לעיתים אדם נחלש מאוד ביום הכיפורים והוא מפחד שמא הוא עומד לאבד את הכרתו ולמות. ואף שבדרך כלל מדובר בפחד מופרז, שכן הצום והחולשה שעימו אינם מסוכנים, ולהרבה מחלות קשות, הצום אף יכול להועיל. מכל מקום יתכן שיש לו בעיה נוספת שבעטיה הצום עלול לסכן את נפשו, ולכן אם למרות קדושת היום הוא חושש לנפשו ומבקש לאכול או לשתות – נותנים לו. אלא שהואיל ולעיתים הצורך הוא פסיכולוגי בלבד, נותנים לו בתחילה לטעום מעט, ופעמים שבזה הוא נרגע ומתאושש. ואם עדיין לא התאושש, נותנים לו לשתות ולאכול לשיעורים. ואם גם בזה דעתו אינה מתיישבת, נותנים לו לאכול ולשתות עד שדעתו תתיישב (שו"ע תריז, ב-ג).
לפעמים עצם זה שמתירים לו לאכול ולשתות מחזיר לו את הביטחון, והוא נרגע וחש שבינתיים הוא מסוגל להמשיך לצום. וכן מסופר בתלמוד הירושלמי (יומא ו, ד), על רבי חגי שנחלש מאוד עקב הצום, וכשהורה לו רבי מנא שישתה, חש שהוא מסוגל להתאפק וסיים את הצום. וכן נוהגים מורי הוראה להיעזר בעצה זו (כלבו סט, הובא בב"י תריח, א).[8]
מאידך, צריך להיזהר מאוד שלא להקל ראש בסכנה, שאם ההוראה הרפואית היא לשתות ולאכול, צריך החולה לשתות ולאכול בשמחה, מפני שבשמירתו על נפשו הוא מקיים את מצוות בוראו. ובזכות קיום המצווה יש לקוות שיזכה להאריך ימים. וגדולי ישראל נהגו להזהיר את החולים על כך, וכשידעו על חולה שיש חשש שיחמיר על עצמו ויסתכן בנפשו, היו הולכים אצלו ביום הכיפורים כדי לשדלו לשתות ולאכול.