כאשר אדם מכבד את חבֵרו במאכל, מוטלת עליו אחריות לדאוג שיברך, שאם לא כן נמצא שהוא מסייע בידו להיכשל באיסור אכילת דבר בלא ברכה (שו”ע קסט, ב).
אבל אם חבֵרו חילוני, ויש חשש סביר שכאשר יבקש ממנו לברך – ייעלב, יכבד אותו במאכל ומשקה בלא לבקש ממנו לברך. מפני שאם יעליב אותו יכשיל אותו באיסור חמור יותר, שיגרום למתח ושנאה ביניהם, ואף יתכן שיגרום לו להתרחק מתורה ומצוות. אלא שאין לחשוש יותר מדי שמא האורח ייעלב, משום שבפועל, רוב היהודים שאינם מוגדרים כדתיים, שמחים לברך או לכל הפחות לענות אמן, כאשר הם מתארחים אצל חברם או קרובם הדתי. ולכן בדרך כלל ניתן להציע לאורח בעדינות לברך, ולכל הפחות אפשר שהמארח יברך בקול רם, ועל ידי שהאורח יענה אמן, ייחשב כשותף במידת מה בברכה (עי’ אג”מ או”ח ה, יג; מנחת שלמה א, לה; שבט הלוי ד, יז, פס”ת קסט, ג-ד).
