לכתחילה יש לתקוע כסדר שתקנו חכמים: שלוש תשר"ת, שלוש תש"ת, שלוש תר"ת, ובדיעבד אם שינה את הסדר – יצא. למשל, אם תקע שני תשר"ת והמשיך לתקוע תש"ת ותר"ת, יכול להשלים אח"כ את התשר"ת השלישי (שו"ע תקצ, ט; מ"ב לה).
הטועה באחת התקיעות, לפעמים צריך לחזור על התקיעה שטעה בה, ולפעמים עליו לחזור לתקיעה הראשונה של אותה יחידה. 'יחידה' היא תשר"ת אחד או תש"ת אחד או תר"ת אחד, וסדר הוא שלוש פעמים 'יחידה'. וכיוון שכל יחידה עומדת בפני עצמה, הטועה בה לכל היותר צריך לחזור לתקיעה הראשונה של אותה היחידה, אבל לעולם אינו צריך לחזור לתחילת הסדר.
בכל יחידה ויחידה, צריך להפסיק בין התקיעה הראשונה לשברים ולתרועה שאחריה כשיעור של נשימה, וכן צריך להפסיק בין השברים והתרועה לתקיעה האחרונה כשיעור של נשימה. מפני שהתקיעה היא ביטוי של שמחה ושלום, והתרועה והשברים הם ביטוי של בכי ואנחה, ואין לחבר ביניהם (לבוש). ואם טעה ולא הפסיק ביניהם כדי נשימה, יש אומרים שיצא ויש אומרים שלא יצא. ואף שהעיקר כדעה המקילה, בשלושים הראשונות נכון להחמיר ולהתחיל מחדש מהתקיעה הראשונה של אותה יחידה (שו"ע תקצ, ה; שועה"ר ט).[16]
השברים צריכים להיות רצופים, וכן התרועה צריכה להיות רצופה. התבלבל והפסיק באמצע השברים או באמצע התרועה כדי שיעור נשימה – לא יצא, מפני שחילק את השברים או התרועה לשני חלקים שאינם מתחברים זה לזה. ועליו לחזור ולתקוע אותם מחדש (מ"ב תקצ, טז; שעה"צ יד).[17]
לגבי 'שברים-תרועה' שבסדר תשר"ת נחלקו הראשונים. רבים סוברים שצריך לתוקעם בנשימה אחת, מפני שמצוותן אחת, שכן לפי סדר תשר"ת, 'שברים-תרועה' היא התרועה של התורה, ולכן אסור להפסיק באמצעיתה בנשימה, ואם הפסיק – לא יצא. אמנם יפסיק ביניהם הפסקה כלשהי, כדי להבדיל בין שני החלקים של התרועה (רי"ץ גיאת, רא"ש, רשב"א, ר"ן וריב"ש. ב"י, מ"ב יח). ויש אומרים שצריך לכתחילה להפסיק ביניהם בנשימה, שכך דרכו של אדם שגונח ובוכה, שאינו גונח ובוכה בנשימה אחת (ר"ת). אמנם אם לא הפסיק, גם לשיטה זו יצא בדיעבד.
כדי לצאת ידי כל השיטות, נוהגים ב'תקיעות דמיושב', שבהן יוצאים ידי חובה, שלא להפסיק בנשימה בין השברים לתרועה. ובשלושים תקיעות דמעומד נוהגים להפריד בנשימה (שו"ע תקצ, ד; שעה"צ יח).
[17]. לדעת רוה"פ, ראשונים ואחרונים, אם הפסיק בנשימה באמצע השברים או התרועה לא יצא, כמבואר בשעה"צ תקצ, יד. אמנם יש מקילים בדיעבד (ט"ז ומ"א).
