ו – נפח ולא משקל

השיעורים שדיברו בהם חכמים, הם שיעורי נפח ולא משקל. שכן ברור שיהודים לא הסתובבו עם משקל בכיסם, ולכן חכמים נתנו את שיעוריהם לפי דברים המצויים, כמו זית וביצה, שניתן לשערם בראיית העין. וכפי שלמדנו, ההוראה למעשה היא ששיעור זית כחצי ביצה. ואם יש במאכל חללים גדולים, אין מחשיבים אותם לשיעור הנפח, אבל חללים קטנים שאינם ניכרים כל כך אינם משנים את החשבון, וכל שנראה שנפחו של המאכל הוא כחצי ביצה כולל החרירים הקטנים, מברכים עליו ברכה אחרונה.

אמנם היו מפוסקי הספרדים שנהגו למדוד את השיעורים במשקל, וזאת מפני שקשה להעריך את הנפח, שלפעמים המאכל ארוך ולפעמים מרובע, ולפעמים יש בו חללים גדולים שאינם מצטרפים לנפח. בנוסף, יש סוברים שיש להפחית משיעור הנפח גם את החרירים הקטנים, וקשה מאוד לשער את נפחם, ועל כן נעזרו במשקל. אבל גם הם מסכימים שכעיקרון השיעור תלוי בנפח ולא במשקל. וכך היה מנהג ישראל מימים ימימה לשער לפי נפח, ולצרף את החרירים הקטנים לשיעור, ורק את החללים הגדולים, שאינם חלק מהמרקם של המאכל, לא צרפו לשיעור. וכך ההלכה.

לדוגמה בלחם, את החללים הגדולים שלפעמים נוצרים בו, אין מצרפים לשיעור, אבל את החרירים הקטנים שמלווים את כולו – מצרפים לשיעור חצי ביצה. וכן הדין בפריכיות אורז, פופקורן, במבה, קצפת וכיוצא בהם, שהואיל ואין בתוכם חללים גדולים, הולכים לפי הנפח שלפנינו.

וכל אדם צריך ללמוד להעריך את המאכלים ביחס לחצי ביצה. וכבר למדנו שאין צריך לחשוש מטעות, שכן חכמים נתנו לכל אדם את הסמכות להעריך את השיעור בעצמו, למרות שיתכן מאוד שיטעה מעט כלפי מעלה או מטה.^[7]