לעיתים מתעוררת שאלה בדיני כיבוד הורים: מה הדין כאשר ישנו בן עשיר שהוריו עניים ואין להם כסף לקיום, אך בנם העשיר מתנכר להם בכל מיני טענות ותואנות, האם על פי ההלכה בית הדין יכול להתערב ולכוף את הבן לפרנסם או לא? וכן כאשר אחד ההורים חולה וזקוק לסיוע, האם אפשר לכוף את הבן לטפל בו?
תשובה: הכלל היסודי הוא שכל מצווה שמתן שכרה נזכר בתורה, אין כופים על קיומה (חולין קי, ב). שכך משמע מהתורה שהשכר המוזכר בצידה הוא זה שצריך להיות מדרבן לקיומה, ולא שום כפייה של בית הדין. וכיוון שלגבי מצוות כיבוד הורים נזכר שכרה בצידה, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", אין כופים על קיומה. ואם אדם אינו רוצה לסייע להוריו החולים – אין בית הדין כופה אותו לעזור להם. וכן אם ההורים עניים, מצד מצוות כיבוד הורים אין בית הדין יכול לכוף אותו לספק להוריו את כל צרכיהם.
אבל מצד מצוות הצדקה ניתן לכוף את הבן לתת להוריו כסף שיספיק לקיומם. וזאת מפני שלפי ההלכה יכולים גבאי הצדקה לחייב את העשירים לתת צדקה לפרנסת העניים. וכיוון שההורים הם הקרובים ביותר, ממילא על פי סדרי הקדימה במצוות הצדקה יכולים גבאי הצדקה לכוף את הבן לתת להוריו את כל הכסף שהוא חייב לתת לצדקה, שהוא לכל הפחות עשירית מרווחיו, ובמקרה הצורך ניתן לחייבו לתת להם אף חמישית מרווחיו (ב"י ורמ"א יו"ד רמ, ה).[6]
כל זה במצב מקולקל בו הבן אינו רוצה לפרנס את הוריו וצריך לחייבו לכך מדין מצוות הצדקה. אבל מן הראוי שהבן יסייע להוריו בכל יכולתו, ויתן להם את כל צרכיהם, ואילו את כספי הצדקה שעליו לתת, יתן לצרכי עניים אחרים. וכבר למדנו (בהלכה הקודמת) שאמרו חכמים (קידושין לב, א) שאדם המסוגל לפרנס את הוריו ובנוסף לכך לתת מעשר כספים לצדקה, תבוא עליו קללה אם יפרנס את הוריו מכספי המעשר המיועדים לצדקה (רמ"א יו"ד רמ, ה).
