שתי מצוות מרכזיות ישנן בתורה ביחס להורים וביחס לבנים. האחת מצוות כיבוד הורים, שמפאת חשיבותה נזכרה בעשרת הדיברות. והשנייה, מצוות חינוך הילדים, שהיא בעצם חלק מרכזי ממצוות תלמוד תורה, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן (עי’ ירושלמי פאה א, א).
נראה שישנה מגמה עמוקה במצוות אלה, לכוון את האדם להתקשר אל מהלך הדורות, ולא להתכנס בתוך עצמו. להיות אדם כללי ולא פרטי. מצוות כיבוד אב ואם קושרת אותנו אל כל הדורות שעברו. ואילו המצווה השנייה, חינוך הילדים, קושרת את ההורים אל כל הדורות שעתידים לבוא. דרך החינוך שיעניקו לילדיהם, יתקשרו אל ההמשך, אל הנכדים והנינים ובניהם עד סוף כל הדורות.
על ידי שתי מצוות אלו, מכוונת אותנו התורה לרומם את החיים שלנו אל הנצח, ולהתקשר דרך תקופת החיים הפרטיים שלנו אל כל הדורות. על ידי כיבוד ההורים, נשאב ונלמד מהדורות שעברו את כל חכמתם וניסיונם. ועל ידי מצוות חינוך הילדים, נוריש ונעניק להם את כל מה שלמדנו, בתוספת התרומה האישית שלנו. וכך דרך ההווה הקצר והחולף אנו מצליחים להתחבר עם הנצח, עם הדורות שעברו, ועם הדורות שיבואו.
