אף שמצוות כיבוד הורים חשובה עד מאוד, כתב ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רמ, יט): "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול".
אולי מצד הדין יכולים ההורים לתבוע מבניהם שיכבדו אותם יותר, אבל זה לא יעזור. שום תועלת לא תצמח מכך שההורים יתלוננו תמיד על ילדיהם שלא מכבדים אותם מספיק. להפך, ילדים אוהבים לכבד את ההורים מרצון ואהבה, לא בכפייה. ההתחשבות ברצונם ובכבודם של הילדים, רק תתרום לכך שהילדים יכבדו יותר את הוריהם.
יתר על כן, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול. כלומר, במקרה שהורים מוותרים לבן שלא ישתדל בכיבודם כל כך, הבן פטור. כמובן שגם כשההורים מוותרים, אם הבן מכבדם הוא מקיים מצווה, אבל אם לא יכבד – לא תהיה בידו עבירה. וכי ההורים רוצים שבנם ייענש בעוון ביטול מצוות כיבוד הורים?!
הדרך המוצלחת ביותר לחינוך הילדים לכבד את הוריהם, כשיראו מהם דוגמה אישית, כיצד הם עצמם מכבדים את הוריהם. ומי שהתרשל בזה כשהוריו היו בחיים, אל יתפלא שילדיו אינם מכבדים אותו, וכשהוא זקוק לעזרה – ילדיו אינם עוזרים לו, הם למדו זאת ממנו.
בעבר, במקרה שהאב היה מכה את בנו הגדול, אפילו אם היה צדק מסוים במעשיו, בית הדין היה מעניש את האב ומנדה אותו, מפני שהוא עבר בזה על האיסור (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", שוודאי בנו יתרעם עליו וינטור לו בלבו, ואולי אף יחזיר לו מנה אפיים (שו"ע יו"ד רמ, כ; עי' לעיל הלכה ג, ובהלכה הבאה, בחומרת איסור המכה אביו).
למרות שבעבר הורים טובים היו מחנכים את ילדיהם גם בעזרת מכות, ואף נאמר (משלי יג, כד): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ", ואמרו חכמים (שמו"ר א, א): "כל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו". כיום יש למעט בענישה גופנית.[8]
