מתוך פסוקי התורה למדנו שדין אשת יפת תואר הוא היתר דחוק למצב של בדיעבד, היינו למצב שאם לא יתירו באופן זה ינהגו באופן חמור וקשה בהרבה. וכפי שאמרו חכמים: “לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (ספק איסור) ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (איסור ודאי)” (קידושין כא, ב). ואף שהדבר הותר בדיעבד, השתדלה התורה להרחיקנו מזה ככל האפשר, ולכן רמזה לנו בהמשך הפרשה, שיש חשש גדול שנישואין אלו לא יביאו לברכה, ופעמים שיגרמו לסכסוכים במשפחה ומחלוקות על הירושה, שהבן הנולד מכך עלול להיות סורר ומורה. וכדברי חכמים שקראו לזה “עבירה גוררת עבירה” (תנחומא כי תצא א), וכן מובא ברש”י (דברים כא, יא): “לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב”ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה… וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו”.
כיוון שדין זה הוא למצב של בדיעבד, כדי למנוע מצב חמור יותר, כיום שניתן לאכוף על חיילי ישראל את האיסור לפגוע באוכלוסייה הכבושה, בטל ההיתר של אשת יפת תואר. ואף שבארצות ערב ודומיהן, עדיין מקובל שחיילים אונסים נשים ורוצחים אנשים, ואף בצבאות המערב, חיילים רבים עוברים על החוק ואונסים את נשות העם הנכבש או הנשלט. וכן נהגו באירופה בזמן מלחמות העולם הראשונה והשנייה. מכל מקום בזכות השפעתו המיטיבה של מוסר התורה דיני המלחמה בקרב עמי המערב השתנו לטובה, הן מצד מעמדם של בני האוכלוסייה המנוצחת שנפשם אינה נתונה כרכוש ביד הכובשים, והן מצד שניתן לאכוף את חוקי הצבא על החיילים ביתר יעילות בזכות אמצעי הקשר והתחבורה. לפיכך בטל היתר אשת יפת תואר, וחזר הדין לקדמותו, שאסור לאיש ואשה לקיים יחסי אישות שלא במסגרת נישואין כהלכה.
אמנם יסוד גדול למדנו מדין אשת יפת תואר. אין מן החוכמה לצעוק שדבר מסוים פסול. צריך לדעת כיצד לתקנו על ידי נטיעת יסודות הטוב בתוך המציאות הקשה, האכזרית והמסובכת, וזה דבר שאפשרי דווקא על ידי ישראל, כאשר מצוות אשת יפת תואר יכולה לשמש דוגמא לתהליך התיקון הרצוי.
