כשם שתקנו חכמים שיברך אדם לפני שיאכל, כך תקנו שיברך אחר שיאכל. אלא שיש שוני בין הברכה הראשונה לברכה האחרונה, הברכה הראשונה נועדה להודות לה' על ההנאה שיש לאדם מהאוכל, ואמרו חכמים (ברכות לה, א) שהואיל וסברה ברורה היא שאסור לאדם ליהנות מדבר בעולמו של הקב"ה בלא ברכה, לא היה צורך שהתורה תצווה אותנו על זה.
אבל אחר האכילה, מצד הסברה לא היינו יודעים שצריך לברך, מפני שאחר שהודינו לה' בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך לחזור ולברך אחר האכילה. לכן הוצרכה התורה לצוותינו באופן מיוחד, שאחר שנאכל ונשבע, נברך לה' ברכה כללית, לא רק על המזון שאכלנו אלא על כלל הטובה שנתן ה' לישראל, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". כפי שלמדנו בהרחבה בעניין ברכת המזון (ד, א-ד), לאחר שאדם אכל ושבע, הוא עלול להתגאות ולהיסחף אחר התאווה והחומרנות. ומנגד, מתוך הטעם הטוב שבמאכלים ומתוך החיוניות שהוא שואב מהם, הוא יכול להתעלות למבט רחב על כל הטוב שנתן ה' לישראל. ועל כן בברכת המזון איננו מודים לה' על המזון בלבד, אלא מתוך כך הננו מתעלים לברכה והודאה כללית על הארץ הטובה, ועל כל מה שקשור אליה – הברית, התורה, ירושלים, מלכות דוד ובית המקדש. ועל ידי כך גם האוכל שאכלנו מתעלה ומתרומם ומתווספת בו חיוניות לטובה. ומי שאינו מברך אחר שאכל, אינו מעלה את הצד הרוחני שבאוכל, ואינו מתרומם על ידו, וממילא האוכל שבתוך מעיו נעשה מגושם ומושך אותו כלפי מטה (ראו לעיל א, ה).
כהמשך למצווה מהתורה, תקנו חכמים שגם מי שלא שבע, אם אכל כשיעור נפח של 'זית', יברך ברכה אחרונה. על פת יברך ברכת המזון; על שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל יברך 'מעין שלוש', ועל שאר המאכלים יברך 'בורא נפשות'.
ומדוע תקנו לברך על שיעור כ'זית'? מפני שיש בו חשיבות ותועלת מסוימת. ואמנם ברכה ראשונה מברכים על כלשהו, מפני שהיא על עצם ההנאה שבאכילה, וכל שנהנה אפילו מעט – צריך לברך. אבל ברכה אחרונה היא כללית יותר, ורק אם נותר איזה רושם של נחת מהאכילה, אפשר מתוך כך להתבונן בטובה שהשפיע ה' לעולם ולברך. ולכן מי שאכל פחות משיעור 'זית' או שתה פחות משיעור 'רביעית' – אינו מברך (שיעורים אלה יבוארו להלן הלכות ה-י).
כיוון שברכה ראשונה היא על הנאת האכילה, יש להצמידה לתחילת האכילה, ואסור להפסיק בין הברכה לאכילה (לעיל ג, א). אבל ברכה אחרונה אינה על הנאת האכילה בלבד, אלא על התועלת והנחת שיש לאדם ממה שאכל, ולכן אפשר לברך אותה גם לאחר זמן, כל עוד מרגישים איזה שובע מהאכילה (להלן הלכה יב).
