מצוות עשה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, שנאמר (במדבר כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". וכן נאמר (ויקרא כג, כד): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה…"
משמעות התרועה שיברון, וכן נאמר (תהלים ב, ט): "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם", תְּרֹעֵם לשון תשברם. וכן נאמר (ישעיהו כד, יט): "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ, פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ", אף כאן רֹעָה הִתְרֹעֲעָה פירושו שבור נשברה. וכן נאמר (מיכה ה, ה): "וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב", והכוונה ירוצצו את ארץ אשור (רש"י). כיוצא בזה תרגם אונקלוס (במדבר כט, א): "יוֹם תְּרוּעָה" – 'יום יבבא'. כלומר, יום יבבה ובכי יהיה לכם.
לעומת התקיעה שמבטאת שמחה ויציבות, התרועה רומזת לשברון, חרדה, בכי ושידוד מערכות. וכן מצינו שציווה ה' את ישראל במדבר, שכאשר יצטרכו להתכנס יחד, יתקעו תקיעה בחצוצרות, שהתקיעה מבטאת שמחה והתכנסות. וכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לפרק את המחנה ולהמשיך בנדודים, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י, א-ז). כי התרועה מבטאת שבר ובכי על מה שהסתיים ולא הושלם, וחרדה לקראת השלב הבא (לעיל ג, ב).
וכך בראש השנה, בעת שהחיים של השנה הקודמת חלפו ללא שוב, והחיים של השנה החדשה עוד לא נקצבו, מתעורר צער גדול על השנה שאבדה, וחרדה גדולה לקראת הדין על השנה הבאה, שהקטגור עומד כנגדנו, ואיננו יודעים מי יחיה ומי ימות, מי בבריאות ומי בייסורים. ובחסדו של ה' אתנו, ציווה אותנו להריע בשופר, כדי להמתיק את הדין, שעל ידי כך שאנו מקבלים את מלכותו ואת דינו, אנו מתעוררים לתשובה והדין מתמתק. ולכן אף שמשך התרועה עצמה קצר, היא מבטאת את אופיו של היום, ועל שמה הוא נקרא 'יוֹם תְּרוּעָה' – יום שברון ובכי, יראה וחרדה.
דייקו חכמים בפסוקים ולמדו שצריך לשמוע בראש השנה שלוש תרועות, ולפני כל תרועה צריך לתקוע תקיעה ולאחר כל תרועה צריך לתקוע תקיעה. הרי שמצווה מהתורה לשמוע בראש השנה שלוש סדרות של 'תקיעה תרועה ותקיעה' (ר"ה לג, ב; לד, א).
התקיעה הראשונה שבכל יחידה מבטאת את הישרות הטבעית של הנשמה, כפי שהיא אצל הילד הרך שעוד לא חטא והוא נקי וטהור מעוונות. לאחר מכן, כשהילד גדל הוא נפגש עם סיבוכי ונפתולי העולם הזה, נאבק ומתנסה, וגם נופל וחוטא. ואת זה מבטאת התרועה, פעם כאנחה ופעם כבכי, על הפגמים שנאחזו במידותינו, ועל החטאים שנכשלנו בהם. לאחר מכן היחידה מסתיימת בתקיעה פשוטה, אשר שוב חוזרת ומבטאת את הישרות ואת הטוב, אך הפעם זו ישרות שלאחר החזרה בתשובה, לאחר בקשת הסליחה. וכך כל יחידה מבטאת תחום אחר בחיים, את תחילתו הטובה, את המשבר שפוקד אותו תוך כדי ההתמודדות עם קשיי החיים, ואת התיקון שבסוף. בסיום כל התקיעות, נוהגים לתקוע תקיעה גדולה וארוכה, המבטאת את התיקון הגמור שלאחר סיום כל המאבקים והייסורים (עי' של"ה מס' ר"ה תורה אור נה).
הרי שאף שראש השנה נקרא יום תרועה, על שם הדין והרעדה שבתרועה, כיוון שמגמת הדין לטובה, להסיר אותנו מהרע, לשפר את מעשינו ולהיטיב את אחריתנו, נצטווינו לתקוע לפני כל תרועה ולאחריה (רבנו בחיי כד הקמח ר"ה, ב; עקדת יצחק שער סז).
ולכך גם רומז השופר, שמצד אחד הוא מחריד את שומעו, ומאידך, מעורר אותו לחזור לשורשו, ליסוד הטוב שבו. וזה היתרון של השופר על החצוצרה, שקולו טבעי והוא מבטא את השאיפה העמוקה לחזרה אל השורשים, להתחבר לטוב האמיתי, ולבטא שאיפה לתיקון שלם.
