לאחר שנחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעים בכל מקום שיש בו בית דין. והכוונה לבית הדין המרכזי שבדור, שבו היו מקדשים את החודש, ודייניו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו. שבכל מקום שהוא נמצא, בין ביבנה ובין במקום אחר, כל זמן שחבריו יושבים במקומם – תוקעים. ומשעה שקמו ממקומם – אסור לתקוע (רמב"ם הל' שופר ב, ט).
לדעת הרי"ף, שהיה אחד מגדולי הראשונים, גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, יש לתקוע בפני כל בית דין חשוב. וכך הנהיג הרי"ף עצמו, שבבית דינו תקעו בראש השנה שחל בשבת. אולם כל שאר הראשונים חלקו עליו וסברו שהתקנה היתה לתקוע רק בבית דין שדייניו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, ועל כן בימינו אין אפשרות לתקוע בשום בית דין. ואף תלמידיו הגדולים של הרי"ף לא המשיכו לתקוע כמותו בבית דינם.[10]
לפני כמאה שנה, לאחר שירושלים החלה להיבנות, רצה רבי עקיבא יוסף שלזינגר לייסד בירושלים תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. וסברתו היתה, שהדין המקורי מזמן שבית המקדש היה קיים, שמותר לתקוע בירושלים וסביבותיה נותר גם לאחר החורבן. בנוסף, מדברי חכמים למדנו שלא רצו לבטל לגמרי את תקיעת השופר בראש השנה שחל בשבת, ואם כן כיום שאין לנו דיינים סמוכים, צריך לתקוע בבית דין שבירושלים. בנוסף, הואיל ומצוות תקיעת שופר מהתורה, וביטול התקיעה בשבת מדברי חכמים, בכל צד של ספק יש להעדיף את קיום מצוות התורה. ועוד העלה סברות רבות לגבי כך שאין חשש טלטול באופן שבו רצה לקיים את התקיעה. ואף שכמה רבנים הביעו תמיכה מסוימת בעמדתו, גברו החולקים, ולא נתקיימה התקיעה בשבת. כאשר הטעם העיקרי לכך, שההלכה היא שרק בבית דין שדייניו סמוכים, והוא בית הדין המרכזי שבדור, מותר לתקוע בראש השנה שחל בשבת. והראייה, שכך נהגו כל גדולי הדורות שהתגוררו בירושלים לאחר החורבן, שלא תקעו בראש השנה שחל בשבת (עיר הקודש והמקדש ח"ג כ).
