כפי שלמדנו (בהלכה ב), מפני הסכנה שיש בדרכים, תקנו חכמים לומר את ‘תפילת הדרך’, ומבואר בתלמוד הבבלי (ברכות ל, א), שאם הדרך קצרה מ’פרסה’, אין בה סכנה ואין אומרים בה ‘תפילת הדרך’. כלומר, אומרים את ‘תפילת הדרך’ על דרך שאורכה קרוב לארבעה ק”מ (3.648 ק”מ). אלא שהקשו על זה מדברי התלמוד הירושלמי (ברכות פ”ד ה”ד) שקבע שכל הדרכים בחזקת סכנה, ומשמע שאומרים את ‘תפילת הדרך’ גם על דרך שקצרה מ’פרסה’. ותירצו, שבדרך רגילה שאורכה פחות מ’פרסה’ – אין סכנה, ולכן אין לומר בה ‘תפילת הדרך’. אולם הירושלמי מדבר על דרך מסוכנת יותר, ולכן גם אם אורכה פחות מ’פרסה’ יש לומר עליה תפילת הדרך (תר”י ברכות כ, ב; ט”ז קי, ו). וכן נפסק להלכה, שאם הדרך מוחזקת כמסוכנת, אפילו אם היא קצרה מפרסה – יש לומר בה את תפילת הדרך (מ”ב קי, ל).
אם כן, בזמנים שכבישים מסוימים נחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות המחבלים הערבים, יש לומר את תפילת הדרך גם בדרך של פחות מ’פרסה’. ויהי רצון שייתמו כל שונאינו ואויבי נפשנו, וישראל ישכון לבטח בכל מרחבי ארצו.
