שני סוגי הבכורים במנהג זה, מפני שבמצרים מתו כל סוגי הבכורים. הסוג הראשון: בכור לאביו, והוא היורש פי שניים בנחלתו. ואף שלאימו כבר נולדו ילדים תחילה מבעל אחר או שההיריון שלפניו נסתיים בהפלה, ולכן אינו בכור לאימו ופטור מפדיון בכורות, כיוון שהוא בכור לאביו לדין ירושה, אף הוא במנהג התענית.
הסוג השני: בכור לאימו, והוא החייב בפדיון בכורות, ולמרות שלאביו כבר נולדו ילדים מאשה אחרת, ולכן אינו יורש כפליים בנחלתו, כיוון שהוא בכור לאימו, הרי הוא ‘פטר רחם’ שפתח את רחמה, וחייב בפדיון בכורות. בכור לאימו שנולד בניתוח קיסרי, כיוון שאין דינו כבכור לא לעניין ירושה ולא לעניין פדיון בכורות, אינו צריך להתענות בערב פסח (כה”ח תע, ג. ויש מהדרים להשתתף בסיום).
גם בכורי כהנים ולוויים נהגו לצום, ואף שהתורה פטרה אותם מפדיון בכורות, מכל מקום הרי הם בכורים (מ”ב תע, ב).
בת בכורה אינה צריכה להתענות, ואמנם יש סוברים שגם בכורות נקבות מתו במצרים, אולם המנהג הרווח שאינן מתענות (רמ”א תע, א; חיד”א ובא”ח).
מי שנולד לו בן בכור, אף שהאב אינו בכור, נהגו שיצום במקום בנו עד שיגדל (רמ”א תע, ב). ואם גם האב בכור, צום האב עולה לבנו, ואם האב אוכל בסעודת מצווה – נפטר גם מהצום עבור בנו.
כשחל ערב פסח בשבת, נהגו להקדים את הצום ליום חמישי.
