כיוון שיש בברכת 'שהכל' שבח כללי, היא יכולה לפטור את כל מיני המאכלים, שאם טעה ובירך 'שהכל' על פרי עץ או פרי אדמה, ואף על לחם או מזונות או יין – יצא ידי חובה. אלא שלכתחילה יש לברך על כל מין ומין את ברכתו הראויה. ורק כשיש ספק לגבי מאכל מסוים אם ברכתו 'שהכל' או ברכה אחרת, כדי לצאת מהספק מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, יג; רו, א).
כאשר יש ספק לגבי פרי, אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה', מברכים 'האדמה' (לעיל הלכה ב). ואף שגם אם נברך עליו 'שהכל' נצא ידי חובה, עדיף לברך 'האדמה' שהיא ברכה מבוררת יותר, שיש בה ביטוי לכך שמדובר בפרי.
כל מה שלמדנו שבמקום ספק מברכים 'שהכל' או 'האדמה', הוא רק במקום שאין את מי לשאול, או שזה ספק שלא הוכרע להלכה. אבל כאשר אפשר לשאול חכם, מה הברכה הראויה, אסור לברך מספק 'שהכל' או 'האדמה', אלא חובה לברר איזו ברכה צריך לברך (שועה"ר רב, כד; מ"ב רב, פד).
ככלל יש עדיפות לומר ברכה מיוחדת לכל סוג של מאכל, שכל סוג מאכל מעניק לאדם תועלת והנאה ייחודית, ואם יברך על כל הסוגים באופן אחיד וסתמי, לא יתן ביטוי לשפע הברכה שהשפיע ה' לעולם. מנגד, אם יברך על אפרסק ברכה משלו ועל תפוז ברכה משלו, וכך על כל מין ומין, לא יעמוד על המגמה הכללית של הקב"ה בעולמו, אלא ישקע בתוך פרטי הפרטים שבעולם המגושם. על ידי תקנת הברכות לסוגים השונים של המאכלים, יש מצד אחד ביטוי להתפרטות של הברכה האלוקית ומצד שני ביטוי למגמה הכללית. ברכת 'שהכל' היא הברכה שנותרה כמייצגת יותר את העניין הכללי. מצד אחד היא אינה מבוררת, ולכן מעלתה פחותה, וכל אימת שאפשר, צריך לברך ברכה מבוררת. אולם מאידך, היא מבטאת את הרעיון הכללי "שהכל נהיה בדברו". ודווקא בה ישנו דגש על המקור הרוחני של הבריאה, שעל ידי דיבור ברא הקב"ה את עולמו, שככל שנפגשים יותר עם הצד הכללי, האחדותי, שבבריאה – כך עומדים יותר על השורש הרוחני שלו.
