יש נוהגים לקדש על היין ולטעום דבר מה לאחר תפילת שחרית, כדי להתחזק לקראת תפילת מוסף. מנהג זה רווח בעיקר בישיבות בהן מאריכים בתפילה עד אחר חצות, ועל ידי הקידוש יוכלו להמשיך להתפלל בכוונה ושמחה.
לכאורה יש לשאול, הרי למדנו שאסור לאכול לפני שמקיימים מצווה שהגיע זמנה, ולכן אין אוכלים לפני נטילת לולב. ולא זו בלבד, אלא שמי שלא היה לו לולב והתחיל לאכול והביאו לו לולב, ביום הראשון שהמצווה מהתורה, צריך להפסיק את אכילתו כדי ליטול לולב (סוכה לח, א; שו"ע תרנב, ב). ואם כן איך יתכן שיאכלו מלכתחילה לפני תקיעת שופר.
אלא שהאיסור הוא לקבוע סעודה לפני קיום המצווה, שמא ייגרר בסעודתו וישכח לקיים את המצווה. אבל כאשר עושים קידוש וטועמים מעט, אין חשש שישכחו לחזור לבית הכנסת לשמוע שופר. ובמיוחד כאשר כולם מצפים למצווה, ומזכירים זה לזה לקיימה, שאין חשש שמא ייגררו בסעודה. בנוסף, גם למחמירים שלא לאכול אכילה מועטת, כאשר יש צורך בדבר, אפשר להקל. לפי זה, במקום שאין מאריכים בתפילה, מוטב שלא להפסיק בקידוש לפני התקיעות.
לכתחילה יאכל בקידוש שלפני התקיעות כביצה מזונות ולא יותר, כדי שלא יחשב כקובע סעודה, והמיקל לאכול מעט יותר יש לו על מה לסמוך. פירות ומעדני חלב ושאר מאכלים קלים, אפשר לאכול יותר, ובלבד שלא יאכל הרבה, שמא יתעייף מאכילתו המרובה ויתקשה לכוון אח"כ בתפילה, ויצא שכרו בהפסדו.[7]
