חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – איסור ברכה לבטלה

מותר לאדם להתפלל ולשבח את ה' בכל לשון שירצה ובכל זמן שירצה, ובתוך התפילות והשבחים מותר להזכיר את שמותיו הקדושים, אבל אסור לומר ברכה לבטלה. ואיזוהי ברכה לבטלה? כאשר אומרים ברכה שלא במקומה. כגון המברך 'המוציא' בלא לאכול לחם, או המברך ברכת המזון בלא שאכל לפני כן לחם. וכן אם בירך 'המוציא' והתחיל לאכול לחם, ושוב בירך 'המוציא', כיוון שכבר יצא ידי חובתו בברכה הראשונה, הברכה השנייה לבטלה. וכן מי שאכל לחם ובירך ברכת המזון, אם יחזור ויברך ברכת המזון, ברכתו תהיה לבטלה.

ואף שבפועל כשאמר ברכה לבטלה אמר דברי שבח והודאה לה', הואיל וחכמים תקנו לומר את הברכה בתנאים מסוימים והוא אמרה שלא במקומה, עבר על איסור מדברי חכמים. דומה הדבר למי שנשבע 'שבועת שוא', כגון שנשבע שהשמיים הם שמיים, למרות שלא הוציא דבר שקר מפיו, כיוון שהשתמש בלשון שבועה לדבר מפורסם שאין צורך להישבע עליו, עבר על איסור תורה, שנאמר (שמות כ, ו): "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". וכן מי שבירך בשעה שאינו צריך לברך, ביטל את כוונת הברכה, שחכמים תקנו לומר את הנוסח המקודש של הברכה במקום שבו צריך אדם להודות לבוראו ולברכו, והוא זלזל בתקנתם ואמר את הברכה לשוא. אלא שהואיל ותקנת הברכות מדברי חכמים, המברך אותן שלא במקומן עובר על איסור מדברי חכמים. ויש מי שאומר, שהמברך ברכה לבטלה עובר באיסור תורה[1]

טעה ובירך ברכה לבטלה, יאמר מיד: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ויש בזה תיקון מסוים, שבזה שהוא מברך את שם כבוד מלכותו, הוא מפיג מעט את חילול השם שעשה בעת שאמר ברכה לבטלה. ואם אמר "ברוך אתה ה'" ונזכר שאינו צריך לברך, יסיים "למדני חוקיך", וכך יצא שאמר פסוק שלם מתהלים (קיט, יב), ואין בידו איסור של ברכה לבטלה (שו"ע רו, ו).


[1]. המוציא שם ה' בלא משמעות, עובר על מצוות 'עשה', שנאמר (דברים ו, יג): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא", והמוציא שמו לבטלה אינו ירא (תמורה ד, א). אבל מותר לומר לפניו שבחים והודאה ולהזכיר בתוך כך את שמותיו הקדושים (ראו פנה"ל ליקוטים ח"א ה, טז). עוד איסור 'לא תעשה' ישנו לומר שבועת שוא, שנאמר (שמות כ, ו): "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא". אחד מארבעת הסוגים של שבועת שוא היא שבועה על דבר ידוע, כגון שנשבע על השמיים שהם שמיים.

אמרו חכמים (ברכות לג, א): "כל המברך ברכה שאינה צריכה, עובר משום לֹא תִשָּׂא" (שמות כ, ו). לדעת רוב הפוסקים, ומהם: ר"ת, תר"י, רא"ש, רי"ד, ריטב"א, האיסור מדברי חכמים, וסמכוהו על איסור שבועת שוא מהתורה. ולדעת רמב"ם (הל' ברכות א, טו), האיסור מהתורה, שהמברך במקום שאינו צריך, נחשב כנשבע לשוא. אמנם יש מבארים שגם לרמב"ם האיסור מדרבנן (א"ר רטו, ה), אולם דעת רוב האחרונים שלרמב"ם האיסור מדאורייתא (מ"א רטו, ו; מ"ב כ).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן