותנים פרי בשנתם השנייה ואח"כ נובלים. ולכן גם אין בהם איסור ערלה.[1]
