כפי שלמדנו, התרועה רומזת לצער, שברון ובכי, אלא שברבות השנים התעורר ספק כיצד היא התרועה הראויה ביותר. היו קהילות שהריעו בקולות בינוניים כדוגמת השברים הדומים לאנחות. והיו קהילות שהריעו בקולות קצרים כדוגמת בכי קטוע. והיו קהילות שהריעו בשני הקולות יחד, תחילה בקול אנחות ואח"כ בקול בכי, כדרך אדם שמצטער, שמתחיל באנחות וממשיך בבכי. ואף שבכל סוגי התרועות היו יוצאים ידי מצוות השופר, בעיני ההדיוטות היה נראה כאילו נחלקו ישראל במצווה זו.
לפיכך התקין רבי אבהו בעירו קיסרי, שיהיו תוקעים בכל שלושת סוגי התרועה (ר"ה לד, א, רב האי גאון). ועוד טעם לתקנתו, שלכל סוג תרועה יש ייחוד וערך משלו, וראוי לקיים את כל סוגי התרועה (זוהר ח"ג רלא, ב). ונתקבלה תקנתו בכל הקהילות, ומאז קראו לקולות הבינוניים שברים, ולקולות הקצרים תרועה. וכך הוא הסדר: בתחילה תוקעים שלוש פעמים תשר"ת (תקיעה שברים תרועה תקיעה). לאחר מכן שלוש פעמים תש"ת (תקיעה שברים תקיעה). ולבסוף שלוש פעמים תר"ת (תקיעה תרועה תקיעה. שו"ע תקצ, ב).
וכיוון שנתקבלה תקנתו של רבי אבהו, כבר אין אפשרות לצאת באחד מסוגי התרועות, אלא חובה להריע בשלושת סוגי התרועה. הרי שאף שמן התורה היינו חייבים לתקוע תשע תקיעות, כיום אנחנו חייבים לתקוע שלושים תקיעות. תשע פעמים לשברים, שהיא התרועה כדוגמת האנחה; תשע פעמים לתרועה שהיא כדוגמת הבכי; ושתים עשרה פעמים, לתרועה שיש בה גם קול של אנחה וגם קול של בכי.[1]
אלא שעדיין יש מקום להסתפק לגבי מי שיודע לתקוע שברים בלבד, האם יברך על תקיעתו. לסוברים כרמב"ם בוודאי לא יברך, שכן כיום יש ספק אם יצא ידי חובתו. ואפשר לומר שגם רב האי גאון ודעימיה יסכימו לכך, הואיל ולא עשה כתקנת רבי אבהו שנתקבלה להלכה. וכ"כ למעשה בבאו"ה תקצג, ב, 'ואם'. וכן נראה מהמאירי ר"ה לד, א, שסובר כרב האי גאון וכתב שכיום אין יוצאים בלא שלושת סוגי התרועות. מנגד, יש אומרים שלמעשה יברך, מפני שהלכה כרב האי גאון ודעימיה. ועי' על זה בהרחבות.