האוכל פרי כדרך שמקובל לאוכלו, בין חי בין מבושל, מברך עליו כברכתו, אם הוא פרי אדמה – 'האדמה', ואם פרי עץ – 'העץ'. ואם אכלו שלא כדרכו, איבד את מעלתו, אבל כיוון שעדיין הוא ראוי לאכילה בשעת הדחק, מברך עליו את הברכה הכללית – 'שהכל' (שו"ע רה, א; רב, יב).
למשל, תפוח אדמה ודלעת, רגילים לאכול מבושלים ולא חיים. לפיכך, האוכלם מבושלים מברך 'האדמה', והאוכלם חיים, אם הם ראויים לאכילה בשעת הדחק – מברך 'שהכל' (שו"ע רה, א). אבל אם אינם ראויים לאכילה אפילו בשעת הדחק, כגון פלפל חריף ושאר תבלינים, אין מברכים עליהם כלל (שו"ע רב, טז).
פירות העץ, כמו תפוחים ואגסים, רגילים לאכול גם חיים וגם מבושלים, לפיכך, בשני המצבים ברכתם 'העץ'.
יש פירות, כדוגמת שום, שאין רגילים לאוכלם בפני עצמם, אלא תמיד הם טפלים למאכל אחר ותפקידם לתת בו טעם, וכיוון שאין רגילים לאוכלם בפני עצמם אבדו את מעלתם הייחודית כפרי, והרוצה לאוכלם בפני עצמם מברך 'שהכל' (מ"ב רה, ה).[12]
והכל תלוי במנהג המקום, למשל, לפני כמאה שנה היה מקובל באירופה לאכול כרוב רק כשהוא מבושל או כבוש, ומי שהיה אוכלו חי, היה מברך 'שהכל' (מ"ב רה, ד). ואילו במזרח התיכון היה מקובל לאוכלו גם כשהוא חי, וממילא היו מברכים עליו 'האדמה' (כה"ח רה, ח). וכיום בארץ ישראל גם האשכנזים התרגלו לאכול כרוב חי, ולכן השתנה הדין לגביהם, שאף הם מברכים עליו 'האדמה'.[13]
בדינים אלו גם אם טעה יצא בדיעבד ידי חובה. למשל, אם היה צריך לברך על פרי מבושל 'העץ', וטעה וחשב שאין זה דרך אכילתו ובירך 'שהכל' – יצא, שעל הכל אם בירך 'שהכל' יצא. וכן להיפך, אם אכל תפוח אדמה חי, שהיה צריך לברך עליו 'שהכל', כי אין דרך לאוכלו חי, וטעה ובירך עליו 'האדמה' – יצא, מפני שאכן הוא פרי אדמה (שו"ע רו, א, מ"ב ג).[14]
[13]. דרך אכילה נקבעת לפי הנהוג ולא לפי האפשרות לאכול, עובדה שאפשר לאכול כרוב חי, ואע"פ כן בשעה שנהגו באירופה לאוכלו כשהוא מבושל או כבוש, על אכילתו חי בירכו 'שהכל' (וכ"כ במ"ב רה, ג). ובשעה שהחלו לאוכלו חי נשתנה דינו. ואע"פ שעדיין הרוב אכלוהו מבושל, מ"מ גם חי התחיל להיחשב כדרך מקובלת (באו"ה רב, י, 'על'). וכן פטרוזיליה, מקובל במקומות מסוימים לאוכלה לעצמה בלא בישול, וממילא ברכתה 'האדמה', ובאשכנז אין רגילים לאוכלה כך, ולכן יברכו עליה 'שהכל' (זו אחת הסיבות שהאשכנזים אינם אוכלים פטרוזיליה לכרפס בפסח. עי' בפנה"ל פסח טז, טו).
[14]. כתב בשע"ת רו, א, שבמקרה של ספק, עדיף לברך את הברכה המבוררת יותר, 'העץ' או 'האדמה'. ועי' בעוד מקורות המוזכרים בשארית יוסף ח"ג רה, ב. אולם למעשה, במקום של ספק, ההוראה לברך את הברכה הבטוחה יותר: אם הספק בין 'האדמה' ל'העץ' – 'האדמה'. ואם הספק בין 'האדמה' ל'שהכל' – 'שהכל', כמבואר בשו"ע רו, א, שעה"צ רה, ז, וכפי שכתבתי בהערה 9.