חולה שהתרפא מברך 'הגומל' רק אם היתה במחלתו סכנה שמצדיקה חילול שבת. ואמנם בעבר, לפי מנהגי ספרד, כל חולה שנאלץ לשכב על מיטתו, היה מברך 'הגומל' (שו"ע ריט, ח). אולם היה זה משום שבעבר כמעט בכל מחלה היה חשש סכנה, שכן לא ידעו אם מדובר בשפעת או במחלת לב, בהתייבשות קלה או בסכרת מסוכנת. אולם לאחר שמדע הרפואה התפתח, ויש אפשרות לאבחן את מצב החולה ולקבוע אם היה חשש סכנה במחלתו, יש לברך 'הגומל' רק על מחלה שהיתה בה סכנה מסוימת שמצדיקה חילול שבת.[3]
על ניתוח בהרדמה מקומית אין לברך 'הגומל', כי אין בו סכנה. אך על ניתוח בהרדמה כללית, לפי חומרת ההתייחסות הרפואית כיום להרדמה כללית, יש לברך.[4]
אם מחמת הספק הסיעו חולה לבית חולים בשבת, והתברר שהחולה לא היה בסכנה; למרות שהסיעו אותו כהלכה, שגם ספק נפשות דוחה שבת, כיוון שבפועל התברר שלא היתה במחלתו סכנה, לא יברך 'הגומל'.
[4]. נחלקו הפוסקים בדין מי שחטא וניסה להתאבד ונותר בחיים. יש אומרים שלא יברך, שכל עניין הברכה נועד להודות על הצלה מסכנות טבעיות, ולא על הצלה מדברים שהאדם גרם לעצמו במתכוון. בנוסף, היאך יעז להודות לה' בציבור על הצלה מחטאו?! אין זה מברך אלא מנאץ (מחזיק ברכה ריט, א, יחו"ד ד, יד; ציץ אליעזר י, כה, כג). ויש אומרים שיברך, שהרי בסופו של דבר, היה בסכנה וניצל (לב חיים ג, נג). למעשה, ראוי שישמע את הברכה מאחר, ויבקש ממנו לכוון להוציאו. וכמובן יעשה תשובה גדולה על חטאו.
